מאמר ט' עטור סופרים

בגמ׳ מפרש מאמר זה במשלים אלה: אחר תעבורו, אחר תלך. אחר תאסף, קדמו שרים אחר נוגנים. צדקתך כהררי אל (נדרים ל״ז).
אולם גם אחרי משלים אלה לא פורש הגדרתו הנכונה של מושג זה ומפרשי הש״ס הקדמונים נחלקו בבאורו.
הערוך (ערך עטר) מבאר מושג ״עטור״ כהוראת הסרה והיא מלה ארמית שכן מתרגם האונקלוס מאמר הכתוב הבמות לא סרו. לא עטרא. וכן גרסינן :אתקין רב יהודה בשטר זבינא דעבדי. עבדא דנן מוצדק לעבדו ופטיר ועטיר מן חרורי וכו׳ כלומר פטור ומסולק.
ונראין הדברים שבתחלה אנשי כפרים לא היו דייקי במקרא, והוו קרי : וסעדו לבכם ואחר תעבורו וכו׳ צדקתך כהררי אל, ומשפטיך תהום רבה, והוו משתבשי באלו מילי בההוא זמן וסברי דהכי דקדוק משום דהכי מסתבר, ואתו סופרים וסלקו להנהו ווי, והוו קרי אחר תעבורו, וכו׳ וכד חזו סופרים קא עטרי להו להלין ווי הוי קרו להו להלין מילי עטור סופרים ואתי רבי יצחק ואורי דקבלה אינון הלכה למשה מסיני ועד דורות קרובים להשתא הוו משתבשי וקראו ילא ישמע על פיך וסופרי מגמרי דלא מקרי בויו (עיין אחיה שם).
בשטה זו הלך הרא״ש אלא ששינה בפירושו וכתב: עטור סופרים, שהוסרו מן התיבות אותיות הראויות להנתן בהם, אחר תעבורו היה להכתב בויו דהו המשמע סעדו לבכם ואחר תעבורו וכו׳ וכן כולם. פרוש זה אינו מתקבל על הדעת שאם כן לא עשו הסופרים כלום, אלא השאירו הכתובים כמו שהיו, ולפירוש הערוך שהוא לקוח מדברי רה״ג קשה יותר שאם רק אנשי כפרים היו משתבשים בכך בודאי שספרי התורה שביד אנשי העיר שישבו חכמים וסופרים היו כתובים בלא תוספת וי״ו ולמה צריכה הלכה למשה מסיני ניתי ספר ונחזי? וכמו שהגיהו כל הספרים מספר העזרה (עיין מס׳ סופרים פ״ו ה׳ ד.).
הראה״ו (דו״ד ח״א פ״ז ד׳, דפוס וילנה תרע״א ד׳ 59) מחק בתנופת עטו כל מה שנאמר בגמ': אחר תעבורו וכו׳, ואומר: עיטור סופרים הוא: מין מן התקונים אשר עשו. על ידי שהסירו מלות הכתובות; אבל לא מחקון מן הכתב: אלא הסירו אותן במחשבה, וצוו לקרותן באופן אחר ממה שכתוב לפנינו, וכו' ופרושו של עטור סופרים הוא: כתיבן זלא קרין. ע״כ. ואני אומר: לא חכמה היא זאת לבטל בהבל פינו קבלתם של רבותינו ולומר עליהם: שהם מגששים באפלה; ולנו נגלו תעלומות חכמה, על כגון זה נאמר: אל תהי חכם בעיניך ואל בינתך אל תשען, אבל אנו תלמידיהם נתבונן, בכל דלות בינתנו, בדבריהם, נתאמץ ללמוד הסתום מן המפרש; ונעזר באלהים, המלמד לאנוש בינה, להבין דבריהם על בורים, וכשאנו סומכים על קבלתם, במציאות עיטור סופרים, על כרחנו נצטרך להאמין גם בפרוש קבלתם זו כמו שהם דרשוה.
