מאמר ח' מקרא סופרים

אמר רבי יצחק: מקרא סופרים. ועטור סופרים. קריין ולא כתיבן כתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני (נדרים ל״ז.).
הלכה זו היא סתומה מאד וצריכה ביאור. אין ספק שמאמר ״הלכה למשה מסיני״. הנאמר בסוף מאמר זה. חוזר גם על מקרא סופרים ועטור סופרים שגם הם הלכה למשה מסיני. ואם כן השאלה עומדת מאליה למה התיחסו פעולות אלה להסופרים? ולפני הסופרים איך קראו את התורה? מצד שני לא בארה הלכה זו, הזמן שבו התחדשו פעולות אלה. אם בתקופת הסופרים מיסודה של עזרא הסופר ,או שהיא בתקופה קדומה של סופרים הקדמונים: משפחות סופרים יושבי יעבץ (דברי הימים א׳ ב׳ נ״ה) שישבו בלשכת הגזית (סוטה י״א סנהדרין ק״ד ק״ו) ושהם נקראים: סופרים הראשונים, (קידושין ל׳. פרש״י ותוס'). כדי לפתור שאלה זו צריכים אנו לברר לעצמנו מהות פעולתם אחת לאחת. נתחיל מהראשונה: מקרא סופרים. מקרא זה שהתיחס לפעולת הסופרים מהו? הגמרא פרשה ואמרה: מקרא סופרים. ארץ שמים מצרים, אבל גם זה צריך פרוש, ורבותנו הפרשנים נחלקו בפירושם. רש״י פירש: כלומר מה שקורין ארץ, דלא כתבינא יוד בין אלף לריש, ובין ריש לצדי (כזה איריץ) וכן נמי ״ארץ״, דלא כתבינא שני אלפין או הא סמוך לאלף ויוד בין ריש לצדי (אאריץ) וכו'. מפירושו נלמד שפעולת הסופרים היתה: להשאיר הכתב כמו שהוא ולא להוסיף עליו אותיות ההברה. והר״ן פרש :מקרא סופרים, הקריאה שמסרו לנו הראשונים שנקראו סופרים ארץ ארץ כשיש בו אתנחתא, וקרא ארץ בקמץ, וכן פרש הרא״ש: מקרא סופרים ארץ שמשתנה באתנחתא. ובתשובת הגאונים כתבו: הוו יודעין שבאותן השנים, הרבה מעמי הארץ היו קוראין בטעות, אי נמי ספרים לא הוה דיקין במקרא. אלא סופרים ,ומעוט בני אדם, היו קורין (עמי הארץ) ארץ ושמים בסוף פסוקי באתנחתא שלא במקומם וכו', ואתא רבי יצחק ואורי להון דהני מילי כולהון דשמעתינן מדברי סופרים, לאו סופרים כתבונן: אלא קבלה היא בידיהון והלכה למשה מסיני (ת״ג רי״ז ותולדות ישראל ליעבץ ח״ט ד, 130 הערה ח'). מדבריהם נלמד: שפעולת הסופרים היתה: לבטל שבושי הקריאה שבפי עם הארץ, ולהורות יושר הקריאה המדויקת, על פי הקבלה ממשה מסיני ומסתברא לומר שהוראה זו היתה גם בנתינת סימנים מיוחדים לקריאה: כדוגמת הנקודות שבידינו, שאם לא כן מה חדשו הסופרים ולמה הוצרכה הלכה למשה מסיני והלא השפה היתה שגורה בפיהם גם לפני מתן תורה בחברותיה ונגינותיה? והחזרת הדבר למקורו הראשון. אינה בגדר הלכה למשה מסיני ? מזה יוצא. שמקרא סופרים הוא חדוש תנועות ההברה ונגינות המבטא בין מלעיל ומלרע שנשכחו וחזרו ויסדום.
