יעקב מאיר

ראש הרבנים בארץ־ישראל, ראשון לציון ונשיא הרבנות הראשית

בעה"ק ירושלים ת״ו

 

בעזה״י פעה״ק ירושלם ת״ו, ט׳׳ז בשבט התרצ״ה

 

לכבוד ידידי חמודי הרב הגאון מבני ציון היקרים זר״ק בנש״ק כקש״ת מוהר״ר בן ציון מאיר חי עזיאל שליט"א, ראב״ד וראש הרבנים לתל־אביב ויפו ת׳׳ו.

ר. מ. נ.

 

נעתרתי ברצון רב לבקשת כת״ר לעיין בגליונות ספרו החשוב רב האיכות והכמות שמעכ״ת הולך ומוציא לאור, הכי קרא "משפטי עזיאל". וראיתי לשמחתי תשובותיו היקרות על השו״ע לחלקי או״ח ויו״ד בשיטה ברורה וסדר נאה הכל ערוך בטוב טעם ודעת בהרצאה בהירה ושפה צחה ומדויקת כיד ה' הטובה עליו.

עיינתי ביחוד בסימן א׳ על דבר שנוי ההברות והמבטאים. עצם חקירה זו משכה תשומת לבי באשר כי זו היא שאיפתי מאז ומתמיד למצוא דרך אחדות וכנוס פזורי האומה והחיאת שלמה של שפת קדשנו בפי בנינו בבטויה ודקדוקה, ובאחדות זו אני רואה אתחלתא דגאולה. דרך הסברא שאחז בה כת״ר בהשענו על מקורות רבותינו הקדומים ראשונים ואחרונים ראויה לתהלה משום שיש בה להפרות המחשבה העיונית ולפתוח דרך סלולה לפני החכמים והסופרים העוסקים בשאלה זו שהוא רבת ערך ורבת האחריות. ונכונה היא לדעתי מסקנתו של כת״ר לכנס כניסה לשם שמים של רבנים וסופרים לדון בשאלה זו בהקפה ועמקה כדי לקבוע הלכה ברורה ומקובלת, כי ענין נכבד זה אינו יכול להיות נתון להכרעת יחדים באשר הוא נוגע לגורלו של קנין לאומי גדול החיאת שפת קדשנו ולשומה בפי בנינו בצלצולה המדויק והברור, ואחוד כל כנוסי פזורנו בבית הכנסת ובתי המדרש במבטא מאוחד ומבורר. אני מקוה שבחמלת ה' עלינו ישוב אחוד לשוננו זה גם בכל תפוצות גלותנו.

בחפץ לב עיינתי גם בכל יתר תשובותיו בספרו זה וראיתי לשמחת לבבי שדברי תורתו מיוסדים על שקידתו העצומה ולמודו התמידי בעומק העיון בדברי רבותינו הקדמונים והאחרונים, וכל תשובותיו הן גופי הלכות הקובעים ברכה לעצמם כי חיים הם למוצאיהם וכל מעיין בספרו החשוב זה ימצא בו חדושים נעימים שיש בכללם הנאה רוחנית והרחבת דעה לומדי תורה להגדיל תורה ולהאדירה.

בטרם אסיים, רצוני להביע שמחתי העמוקה על אשר זיכה אותנו בספרו זה בדברי תורתו של מר אביו הרה״ג הראב״ד כמוהר״ר יוסף רפאל עזיאל זלה״ה שהיה מבני עליה גברא רבא ויקירא בתורתו ובפעולותיו הרבות בעסקי הצבור באמונה ומגדולי רבני עיקו״ת ירושת״ו, אשריהו שזכהו ה׳ בבן ככת״ר יצ״ו למען יאיר עולמנו בחכמתו, ואגב אורחא יחיה מקצת מכתבי ידי קדשו של מר אביו ז״ל.

יתן ה׳ השוכן עד בציון וימשיך כת״ר להוציא לאור תשובותיו על חלקי השו״ע באבן העזר וחשן משפט ולהעשיר את ספרותנו התורנית ביתר חבוריו בהלכה ואגדה מחקר ודרוש אשר הם אתו בכתובים לשמחת לב כל מוקירי ולומדי תורה ודורשיה וביניהם אתכבד בעזרת צור ישעי להמנות גם אני המצפה לישועה ולהרמת קרנה של תורה ולחזות בנועם ה׳ בהיכלו ובקיום חזון נבואת גאולת ישראל בארץ ישראל שנאמר מפי נביא קדשו לאמר: בי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלם.

