באור התורה מובנו הוא: העתקתה מסגנונה הקצר והחתום לסגנון בהיר ומואר, דומה למה שנאמר: כתוב חזון ובאר על הלוחות למען ירוץ כל קורא בו (חבקוק ב׳ כ׳) מכאן אתה למד שהוראות המושג ״באור״ היא הארת הדברים הכתובים בכתב בהיר ומואר היטב שכל קורא ירוץ בו בקריאת הכתב, וכל לומד ירוץ בהכרת הדברים ותוכנם. באור זה נתן למשה אדון הנביאים, שקבל עצם דברי התורה כונתה וסודה וכן הוא אומר: הואיל משה באר את התורה הזאת (דברים א׳ ה׳) ומכאן הסבה להרבה שנויים שבאו בספר משנה תורה בכללו וביחוד בעשרת הדברות. שנויים אלה הם באוריו של משה להתורה המקובלת על ידו (עי׳ פי׳ הראב״ע עה״ת שמות כ') אבל הבאים אחריו, ואפילו הזקנים והנביאים שבדורו, לא הורשו לבאר את התורה בתוספת או גרעון אפילו אות אחת, ואין צריך לומר בשנוי מאמריה, כי כל שנוי עלול להביא טעות גם בתוכנם של הדברים וענינם, אפילו אם הוא נעשה בכונה טהורה לבאר את הענין או ליופי הלשון והמליצה.
ב. העתקת התורה ותרגומה
קדמונינו בארו אמנם את התורה, אבל לא בלשונה אלא בהעתקתה לשפה אחרת זה תרגום הארמי שבו בארו הדברים מבלי לגעת בעצם הכתב עצמו בהגהת אותיותיו או סתם פסוקיו ומאמריו. ולזה מכוונים דברי ר׳ יהודה בר אלעאי שאמר המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי והמוסיף הרי זה מגדף (תוספתא מגילה ג׳ כ״א) זאת אומרת המתרגם מלה במלה בלי כל תוספת מלים לביאור הענין הרי זה בדאי כגון בקרא דכתיב: לא תענה על ריב אם מתרגם לא תענה בהוראת עדות, כמו לא תענה ברעך עד שקר ומתרגם לפי זה לא תסהיד על דינא שריב סתם הוא דין ודברים שבין אדם לחברו כמאמר הכתוב: כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט (כתב רש״י) ושפטום (דברים כ״ה א׳) וכן המתרגם במאמר הכתוב: ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו וכו' וחזו ית אלקא דישראל הרי זה בדאי. שבאמת מצומ להעיד בריב שבין אנשים. להוציא את הדין לאמתו. וכן אי אפשר לתרגם ויראו את אלקי ישראל כפשוטו שהרי נאמר: כי לא יראני האדם וחי. אבל התרגום הנכון בפסוקים אלה והדומה להם מחייב תוספת מלים: וחזו ית יקרא אלקא דישראל. וכן בכתוב לא תענה על ריב מתרגם אונקלוס לא תתמנע מלאלפא מה דבעיניך על דינא כאלו כתוב לא תמנע מלענות וכו׳ אבל המוסיף דברים אלה בכתובים עצמם וקורא ויראו את יקר אלקי ישראל או לא תמנע מלענות על דין . הרי זה מחרף. לפי שעושה בזה את כותב התורה כטועה ושוגה בדבורו. במס׳ קדושין הובא מאמר זה ללמוד שאין אדם רשאי להוסיף בתרגום התורה מדעתו מבלעדי תרגום אנקלוס. שגם הוא לא הוסיף מדעתו אלא שנשתכח וחזר ויסדו (ראה פרש״י ותוס׳ ד״ה המתרגם ומהרש״א בח״א ובערוך ערך תרגום) ולדעתי נראה כי המוסיף הרי זה מחרף שבמאמר ר״י בר עלאי הכונה על המקרא ולא על התרגום. וכן מדויק לשונו בתוספתא שאמר: והמוסיף (ולא כגרסת תלמודין שגורס והמוסיף עליו) הרי זה מחרף. זאת אומרת, שהמוסיף תרגום אנקלוס עצמו הרי זה מחרף. מכלל זה למדנו שגם המוסיף תרגומים מדעתו כגון בפסוק ויראו את אלקי ישראל מלאכא דאלקא דישראל, גם הוא נקרא מחרף שלא נתנה התורה לתרגומו של כל אדם לפי הבנתו הוא, אלא כפי התרגום מקובל במסרת הקבלה. מזה יוצא מפורש שתרגום התורה לארמית לא בא להעתיק את התורה משפתה המקורית לשפה המדוברת בפי העם, אבל הוא בא להוסיף באור והארה בכל הדברים הנראים כסתומים. וביחוד בדברים שמשמעותם השטחית מורה על