ב. קדמות הנקודות והנגינות
המדקדק הגדול רבי אליהו בחור בספרו מסורת המסורה אומר: דעת רוב החכמים היא: שהנקודות הושמו בימי עזרא. וראיתם ממ״ש; (נדרים ל״ז:) ויקראו בספר תורת אלקים, מפורש ושום שכל ויבינו במקרא. ואחרים (ספר הסמדר וספר הורית הקורא ור׳ משה הנקדן) אמרו; שהנקודות נתנו עם התורה בסיני ושכחום וחזר עזרא ויסדם. וראיתם ממה שנאמר: וכתבת על האבנים באר היטב (דברים כ״ז ח׳), שבלתי הנקוד לא היה הקורא מבינם ומי יבארם לו שם על שפת הנחל ?ואחרים (הראב״ע בספר צחות וספר מאזנים ובעל ספר צח שפתים) אמרו: שלא הושמו הנקודות אלא, אחרי זמן מאיזה יחיד או רבים. וכן הכריע ר׳ אליהו בחיר, והסתיע מזה שלא נזכר בגמ' ולא באגדות ומדרשות כל רמז על נקודות וטעמים : ולהיפך יש ראיות מוכיחות שלא היו ידועים להם שהרי רבו דיואב אקרייה: תמחה את זכר עמלק ולא זכר עמלק. וכן אמרו, היאך אתה קורא כי טובים דודיך, או דודיך, (ע״ז כ״ט: ותוספתא פרה פרק י׳ הל׳ ד׳). ומה שנזכר בתלמוד: אם למקרא ואם למסורת, וכל פסוק דלא פסקיה משה. הפונה היא; על המקרא שהיו מלמדי םבעל פה מתוך קבלתם; ולא שהיו סימנים בכתב לנקד הכתובים, שהנקוד והטעמים לא נתנו מסיני, וגם אנשי כנסת הגדולה לא המציאום, ואינם אלא מעשה ידי חכמי המסורת שקמו אח״כ על ידי אנשי טבריא הנקדנים והם שתקנום על הסדר .ונשתנה שמותיהם אח״כ בהמשך הדורות כי יש קורים לחיריק שבר ולחולם מלאפום, עכת״ד. (ראה מאור עינים ח׳ אמרי בינה פרק י״ט).
דעה אחרונה זו שר׳ אליהו בחור קלסה ותמך בה, היא מופרכת מהקבלה והסברא. מהקבלה היא מאמרם ז״ל, מקרא סופרים הלכה למשה מסיני, ואין ספק שבאור מקרא סופרים, הוא כפירוש הגאונים הרא״ש והר״ן על קריאה מדויקת בהברותיה ונגינותיה, וכן מוכח ממאמרה של ברוריה לרבי מאיר שאמרה לו מי כתיב יתמו חטאים חטאים כתיב (ברכות י״ב) וזו היא הוכחה ברורה שהיו כתובות לפניהם הנקודות, וכן הוכיח המאור עינים (שם). מדברי הירושלמי (מגילה פ״ד) ;ושום שכלי, אלו הטעמים, ויבינו במקרה זה המסורת, ויש אומרים; אלו ההכרעים. ובבראשית רבה (סוף פ׳ ל״ו) ויבינו במקרא אלו ראשי פרקים. ר׳ הונא אומר: אלו ההכרעות והראיות.ויש להוסיף עוד ראיה שהוראת מקרא היא קריאת התורה בדקדוקיה וטעמיה ממה שנקרא רבי חנינא בתואר ״קרא״ לפי שהיה בעל מקרא ויודעה בגירסא ובקי בטעמא (תענית כ״ז: ורש״י ד״ה חנינא). וכן אמרו בהלכה: אמר לה (לאשה בשעת נתינת כסף קדושיה): קרא אנא. עד דקרי אוריתא נביאי וכתובי בדיוקא (קידושין מ״ט.). ומזה נבין שמאמרם: ויקרא בספר תורת אלקים זה מקרא, הוראתו היא קריאה מדויקת ומוטעמת וכן מתפרש מאמרם מקרא סופרים.ולזה מצטרפות גם ראיותיו של המאור עינים מדברי הרמב״ן והזוהר והתקונים וספר האידרא וצניעותא דספרא שכתבו: אתוון כולהו כגופא בלא נפשא, כד אתין נקדי גופא איתקיים בקיומיה, טעמי, אינון נשמחין ונקודין רוחין, האותיות באו מספירת הבינה והנקודות מהחכמה וטעמים מהכתר, ומה שנמצא דאקריה תמחה זכר עמלק וכן דודיך אינו סותר הקבלה המפורשת שגם אם נאמר שהבקודות נתנו עם התורה עצמה, זה היה רק בעל פה מהלכה למשה מסיני, ונכתבה בספרו של כל איש מישראל לשון התורה לעצמו ולבניו כמצות הכתוב: ושננתם לבניך ודברת בם .