לבד זה הדבר מופרך מעצמו ורק המתעקש להכחיש את האמת יפר שדבריהם במובן מוזר זה, שמקרא סופרים ועטור סופרים. הוא ענין אחד עם קרין ולא כתיבן וכתיבן ולא קרין; שאם כן לא היו רבותינו כופלים את דבריהם כי לא זו היא דרך רבותינו הראשונים להכפיל דברים ללא צורך או להוסיף דברים שמערפלים את כונתם, ולא זו היא הדרך שנלך בה להבין את דבריהם וקבלתם.
ולכן אני אומר: דבריו של מהראה״ו במקום זה הם מופרכים ובטלים.
החכם הנאמן לתורה ומסורת חכמים מוה״ר זאב יעב״ץ נמשך אחרי הערוך והרא״ש בביאור מושג עטור וכתב: ויהגו כל סיג מספרי הקדש ויטהרו את ספרי התורה והנביאים אשר ביד העם מכל אות, אשר ידעו בה כי עודפת היא ויקרא והחכמים הבאים אחרי כן למעשה הסופרים הזה עטור סופרים, (תולדות ישראל ח״ג ד׳ 134).
החכם יעב״ץ הרחיק לכת בפירושו, דאלו הערוך והרא״ש פרשו דהוו משתבשי בקריאה, דסברי דהכי מסתבר והסופרים השאירו הכתב כמו שהוא ופרשוהו, אבל לא הרשו את עצמם לומר שהיו סיגים בספרי הקדש והסופרים סמכו על ידיעתם להסיר את האותיות שידעו כי עודפות הם, ואם נניח דבר זה הרי אנו פוגמים את מקוריותם וקדושתם של כל כתבי הקדש, ונותנים רשות לכל אדם להחסיר ולהעדיף כפי ידיעתו ובזה תפוג תורה.
ונאמנה עלינו עדות קדמוננו שאמרו שלשה ספרים נמצאו בעזרה וכו'. באחד כתוב אחד עשר הוא, ובשנים מצאו כתוב אחד עשר היא וקיימו שנים ובטלו אחד, (סופרים פ״ו ה׳ ב׳ ), הרי שגם בשנוי קטן של הוא והיא לא סמכו על דעתם אלא על רוב הספרים, והשאירו הכתב הוא גם כשצריך להיות נקרא הוא. מזה נלמד דמכל שכן שלא הרשו להם הסופרים להחסיר אפילו אות אחת מדעתם ביודעים כי עודפת היא.
ואם באנו לבאר מושג עטור בהוראת סלוק אין לנו אלא לתפוס באורם של קדמוננו אולם כבר כתבתי לע״ד שאין באור זה מתקבל על הלב וקדמיני המפרשים נטו מפירוש זה. וגם הם נחלקו בפירושיהם.
רש״י מפרש ״שמעטרין את הדבור דהכי משמע יפה, אחר תעבורו ולא תעבורו אחר וכו', צדקתך כהררי אל ולא כהררי אל צדקתך דהכי מסתבר טפי ובדווקא משתעי.
לפירושו יוצא שהסופרים סרסו את המקרא ותקנוהו לפי סגנונם, ודבר זה קשה לאומרו שאין הדעת מקבלת שהסופרים הרשו לעצמם לתקן סגנונם של התורה והנביאים, כרב המתקן סגנון תלמידו, ובאמת שלא רק בכתבי הקדש אלא גם בכתביו של כל סופר אין אדם רשאי לסרס דבריו להקדים או לאחר, אלא להשאיר אותם בשלמותם ובמקוריותם. ויופי השפה הוא הסגנון המקורי שלה ,ואם אמנם אמרו חכז״ל: סרס המקרא ודרשהו, אין זה אלא שדורשים הכתוב כאלו היה מסורס אבל חלילה לשנות בכתב אפילו בהקדמה ואחור.