והנני מסיים בברכה ובכל רגשי כבוד ואהבה.

הצב״י יעקב מאיר

וכדי להשתעשע במו״מ של הלכה אציגה נא בזה הערה קצרה: בסימן י׳ מספרו, נשאל מאת היראים וחרדים לדבר ה׳ במושבות, לדעת מה יעשה ישראל בעת צרה כזאת, שמחלת הדבר פרצה בבהמות, והממשלה אסרה כניסת זרים לתוך המושבות, אם מותר לישראל לחלוב בהמתו בשבת וכו', והוד מעכ״ת חשף את זרוע ק׳ והאריך הרחיב כיד ה׳ הטובה עליו בפלוגתא דר״א ורבנן, וכל מה שאמרו הראשונים וספרי האחרונים בדין זה, והעלה להתיר אם הבהמה טעונה חלב בשעור שמצטערת ומסתכנת על ידו מטעם דצבע׳״ח דאורייתא והפסד ממון ישראל וישוב א״י וכו', בתנאים מוגבלים שכתב בתשובתו, ובסו״ד כתב כנלע״ד להלכה ולא למעשה.

והנה א.י בעניי אומר: בעיקר הדין אנכי מסכים אתו להתיר ויפה דן יפה הורה, אך מיראת השבת אוסיף עוד טעמי דהתירא, ואומר: דהא ודאי אי הוה פשיטא לן דרבנן פליגי אדר״א, אז היה ההיתר בפשיטות מטעם דהלכה כרבנן, דאיסורו משום שבות, ובנד״ו ודאי לא גזרו, אך רבים הם האומרים ומפרשים תלמודין, דרבנן לא פליגי אדר״א וס״ל דאיסורא דאורייתא הוא, ומי ירהיב עוז בנפשו להתיר איסורא דאורייתא? על כן אמרתי להוסיף עוד טעם נוסף, והוא טעם מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהוא טעם נכון, ודלא כמש״כ מעכ״ת שיחי' וז״ל: לענ״ד נראה שאין זה בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלא אמרו זה אלא בכגון מכבה מפני שצריך לשמן או לפתילה שאין לו חפץ במלאכת הכבוי, משא״כ בחולב, אדרבה בזמן שאינו צריך לחלב הרי הוא מתכוין למלאכת החליבה משום עצמה של החליבה וכו׳. עכ״ל. ואני אומר דזה דומה ממש למלאכת הככוי, כשם שהתם תכליתו להציל השמן והפתילה, וא״א לעשות זה אם לא ע״י כבוי, עכ״ז כיון שאין הכבוי לתכלית הפחם, נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כן גם כאן תכליתו להציל הבהמה מצערה, ואם היה אפשרות להצילה בדרך אחרת, לא ע״י חליבה, היה עושה, אלא שאין דרך אחרת כי אם ע״י חליבה, פשיטא שנקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובזה ארוח לן דבידינו עוד טעם אחד להתיר דידוע דר״י ור״ש בהרבה מקומות פליגי בדין זה ורבים הם הסוברים דהלכה כר״ש דפטור, אמת כי הרמב״ם ז״ל בה׳ שבת פ״א ה"ו־ז׳ פשק כר״י אך בהשגות כתוב דר״ח פסק כר״ש, ובהמגיד כתב דעת האחרונים לפסוק כר״ש יעו״ש, וז״ל הכ״מ אעפ״י שהרי״ף פשק כן לא נראה לר״ח ולכל רבותי מפני כמה מקומות דהוא כר״ש, ולא יהיה מחלוקת שקול, הרי בידן תרי ספיקא: אי פליגי חכמים אר״א והלכה כותייהו דאין כאן כ״א איסור שבות, ואת״ל דרבנן לא פליגי אר״א וס״ל דחייב מדאורייתא נאמר דהיינו דוקא בחולב לצורך החלב, אבל בנד״ד דהחליבה איננה לצורך החלב אלא להציל הבהמה מצערה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ודילמא הלכה כר״ש דפטור, דרבים פסקו כוותיה, ובמקום צעב״ח דהוי דאורייתא כמש״כ הגאון שדי חמד באות צ׳ כלל א' שציין להרב ארעא דרבנן דדעת כל הפוסקים צעב׳׳ח דאורייתא, ואיכא הפסד ממון, והתורה חסה על ממונם של ישראל, ואיכא מאן דיליף זה מפי עשה לך שתי חצוצרות כסף, פשיטא דשרינן איסור שבות, והו״ל ס״ס ושפיר מתהפך, ולא תימה שאין כאן ספק ספקא הואיל ושניהם הם חד ספקא דפלוגתא דרבוותא ורבים מגדולי הפוסקים סוברים דס״ס דפלוגתא חשיב חד ספקא כידוע, זה אינו דהרי פשטה הוראה להתיר בס״ס דפלוגתא דרבוותא. עיין לעט׳׳ר מו״ר הגאון האלקי בספרו אזן אהרן מערכת מ׳ אות ח' שכתב להתיר בס״ס דפלוגתא דרבוותא אף באיסור דאורייתא וגם באיסור א״א להתירה לעלמא יעו״ש.