ובספרים אלו יכול ליפול בם טעות סופר מתוך שגיאה או טעות ההבנה, אבל ספרי התורה שנועדו לקריאה בצבור בשבתות, ימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד (ירושלמי מגילה פ״ב ה״א). וכן מצות קריאת המלך בצבור במועד שנת השמיטה (דברים ל״א י. י״א). היתה מתוך ספר תורה בלתי מנוקד, ומפיהם של הכהנים שידעו לקרותה בדקדוקיה ובטעמיה על יסוד הנקודות והנגינות שנמסרו להם בעל פה מהלכה למשה מסיני מדור לדור או מתקנת עזרא. וכדברי רבי יהודה הלוי האומר: בלי ספק שהיה שמור בלבבות הפתחא והקמץ בלב הכהנים המלכים השופטים והסנהדרים, מפני צרכם אליהם כמו שכתוב: ושמרתם ועשיתם וכו׳ ושמו שבע המלכים והטעמים אותות לתכונות ההם אשר העתיקום בקבלה ממשה ולא יתכן שיהיה מקובל אצל ההמון, אלא מרבים רצויים או יחיד רצוי. ולא יתכן שיקבל ההמון מיחיד אלא אם יהיה נביא או נעזר בענין האלקי (כוזרי מאמר ג' ל״א־ל״ב). הוכחה הגיונית זו דוחה בהחלט, דעתם של ר׳ אליהו בחור וחבריי ,שהנקודות נתחדשו ונתקבלו בישראל בזמן אחרון. אלא שמדברי הכוזרי נראה שהוא מסתפק אם חדוש זה נעשה על ידי נביא שהוא משה או ״רבים רצויים״ שהם הסופרים בתקופת כנסת הגדולה או אפילו יחיד בדורו שאינו נביא אבל ״הוא נעזר בענין האלקי״ זה עזרא, אבל כל ספקות אלה הם מצד הסברא למי שאינו עומד על יסוד הקבלה, אולם הקבלה המסורתית שרבי יהודה הלוי מחזיק בה, היינו: שהנקודות והטעמים העתיקום מקבלה ממשה, המאור עינים מוסיף משלי עוד סברא מחייבת למציאות הנקודות קודם מתן תורה ואומר: כי איך יתישב בשכל, שאדם הראשון אשר המציא את האותיות לחבור כל המלות הנאותות בלשון הקדש לא המציא אופנים וסימנים אל הקורא להבדיל ולהכיר בין שלמה לשלמה ושל ושלמה ושלמה וזה מחייב לומר שהיו בידם סימני קריאה בנקודות גם לפני מתן תורה, ומרע״ה כתב התורה בלי סמני הקולות, וטעם גדול היה לו בזה כי רצה שלא יתבונן האדם במצוותיה רק עם המסורת. ובעזבם ישראל את התורה שנשתכחה מהם החזירו גם נקודותיה, ועם כל זה, בהתמידם בימי בית שני לדבר ארמית היו הולכות ונשכחות עד אחרי חתימת הגמרא וחכמי טבריא או זולתם אשר ידעום ראו כי טוב לעשות אופני הקריאה הנכונה.
וכן כתב רבנו הגאון מהר״ל ז״ל: וכן הנקוד שבתורה, אותם האנשים הרבו דברים כי עזרא הסופר הוא שתקן הנקוד, והנה הם פוגמים בכבוד התורה, שהיה לתורה תקון, ואפילו באותיות ״מנצפ״ך״. לא רצו לומר שאמרו אותם צופים מפני שכתוב: אלה המצוות, שאין נביא רשאי לחדש דבר, ואיך אפשר לומר שיהיה עזרא מתקן הנקוד? אבל התורה נקוד שלה, הכל נתן מסיני ואין חדוש כלל, שכן אמרו: מנצפך צופים אמרום, שכחו וחזרו ויסדום, וזהו שאמרו כאן: מקרא סופרים ארץ, ארץ, שמים מצרים, וכו' הכל הלכה למשה מסיני וממילא כל שאר הנקוד הכל הוא כלל מקרא סופרים והוא הלכה למשה מסיני (תפארת ישראל ,פרק ס״ו).
לפי זה סופרים אלה הם הסופרים הקדמונים שלא פסקו מאז נתנה התורה וחזרו ונתחדשו דבריהם בתקופת הסופרים שבימי עזרא שהם חדוש המשכם של הסופרים הקדמונים.