ואי אפשר לומר שאנשי הכפרים עשו שנוי כזה בספריהם עד שבאו הסופרים ותקנו הסגנון, כי דבר זה אפשר לאומרו בהוספת אות אבל לא בסרוס הכתוב.הר״ן בפירושו מרחיק יותר ואומר: עטור סופרים תיבות יתירות שנכתבו ליפות הלשון ונקראת עטור לפי שהן מעטרין את הלשון, אחר תעבורו וכו' כל הני אחר מיותרין הם אלא שנכתבו לתפארת הלשון, צדקתך כהררי אל, הוה ליה למכתב צדקתך הררי אל כדכתיב משפטך תהום רבה, וכו', אלא שכתב כהררי אל לתפארת הלשון, ע״כ.
אי אפשר לומר בדעת הר״ן שהסופרים הוסיפו אותיות או תיבות בכתובים אפילו אם תקונים אלה נאמרו למשה מסיני, שאם כן אנו פוגעים בשלמות התורה והנביאים, והשאלה תעמוד מאליה למה לא נתנו התורה והנביאים בסגנון מעוטר ומפואר ? אבל כוונת הר״ן היא לומר: שנכתבו כן מתחילתם לתפארת הלשון וא״ב מה הוסיפה הלכה למשה מסיני והסופרים. ולמה התיחסה פעולת עטור זו להסופרים אולם אם פירושיהם של רש״י והר״ן אינם מתקבלים אל הלב, אבל עצם באורם למושג עטור הוא נכון בלי ספק שכן מצאנו בדבריהם, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה וכו', ועיטור, ומפרש בגמ׳ עיטור רב יהודה מעטרו בתלמידים רב חסדא מעטר ליה בנטלי (ברכות נ״א.), הרי שהוראת עיטור היא במובן של עטרה.
מהר״ל מפראג ז״ל מקבל באור הערוך במושג עטור שהיא בהוראת הסרה אבל לא כפירושו שהסירו הווים שהיו נראות כמיותרות. דא״כ לא שייך בזה הלכה למשה מסיני דאם קבל משה התורה לכתוב בלא וי״ו, אין צריך יותר, אבל עטור דקאמר היינו הסרת אחר תעבורו, מן וסעדו לבכם שאם יקרא בפעם אחת, וסעדו לבכם אחר תעבורו, משמע שאחר שיעבירו יסעדו לפיכך מסירים אחר תעבירו מן וסעדו לבכם וקורין לבכם בפני עצמו ואחר תעבורו בפני עצמו וכו'.
ואפשר לי לפרש כי לשון עטור הוא מלשון עטרה שהמלה כאשר היא בלא וי״ו היא מעוטרת ומפוארת שהיא לשון צח. בודאי פרוש הכתיב: סעד ולבכם, ואחר תעבורו ואין צריך וי״ו, לכך דבר זה שהוא בלא וי״ו הוא, קצר והוא לשון צח. וכן על פסוק ואברהם עודנו עומד לפני ה׳ אמרו במדרש א״ר סימון תקון סופרים הוא זה… ואין הפירוש חלילה שהסופרים תקנו דבר זה אחר שכתב משה את התורה אלא פירוש תקון סופרים, כלומר מה שהסופרים דרכם לתקן כאשר יכתבו דבר וכן כתבה התורה.
ובדרך זה מקיים פירוש הערוך דבפירוש עטור סופרים על החסרת הווין כי הסופרים כאשר יכתבו דבר שהוא כמו זה הענין, הם כותבין וי״ו ועטור סופרים ר״ל מה שדרך הסופרים שאין לכתוב וי״ו. הלכה למשה מסיני ואע״ג דקבל משה הכתב בלא וי״ו מכל מקום כדי שלא יטעה לומר דצריך וי״ו ומשום דרשה מה, נכתב בלא וי״ו לכך נאמר; הלכה למשה מסיני שכך יש לכתוב בלא וי״ו והוא עטור סופרים, (תפארת ישראל פרק ס״ו).