הגשמה, מטעם זה קבעו רז״ל חובה על כל איש מישראל להשלים פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח'). חובה זאת קיימת גם אחרי שהשפה הארמית חדלה להיות השפה המדוברת, וגם על החכמים שיודעים על בוריה שפת התורה לפי שבתרגום נכנסו באורי הפסוקים במובנם הברור והבהיר. בשו״ע (או״ח סי׳ רפ״ה סעי׳ ב') פסק מרן ז״ל אם למד הפרשה בפירוש רש״י חשוב כמו התרגום וירא שמים יקרא תרגום וגם רש״י, הרי שתרגום הוא עיקר וחשוב יותר מפרש״י ומעתיקי הקבלה הקפידו שגם כל אדם יקרא את התרגום וכן אמרו (מגילה ג׳) ויקראו בספר תורת אלקים מפרש זה תרגום, ורב יוסף דרש עוד יותר ואמר אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מה קאמר, ביומא ההוא יסגי מספדא בירושלים כמספרו דאחאב בר עמרא דקטל יתיה הדרימון בר טהברימון וכו' וכמספדא דיאשיה בן המון דקטל יתיר, תגורא בבקעת מגידו (חגיגה ג') באור כזה שמוסיף מלים ומשפטים בגוף הכתוב לא הותר לעשות בעברית אלא בשפה הארמית אחותה שהתקבלה בתור שפת התרגום לתורה וכתבי הקודש, והיא מצורפת אל התורה אבל לא בשפת התורה עצמה בתוספת או גרעון וסרוס פסוקיה.
ג. מחלוקת הצדוקים בבאור התורה
מכאן סלע המחלוקת של הצדוקים. שעמדו בעקשנות לבאר דברי התורה במשמעם הפשוט והשטחי ביותר. וכוונתם בזה היתה להעיב אורה של התורה ולהעמידה בקרן חשכה ומצב של קפאון ועם זה גם להבדיל את התורה מהמדינה בעשותם אותם לדיוטגמא שהתישנה ולדברים חסרי הגיון ויופי, כמו למשל בדיני חבלות נאמר בתורה ״עין תחת עין״ וכו' דבר שמדת הדין וההגיון מתנגדת לו בהחלט, והם דוקא מפני זה עמדו על הדברים ככתבם ודנו עין תחת עין ממש הפיל אדם שינו של חברו יפיל את שינו סימא עין חברו יסמא את עינו הניזק. בדדו״ד ח״א דף 111 כתב שעם פרוש זה מסכים גם ר״א בן הורקנוס (ב״ק פד.) ולא ראה או התעלם מדברי הגמ׳ שם. תניא ר״א אומר עין תחת עין ממש. ממש סלקא דעתך? וכו' אלא אמר רב אשי שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק ע״כ ותרוץ זה הוא מוכרח שלא יעלה על הדעת שמי שהוא מחכמי הפרושים יבאר המקראות בדברים ככתבם בדבר שהשכל והסברא ורוח התורה מתנגד לו. וכן בארו מאמר הכתוב ופרשו השמלה לפני זקני העיר דברים ככתבם — גם כאן כתב הראה״ו (בדדו״ד שם) שעם פרוש זה מסכים ר״א בן יעקב (כתובות מ״ו) וגם בזה התעלם מדברי התוספות (שם ד״ה בשלמא) שמדבריהם למדנו שלא אמר ראב״י ופרשו השמלה ממש להוציא את הבתולה להורגה משום שלא נמצאו לה בתולים, אלא כוונתו היא לומר שאין מוציא שם רע נענש עד שיחציף להראות השמלה, בלא בתולים לאמת על ידה דבתו השקרנית ונמצא שקרן, וזה אינו דומה לגמרי לבאורם של הצדוקים שמבארים דברים ככתבם ודנים על פי השמלה להרוג את הנאשמת או להעניש את מוציא השם רע גם כשאין עדים בדבר . וכן וירקה בפניו הנאמר ביבמה שתהא רוקקת בפניו ממש, ולא לפניו מכלל זה הוא באורם בדין עד זומם שמבארים אותו בהוראת ״זמם״ זאת אומרת שהוציאו מזמתם לפועל והרגו איש בעדותם ומזה הוציאו משפטם לאמר: אין העדים נעשים זוממים עד שיהרגו על פיהם וסמכו לזה מה שנאמר באותה פרשה ולא תחוס עינך נפש בנפש אולם רז״ל דייקו ממה שנאמר ״כאשר זמם לעשות לאחיו״ שלא מסרה תורה משפטם של עדים זוממים אלא כשנגמר הדין על פיהם כשלא בצעו את זממם אבל אם נעשה הדין עפ״י עדותם אינם נהרגים עפ״י בית הדין אבל דינם מסור לשמים שלפניו נגלו תעלומות (מכות ה.).