דרוש נכבד זה נראה כמיותר בעיני הראה״ו (דו״ד כרך א׳ פ״ז) והוא אומר: מקרא סופרים הובן אצלם (רז״ל האמוראים) על יושר קריאת המלות, אבל דבר אשר הוא קל ערך כמו זה הוא מובן מעצמו, ולכן הדבור: מקרא סופרים אינו דבר אחר כי אם, מין מן התקונים אשר עשו בהוסיפם מלות ליתרון הבנה. כ״כ ברי ליה למחבר זה שביהירות רבה דוחה דברי רבותינו הקדמונים ומאהבתו את החדשות ואת החדושים עושה את רבותינו טועים ומטעים והוא מדמה שבחכמתו הרבה ידע מה שלא ידעוהו ואם כדבריו מה מקום להלכה למשה מסיני בתקונים מחודשים מפי הסופרים נגד הכתב המקובל ואני אומר להיפך דבר קל ערך הוא החדושים להוסיף או לגרוע ככל העולה על הדעת אבל דבר גדול באמת הוא, שמירת העתיקות בצורתן וצביונן עם הבנת תוכנם לעמקם ואמיתתם של דברים.
דבר ברור הוא שגלות ישראל בבבל גררה אחריה ערבוב השפה העברית בארמית הקרובה לה. ואם גם נשתמרה השפה בפיהם אבל התערבה במבטאיה ונגינותיה עם מבטאיה ונגינותיה של השפה הארמית הקרובה לה, ולא עוד אלא שגם בכתיבת ספרי התורה נפלו שגיאות ועזרא וחבריו מצאו לנחוץ להגיה ספרי התורה עצמם מתוך ספר העזרה (עין מסכת סופרים פ״ו ר״ד.) כדי לטהר את קריאת התורה מכל שבושי מבטאים ונגינות, ולתת קריאה מאוחדת לכל העם בארץ ישראל וגם בבבל ולחזק תקנתם זו שלא תפיל בה שוב השכחה שקדו לעשות קריאת התורה שגורה בפי כל העם, בתקנתם לקרוא בתורה גם בשני ובחמישי, ולכן היה דבר בשעתו לתקן את המקרא זאת אומרת קריאת התורה בדקדוקיה ובחברותיה .ראיה מפורשת לזה משמש הסיפור ההיסטורי שבא ברוב ענין לאמר: ויעמוד עזרא הסופר על מגדל עץ אשר עשו לדבר ויעמוד אצלו מתתיה וכו׳ והלוים מבינים את העם לתורה והעם על עמדם, ויקראו בספר בתורת האלקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא (נחמיה ח׳).
קריאה זו הוכנה מראש ונעשתה במעמד גדולי העם שעמדו מימינו ומשמאלו של עזרא ובעזרתם של חכמי העם ותופשי התורה הם הלוים שהיו ״מבינים את העם לתורה״ ונמשכה מן האור עד מחצית היום ביום אחד לחדש השביעי והתחדשה גם ביום השני שבו נאספו ראשי האבות לכל העם הכהנים והלוים להשכיל אל דברי התורה (שם). ההכנות המוקדמות והפומביות שנעשו לה, הקריאה עצמה והבנתה לעם מפי הלוים והמשכת זמנה של קריאה זו שני ימים רצופים במטרה להשכיל אל דברי התורה, כל זה מעיד שקריאה זו לא היתה קריאה רגילה של חובת היום אלא קריאה רבת ערך לשעתה ולדורות ומזה למדו רז״ל שבקריאה זו חדשו וקבעו לעצמם ולכל הגולה לשעה ולדורות את המקרא הנכון שהיה מקובל ממשה בסיני, ושכחום בגלותם, — בהשפעת השפה הארמית והכשדית הקרובה להם — והם חזרו וייסדו מקרא הנכון על טהרת השפה ודקדוקה בהברתה ומבטאה ובנגינותיה וטעמיה, וזהו כוונת מאמרם ז״ל מקרא סופרים שהוא הלכה למשה מסיני.
ההיסטוריון הגדול שבדורנו החכם הנפלא ז. יעבץ ז״׳ל כתב: הסופרים שבימי עזרא ״שמו את לבם ללמד את העם הקריאה הנכונה ויקראו לקריאה זו הברורה והמבוארת מקרא סופרים (תולדות ישראל ח״ג ד׳ 134) וישמרו מאד את משפט הלשון להאריך את ההברה במלה החותמת ויקראו למשמרת הזאת מקרא סופרים (שם ח—ט ד׳ 131) הרי שהוא מבאר מאמר מקרא סופרים על לימוד יושר הקריאה בדקדוק הברותיה ונגינותיה, לימוד מקרא זה נעשה בעל פה בלי נתינת סימני הטעמים (ח״ג שם הערה 3), אבל כבר כתבנו שאין זה מחוור אלא במקרא מתוקן זה חדשו גם את סימני הנקודות והטעמים שהיו מקובלים ונתחדשו.