והנה המעין יראה ויוכח שפרושיו הם דחוקים מאד. דלפי פרושו הראשון באור מושג עטור הוא במובן הפסקות, ולזה קוראים רז״ל פסקי טעמים וכמ״ש ויקראו בספר תורת אלקים וכו' ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים (חגיגה ו׳ נדרים ל״ז;). ואין שום טעם לומר דפסוקי טעמים ועטור סופרים הוא דבר אחד בשמות נרדפים.
פירושו השני במושג עטור סופרים הוא בהוראת עטרה. כלומר, צחות הלשון כדרך הסופרים שמעטרים דבריהם בשפה מעוטרת וכן פירושו בהוראת הסרה כדרך הסופרים שכותבים צחות אינו מתקבל אל הדעת.
הפירוש היותר נכון, לדעתי, הוא פרוש הר״ן בשם רבותיו האומר: ובדברי מורי ראיתי; דעטור סופרים היינו שכותבים טעם מפסיק באחר כי היכי דלשתמע ,אחר כך תלך וכו׳ צדקתך כהררי נפסק בטעם כהררי ממלת אל, לומר שמלת אל הפוכה ופרושה אל! צדקתך נגלית כהרים. ולפי זה יהיה מאמר רבי יצחק, עטור סופרים הלכה למשה מסיני, נסמך על דרשת רב חננאל האומרת ושום שכל אל והפסוקים זאת אומרת; נקודות מפסיקות בין המשפטים שבפסוק אחד והם הטעמים הקסרים; סלוק, (סוף פסוק) ומשרתו מרכא אתנה ומשרתו מונח ופסוק טעמים זה וכל יתר הטעמים; המלכים והמשנים והשלישים. וכן פרש הר״ן (שם), ושום שכל, אלו הפסוקים; נקודות המפסיקות בין פסוק לפסוק וקרי ליה שום שכל; שעל ידיהן אדם מבין המקרא כפי תנועת הטעמים כדאמר (חגיגה ו:): נפקא מינה לפסוקי טעמי, ועדין השאלה עומדת מה טעם לשנוי שם זה של עטור סופרים שהוא מעורפל לכן נראה שמושג זה כולל כל הסימנים המעטרים את הכתב וכדרשת רז״ל שכל לרבות גם המסורת (נדרים שם), ובירושלמי (מגלה ד. א. ובב״ר ל״ו י״ב) אמרו: מפרש ושום שכל אלו הטעמים ויבינו במקרא אלו ראשי פסוקים ויש אומרים אלו ההכרעות והראיות רבנן דקיסרי אמרי מכאן למסורת וכל זה כלל רבי יצחק במאמרו הקצר ומדויק עטור סופרים שהוא כולל כל הדברים שהוסיפו הסופרים על הכתב כעטרה לראש המקיפה מכל סביבותיהם והם הפסוקים וראשי פסוקים וההכרעות והמסורות שצירפו אותן כעטרה לכתבי התורה, וכ״ד ספרי הקודש, ולדעתי אפשר להוסיף בכלל מושג זה גם הנקודות שהוסיף עזרא וסיעתו על הכתב (אבות דר״ן פ״ו ל״ד). מכאן אנו למדים קדמות הנגינות הטעמים והנקודות שעל הכתב היו ידועים. — אם לא בשמותם וצורתם אבל בכלליהם. — מימי משה כי אין להעלות על הדעת שמשה והנביאים שאחריו בדברם אל בני ישראל דברי התורה והנבואה לא הדגישו והטעימו את דבריהם בהטעמה הראויה שתהיה מובנה לאזן השומע. אבל ברור הדבר שלא יחסו לקריות חדוש טעמי הנגינה אלא דאגמרינהו בסימני טעמים. זאת אומרת שלמדם את צלילי הנגינה, של כל פסוקי טעמים וזהו שכתב רש״י קדום להם מסורת וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגרסא של משנה. זאת אומרת קבע מסורת לנגינת סימני פסוקי הטעמים.
