לאגדותם ודרשותיהם המדעיות והמוסריות, צרפו רז״ל מאמרים קצרים ושנונים שהם בבחינת: מקרא מועט והלכות מרובות, שבהם למדו את תלמידיהם ארחות חיים ודרכי מוסר, תורת המדות ותורת החברה, ולמעלה מהכל יראת שמים ואהבת ה׳. אהבת תורתו ואהבה לכל בריותיו. מאמרים אלה נקבצו במסכת מיוחדת ומפוזרים בתלמוד, בשם מרגלא בפומא דרבי, מרגלא בפומיה! דר״מ גמור בכל לבבך ובכל נפשך וכו׳ מרגלא בפומיהן דרבנן דיבנה אני בריה וכו' מרגלא בפימיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה וכו׳ מרגלא בפימיה דרבא: תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וכו׳ מרגלא בפימיה דרב, (ברכות י״ז.). או מאמרים ופתגמים למודיים שהם מקובלים מרב לתלמידו שנתקבלו בדרך שאלת התלמיד לרב כגון: שאלו תלמידיו את רבי אליעזר למדנו ארחות חיים (ברכות כ״ח) או שאלת הרב לתלמידיו : אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם (אבות פ״ב) ויש שהרב עצמו אומר דבריו בסגנון שאלה ותשובה בצדה: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם ? כל שהיא תפארת וכו׳ (אבות ב׳ א׳). אלה הם קצות דרכי המדרש בכל צורותיהם וענפיהם שהתחלתם היא עם נתינת התורה מפי משה להזקנים שבדורו, מדרשי תורה אלה התרחבו יותר בימי עזרא שעליו נאמר: כי הכין לדרוש תורת ה׳ ולעשות וללמד. (עזרא ז׳). ונמשכה בפיהם של רבותינו הדרשנים שבכל דור ודור תקופה ותקופה. דרשות אלה היו והנם טל של תחיה מעודד ומרומם רוח ישראל ואהבתו את ה׳ ואת תורתו, ארצו ועמו ונוטע בו אהבה לכל היצורים ולכל הטוב והנעלה שבתכונות ומדות, פעולות ומעשים שבחיים: לכל הנאצל והמרומם ,בחקר אלקי ודעת אלקים צרופה ונאמנה.
בנין ענקי זה שנקרא בפי קדמוננו: מדרש הלכה ומדרש אגדה, הוא אוצר בלום תורה וחכמה יפה ונהדר בצורת הבעתו ועשיר בתוכנו והוא גם כלי מחזיק ברכה שקולט ומחזיק בו כל הטוב והיפה, כים אוקינוס זה שכל מימות שבעולם נבלעים בתוכו ומתעצבים בצורתו וטפוסו, וכן אומר הרמב״ם ז״ל בהקדמתו לסדר זרעים: הדרש הנמצא בתלמוד, אין לחשוב שמעלתו מעוטה ותועלתו חסרה : אבל יש בו תבונה גדולה, מפני שהוא כולל: חדות פלאיות וחמודות נפלאות: כי הדרשות ההם כשיסתכלו בהם, הסתכלות שכלי, יובן בהם מהטוב האמתי מה שאין למעלה הימנו ויגלה מהם מן הענינים האלקיים אמתת הדברים מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ע״כ. הספרות הלאומית בדמות המדרש בלעה כמעט את כל הספרויות האחרות, אבל צרפה זקקה ובררה אותם.
