במאמר זה רבו הפירושים. הראה״ו חפש דרך קלה וזולה ביותר ואמר: דקדוקי תורה הם דקדוקי סופרים ונקראו דקדוקי סופרים בבחינת הנושא. אי דקדוקי תורה בבחינת הנשוא (דו״ד ח׳ פי״ה).
ובמנורת המאור (בהקדמתו) כתב דקדוקי סופרים כגון גזירות שגזרו שלא לבוא לידי אסור התורה. וכן פרש רש״י ז״ל, שהוסיפו לדקדק אחר מעשה הבריות ולהחמיר ולעשות סיג ואזנים לתורה, וגזרו גזרות להרחיק אדם מן העבירה (סוכה כ״ח. ועי׳ פרשב״ם ב״ב קל״ד.).
ואולם במאמרם: אלף ושבע מאות קלין וחמורין וכו', ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. פרש״י: שעשו התורה ספירות ספירות כגון ט״ו נשים וכו׳ שצרפו הדברים ומנאום יחד כדי שלא ישתכחו. ונימוקו עמו שאי אפשר לפרש מאמר זה בהוראות גזרות וסיגים הואיל ושכחתם. אי אפשר להחזירם ע״י פלפול ודרוש. ובמקום אחר: במאמרם ״מלמד שהראהו הקב״ה למשה וכו' דקדוקי סופרים פרש״י: דקדוקי אחרונים על משנת הראשונים (מגלה ט׳.).
פרושים אלה של רש״י שהם מתאימים כל אחד במקומו לפי ענינו מלמדים: כי בכח משפט קצר זה של דקדוקי סופרים, נכללו שלש הוראות: ספירת ההלכות, ודקדוקי סופרים במשנת סופרים שקדמום, ודקדוקי סופרים במעשה הבריות בכל התקופות והזמנים, בעמדם על המצפה לראות את הקלקלה והפרצות שבדור ולתקן תקנות מועילות וסיגים זהירים, וגזרות שרוב הצבור יוכלו לעמוד בהם, כדי לעשות משמרת להתורה הכתובה והמסורה ולשמור מכל משמר צביונו הטהור והקדוש היפה והנהדר של עם ישראל בכל דרכי חייו בבתי־הכנסת ובבתי ־המדרש, בחיי המשפחה והחברה, בשדה העבודה וברחוב. מבחינה זו נקראו הסופרים: חכמי התורה שבכל דור ודור: מיסדי וחותכי הלכה, ומחדשי הלכה, (ירושלמי עירובין פ״ב ה׳ ד׳ ובבלי סנהדרין ק״ג: יבמות ז׳: זבחים ל״ב:), נקראו מיסדי וחותכי הלכה, לפי שהם מיסדים וחותכים הלכות קבועות וברורות על יסוד דרשת הכתובים ועפ״י המדות שהתורה נדרשת בהם ודקדוקם במשנתם של ראשונים :ונקראו מחדשי הלכה, לפי שבידם נתנה הרשות לחדש הלכות שיש להם רמז מן התורה כגון מקרא מגילה וחנוכה וכיוצא בהם, ולגזור תקנות וסיגים למשמרת התורה הכתובה והמסורה. מיסדי הלכה ומחדשי הלכה לא פסקו מישראל ולא יפסקו לנצח מקרב ישראל ובפעולתם הספרותית ליסוד, חתוך וחדוש ההלכה, נתנו כוון נכון והורו לעם ישראל לדורותם את הדרך שילכו בה להצלתם ולקיומם הנצחי.