הצדוקים בנטיתם הזדונית להבדיל המדינה מהמקדש בארו מאה״כ, בקרבן תמיד: את הכבש האחד תעשה בבוקר, לומר שקרבן תמיד בא מן היחיד זה מביא שבת אחת וזה מביא שתי שבתות וזה שלשים יום. (מג״ת פ״א). ולפי״ז אם לא נמצא יחיד מתנדב לא יקריבו תמיד, ורז״ל דרשו מהכתוב האמור בראש הפרשה תשמרו להקריב לי במועדו, לומר שאין התמיד בא אלא מן הצבור והקרבתו נעשית ע״י יחיד שהוא שליח הצבור (מנחות פ״ה ומג״ת פ״א). הצדוקים לפי שאיפתם זו באר מאה״כ ממחרת השבת תספרו חמשים יום שמכוון על שבת בראשית ובזה הפרידו הקשר שבין הפסח ועצרת שנותן לחג הבכורים אופי דתי ועשו אותו לחג הטבע של תקופת קציר החסה והשעורה (מנחות ס״ה.) וכמו״ב בארו מאה״כ כי בענן אראה על הכפרת בהוראת: ענן העשן, ולמדו לתקן מבחוץ עד שיעלה עשנו ואח״כ להכניס, בנגוד למה שנאמר מפורש ונתן את הקטרת על האש לפני ה׳ (יומא נ״ג;).
דברי רז״ל בכתובים הנזכרים וכל הדומה להם הם בגדר באורי המקרא, ואם לפעמים השתמשו במושג דרוש, אין זה אלא להוציא מלבם של צדוקים שהם בארו הכתובים כמשמעותם השטחית וגלו על ידי זה פנים בתורה שלא כהלכה, לכן קראו את באוריהם במושג דרוש כלומר באור דרושי היורד לעומקם ואמתתם של הכתובים. על סוג באורי תורה בצורה דרושית, המכוונת לשלול את האפשרות להראות במקראות אלה פנים שלא כהלכה, נמנות דרושי חז״ל בבטויים אין אלא כ״מ שנאמר. ובכל מקום שפשט הכתוב היה יכול להתפרש שלא על פי הכונה הפנימית שבו וכדי שלא יטעה מי שהוא לפרשו שלא כהלכתו הדגישו רז״ל ואמרו : אין אלא, או כל מקום שנאמר. דוגמה לזה; במכסת נפשות, אין מכסת אלא מנין . מכאן שישחטנו למנויו ,אל תאכלו ממנו נא, אין אין נא אלא חי. (מכילתא בא ע״ו פ״ג). אם רעה בעיני אדוניה, אין רעה אלא שלא נגמלה חסד לפניו. (שם משפטים פ״ג). אין צווי בכל מקום אלא אזהרה שנאמר: ויצו ה׳ אלקים על האדם לאמר: ומעץ הדעת לא תאכל (ספרי במדבר ה׳ ב.). אין העולם אלא חמשים שנה (מכילתא). כל מקום שנאמר ויהי דבר חדש הוא, ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן שנתהוה דבר חדש שכינת הקב״ה בקרב ישראל (במדבר י״ב תנחומא נשא) וכו'.
מכאן תוכחה גלויה לאלה השטחיים שמבארים דברי התורה ככתבם ומלגלגים עליהם או שמבארים אותה על ידי הגהות וסרוסי המקראות. עליהם ועל כיוצא בהם אמר רבי עקיבא: כי לא דבר רק הוא מכם ואם רק הוא, מכם. למה? שאינכם יודעים לדרוש בשעה שאין אתם יגעים בו. כי הוא חייכם אימתי הוא חייכם. בשעה שאתם יגעים בו (בראשית רבה א׳ י״ט). לא חכמה היא זאת להגיה ולסרס הכתובים כשאנו מתקשים בהבנתם אבל חכמה היא כאשר נתיגע בכל עומק בינתנו לבארם על בורים ואמתתם. זו היא הדרך הנכונה אשר התוו לנו רז״ל הקדמונים והאחרונים לבאר לפרש, ולדרוש הכתובים כניתינתם מפי הגבורה. בכל אלה הדרשות הכונה בולטת לא לתת פתחון פה ואפשרות להכניס בתוך המקראות פרושים מסולפים ומזויפים. אלא לפרשם ברוחם ואמתתם לפי כוונתם הצרופה והגנוזה כמו שנאמרה למשה בסיני ולכל הנביאים אחריו מפי אלקים חיים ברוח קדשו שממנו תוצאות חיים ואורה לכל ההולכים בדרכיה ועוסקים בדבריה הקדושים וקיימים לנצח.