וכן אומר רבי יהודה הלוי ז״ל, בלי ספק שהיה שמור בלבבות בפתחא והקמץ וכו, והטעמים וכו׳ ושמו שבע המלכים והטעמים אותות לתכונות ההם אשר העתיקום ממשה (הכוזרי, מאמר ג׳ פרק ל״א). וכן אמרו רז״ל, בעי רב חסדא האי קרא, היכי כתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו שלמים לה׳ פרים או דילמא אידי ואידי פרים הוו למאי נפקא מינה מר זוטרא אמר לפיסוק טעמים ופרש״י בנגינות שאם תאמר שני מינין צריך אתה לפסוק הטעם וכו׳ (חגיגה ו:).
וכן אמרו: שנוטלין שכר על למוד המקרא בפסוקי טעמים ואיכא מ״ד דשכר פיסוק טעמים דאוריתא הוא (נדרים ל״ז.).
וכל זה מוכיח שפסוק טעמים וסימני טעמים היו מקובלים לרז״ל ואין ספק שנתנו למשה מסיני וחזרו עזרא והסופרים שבדורו ויסדים.
ולא עוד אלא שגם המסורת במספר הפסוקים והתיבות היתה מקובלת בידי הזקנים והנביאים הראשונים וכאמרם ז״ל למה נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה (פרש״י סופרים ראשונים כדכתיב ומשפחות סופרים יושבי יעבץ), שהיו אומרים ואו דגחון חציין של אותיות של ס״ת דרש דרש חציין של תיבות והתגלח חציין של פסוקים. וכן נתנו מספר פסוקי התורה ואמרו חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס״ת (קידושין ל.).
הרי שגם המסורת היתה מקובלת ממשה וכל זה: הטעמים והפסוקים והמסורת נכלל במאמר עטור סופרים שהם מעטרים את התורה מכל צדדיה ונותנים לה עטרת כבוד ותפארה.אולם אף־על־פי שהסופרים בימי עזרא חדשו משכחה את הטעמים והפסוקים והמסורת בכתב המלא והחסר הואיל וכל זה לא נכנס בגוף ספר התורה עצמו הנקרא בצבור ונשמר בכל דיקנות וזהירות תחת ידיהם של הסופרים והרבנים מדור דור ,לכן נפלו בהם שכחות בהמשך הזמן. וכן אמרו רז״ל אינהו בקיאי בחסרות ויתרות אנן לא בקיאין ובפסוקי נמי לא בקיאין, דכי אתא רב אחא בר אבא אמר: במערבא פסקו ליה להאי קרא לתלתא פסוקי ויאמר ה׳ אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן(קידושין ל.).
ולא עוד אלא שגם במנין הכלל של הפסוקים נפלו מחלוקות כי בתלמודין מונה פסוקי התורה חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה ובילקוט שמעוני (עקב רמז תתנה) מונה חמשת אלפים ותתמ״ב. וזהו תוצאות הפזור הגלותי ואבדן המשך הקבלה המרכזית שממנה תצא תורה לכל ישראל גם בדקדוקיה טעמיה ופסוקיה וגם בפרושה ודרושיה.
מקרא סופרים ועטור סופרים שהתחדשו בימי עזרא וחבל הסופרים שעמו התקימו בישראל מדור דור תחת ידיהם של ספרי די״קני, שלא פסקו מישראל עד אשר באו הסופרים המערבאים הם הנקדנים הטברונים שקבעו בכתב צורת הנקודות והטעמים שהצליחו להפיץ את הנקוד והטעמים בכל תפוצות ישראל ובפי כל העם והם הנקודות והטעמים שבידינו כיום ונקראים בשם נקוד הטברוני, מיסודו של בן אשר שהוא היה אחרון שלשלת הנקדנים והסופרים (עיין הרמב״ם ה׳ ספר תורה .פ״ח ה״ד ובתולדות ישראל ליעבץ, ח׳ ט׳ ד' 144 ו־146 ושם בהערה 2).