ואם עוד יד המחמיר נטויה לדחות ולומר דאיכא מאן דס׳׳ל דאין לסמוך על ס׳׳ס דפלוגתא דרבוותא משום דשם פלוגתא חד הוא, גם בזה אשימה עיני ולבי להוסיף עוד טעם אחר והוא בתוספת תנאי אחד כי החולב לא יחלוב על הקערה אלא על הקדרה, עיין בש׳׳ס שבת קמ"ד אמר ר׳׳י אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה, אמר רב חסדא מדברי רבנו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה אלמא קסבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא. ופסק הרמב״ם בהל׳ שבת פ״ו ה׳׳ח, וז״לד והחולב לתוך האוכל או היונק בפיו פטור ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי. ועיין להמ"מ שכתב ודהלכות פי' וכו׳ וכר״ח דוקא ביו׳׳ט אבל בשבת אסור לחלוב אפילו לתוך הקדירה ויש דיעות אחרות לאסור הכל ויש מתירין הכל, ודברי הלכות עיקר, עכ״ל. ופשטא דשמעתין דקאי בדיני שבת והביא דברי ר״ח, ומכש׳׳כ להרמב״ם דהוא פוסק וכתב דברי ר״ח בהלכות שבת, מובן דההיתר הוא גם לשבת, ועיין להמאור ז״ל בסוגיא זאת שכתב ומדברי רבנו נלמד חולב אדם וכו׳ קבלנו פירושו אפילו בשבת, שלא כדברי הרי׳׳פ שפי׳ ביו׳׳ט, ע״כ. ובמלחמות כתב: מפרר אוכלין כגון חולב וסוחט לתוך האוכל אין בהם איסור דישה, בין ביו״ט בין בשבת וכו׳ כר״ח. מדברי רבנו למד שאין לו מוקצה ויש לנו סברא להוציאו מדין מוקצה והאל יצילנו מכל חטא ושגיאה עכ״ל. ובכנה״ג כתב אמר ר״ח וכו׳ כתב הר״ן יש שפירשו אפילו בשבת, עכ״ל.

וא״כ בחולב לתוך האוכל יש לנו תלתא ספיקא, תרי דלעיל ועוד ס׳, את״ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אימור בחולב לתוך האוכל הלכה כמאן דמתיר והוא ס"ס המתהפך ובתלתא ספיקא כו״ע מודים דסותר. עיין למרן הגאון מו׳׳ר אוזן אהרן זצוק״ל שכתב כן. וצ׳׳י י״מ וימ׳׳ן אמן .

הצב״י יעקב מאיר

דברי מרן הגאון הראש׳׳ל יצ״ו נכינים בטעמם, במ״ש שחליבה שהיא נעשית לצורך הצלת הבהמה מצערה נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה, דומיא דמכבה את הנר משום שחס על השמן והפתילה דפטור. כיון שאין הכבוי לתכלית הפחם, וכמ׳׳ש התוס׳ (שבת צ״ד. ד״ה ר״ש פוטר) דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך שהיה במשכן, אלא לענין אחר, כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף איסור המלאכה ושרשו וכו׳, עי׳׳ש.

ולפירוש רש׳׳י (שם צ״ג: ד"ה ור׳׳ש) נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה כל מלאכה דברצונו לא באה לו, ולא היה צרך לה. כגון המת במטה. או כחס על נר והפתילה, דכבוי זה אינו צריך לגופו אלא לצורך דבר אחר (שם ל') ומוטב היה אילו לא היה המת במטה ולא היתה הפתילה דולקת.