בלב אמיץ ורוח נבונה עמדו רז״ל בויכוחם לפני הפילוסופים והמינים ההגמונים והמטרנות זקני רומי וקסרי רומי צדוקים וסתם גויים, ובלעג שנון השיבו על שאלתם ובטלו את דעותיהם. לדוגמא: שאל קונטריקוס השר את ר״י בן זכאי בפרטן של לויים אתה מוצא עשרים ושנים אלף ושלש מאות, בכללן אתה מוצא עשרים ושנים אלף, ושלש מאות להיכן הלכו ? אמר לו: אותן שלש מאות בכורות היו ואין בכור מפקיע בכור, (בכורות ח.) (ירושלמי סנהדרין א. ד.) ועוד שאלו: (השר את ר״י בן זכאי עתד״ה ועוד שאלו) כתוב כתוב אחד אומר: ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף אלמא ממיא איברו: וכתוב ויצר ה׳ אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים אלמא מארעא איברו ? אמר לו: מן הרקק נבראו חולין נ״ז). גוי אחד שאל את ר״י בן קרחה אמר לו: אתם יש לכם מועדות ואנו יש לנו מועדות בשעה שאתם שמחים אין אנו שמחים, ובשעה שאנו שמחים אין אתם שמחים, ואימתי אנו ואתם שמחים? בירידת הגשמים, מאי טעמא לבשו כרים הצאן והעמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו וכו' כהנים, לויים וישראלים אין כתיב אלא הריעו לאלקים כל הארץ (ב״ר פ׳. ג׳) מטרונה אחת שאלה את ר׳ יוסי אמרה למה בגנבה ? אמר לה: משל אם הפקיד אדם לידך אונקיא של כסף בחשאי וחזרת לו ליטרא של זהב בפרהסיא זו גניבה וכו' (ב״ר י״ז), שאל גוי אחד את ר"י בר קרחה מה ראה הקב״ה לדבר עם משה מתוך הסנה? אמר לו: ללמדך שאין מקום פנוי בלי שכינה אפילו סנה (שמר ב׳)
ור״י בן חנניא מצא די אומץ ברוחו לומר לקיסר רומי: אנן חכמינן מינייהו (בכורות ח.) וכל נסיונותיהם המדעיות הם כקליפת השום נגד חכמת התורה.
שיחות פילוסופיות כאלה, שהתקיימו בין כל חכמי הדורות ונאצרו באוצר האגדה. לשם בטולם של כל הדעות המשובשות ובקרת המינים והפולמסאות של המינים והמבקרים לסוגיהם ולמיניהם, הצטרפו אל הבנין הענקי הנשגב והנעלה שנקרא מדרש ומאמרי אגדה.
להרחיב גבולי האגדה בחרו רז״ל את אישי הספורים שבמקרא ליסוד דרשתם האגדיות, סוג דרוש זה נמצא ביחוד אצל רבי מאיר ורבי יהושע בן קרחה חברו בזמן, יסוד דרושי זה למד רבי מאיר ממשה רבם של ישראל שכאשר אמר לו הקב״ה: עשה לך שרף לא פרש לו החמר שממנו יעשה שרף זה, ומשה דן מעצמו ולמד משם נחש לעשות השרף מנחושת מכאן למד רבי מאיר שיטה דרושית זו לדרוש את השמות לטובה או לגנאי(ירושלמי ר״ה פ״ג ה׳ ט') לטובה, דרשת ר״מ ורי״ב״ק בשמות נשיאי ישראל אלישמע בן עמיהוד אלי שמע ולאדונתו לא שמע, בן עמיהוד עמי היה הודו, ולא הודו עם הרשעים, גמליאל פדהצור, אמר יוסף: גמליאל גמל אל עמד פדנו צוד מצרתי מבית הסוהר (ילקוט שמעוני במדבר רמז תשט״ו).
וכן דרשו שניהם לגנאי, שמות המלכים שנלחמו בימי אברהם בעמק השידים הוא ים מלח ואמרו: ברע שהיה בן רע, ברשע שהיה בן רשע, שנאב שהיה שואב ממון, שמאבר שהיה פורת ומביא ממון ומלך בלע הוא צוער, שנתבלעו ציוריה. (ב״ר מ״ב ט. ותנחומא שם) וכן דרשו בשמות אלימלך ובניו, אלימלך שהיה אומר אלי תבוא מלכות, נעמי שהיו מעשיה נעימים. מחלון וכליון, מחלון שנמחו מן העולם, כליון שכלו מן העולם (רות רבה א׳ ב׳) וכן דרש ריב״ק שמו של אחשורוש שהשחיר פניהם של ישראל כשולי קדרה (אסתר רבה א׳ א׳ ובתלמודין מסכת מגילה י״א: דרשו האמוראים דרשות אחרות בשם אחשורוש ובכללם הובאה דרשה זו בשם שמואל).
וכן למד ריב״ק שמלאכי הוא עזרא לפי שעזרא מלא בפועל לבער מישראל חזון מלאכי אשר התריע על תערובת נשואי נכריות בישראל: בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חלל יהודה קדש ה׳ אשר אהב ובעל בת אל נכר ומאן אפריש נשים נכריות? עזרא. דכתיב ויען שכניה ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלקינו ונושב נשים נכריות. (מגילה ט״ו)
דרשתם בשמות אישיים אלה מכוונות תמיד ליצג את הטוב והרע בתמונה מוחשית שבם מוצגים בני האדם בפעולותיהם מתאימות לשמות עלי אדמות, ולהציגם לפנינו בתר דוגמא וסמל וכעור הרע ותעובו: ולתהלתם של עושי הטוב ששמם נזכר לברכה ולתהלה לנצח.