ולפי"ז בנדון דידן הואיל ומוטב היה שלא תצטער הבהמה והואיל ואינו עושה את פרוק החלב לשם ברור האוכל מתוך הפסולת, כמו דש התבואה שמפרק התבואה מן השבולת לשם שמוש בתבואה, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

אולם עדיין יש מקום עיון בדבר, לפי מ״ש רש״י (שם ע׳׳ג: ד׳׳ה מפרק) דמאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב משום מפרק, שמפרק התבואה משבוליה, לשון פורק מן החמור, ואף זה מפרק התמרים מן המוכבדות, ע״כ. ולפי"ז משמע שגם אם אינו מתכוין לאכול התמרים חייב שהרי נעשתה כוונתו לפרק האילן ממשאו, וצריך לומר לדעתו שהואיל ונשירת הפירות מן האילן או הקש מן התבואה, הוא דבר הכרחי ואי אפשר לומר בו שמוטב היה שלא תהיה התבואה מעוטפת בקש, ושלא יכבידו הפירות על האילן והילכך כשנאסרה מלאכת מפרק הוא אף במקום שאין המלאכה צריכה לגופה. והוא הדין לחלב כיון שדרכה של הבהמה לטעון חלב ומוכרחת החליבה כדי להקל צערה הטבעי גם כשאינו צריך לחלבה, נקראת מלאכה הצריכה לגופה, ולא רחוק הוא לומר שגם התוס׳ מודים בכגון זה הואיל וגם הדישה הנעשית במשכן היתה מכוונת לפרק הקש מהתבואה, והנאת התבואה או הסממנים היא סבה נמשכת שלא תגמר ער אפיית הפת או שחיקת הסממנים והלכך עדין אני אומר לע״ד שחליבה הבאה להקל צערה של הבהמה חשובה מלאכה הצריכה לגופה, אולם אעפ״י שאני סובר כן הסתפקתי בדבר בתשובתי זו וצרפתי לזה דברי הר"ן שלא התירו מלאכה שאינה צריכה לגופה אפילו על ידי גוי בדבר שעיקר אסורו מדאורייתא.

ובכן אפילו אם נאמר שזו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה עדיין איסור דרבנן במקומו עומד, הואיל ועיקר אסורו מדאורייתא.

ועוד זאת בדברי הקורמים כוונתי לבטל דעת השואלים שסמכו על הוראת אתרים להתיר החליבה על ידי השלכת החלב לאבוד ולדעתם כתכתי שאם נחשוב לאסור עצם החליבה אעפ"י שעושה זאת להציל הבהמה מצערה משום שהיא מלאכה הצריכה לגופה ואסורה מדאורייתא, ואין להתיר אסור תורה מפני צער בע״ח, כך הוא הדין גם בהשלכתה לאבוד, לא נתיר משוש מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולכן לא מצאתי לענ״ד כמך היהר בנמוק זה של מלאכה שאינה צריכה לגופה הואיל ויש בו שלשה פפיקי להחמיר : א. אין זה בגדר כלאנה שאינה צריכה לגיסו: ב. שכאדלכד. כהרמב״ם דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ג. וגם אם תמצי לומד שהלכה כדברי הפוסקים מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ומפרק רהלב תשוב מלאכת שאינה צריכה לגופה עדיין איכור דרבנן במקומו עימד. והואיל ועיקרו מדאוריתא לא התירוהו חכמים אפילו על ירו גוי ואפילו במקום פפידא.

אלא שעדיין יש מקוש לומר שלמ״ר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ושוו היא מלאכה שאצל״ג התירו.הכמים משום צער בע״ח דאורייתא, ומבהינה זו אפשר לצרף סניף זד, להתירא.

אולם מ"ש כה״ר לצרף טעם שלישי בתנאי שיחלוב לתוך הקדרה אין בזה ספוק לע״ד שלא הותר חולב לקדרה אפילו ביום כוב אלא לקדרה שיש בה אוכלין וכגון שבא החלב לתקנו או שיש בה פרורין והחלב נבלע בהם, אבל בחולב כל צאנו לא התירו מפני פרוכה שנותן בכלי (אריה סי׳ תק־׳ה).

ולכן אין לנו לענ״ר אלא צד יהיתר שכתבתי לסמוך על דעת הסוברים כי חולב אינו אסור אלא משום שבות לדעת רבנן ושהלכה כותם ולצרף גס הנמוק המסופק של מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולפי שהיתר זה הוא קולא גדולה לא הוריתי בה היתר לשואלי וכתבתי זה רק להצעת הלכה לעיונם של גדולי וגאוני הדור שהם יחליטו בדבר להתיר או לאסור. וציי׳׳מ וימ״ן.

בן ציון מאיר חי עזיאל