אברהם יצחק הכהן קוק

הרב הראשי לארץ־ ישראל

האב"ד בעיה"ק ירושלים תובב"א

 

ב״ה י״ד לחדש שבט תרצ״ה

ישאו הררי קודש ברכת עולמים לכבוד ידידי וחביבי פחתי ובריבי הרב הגאון המובהק מאיר ומזהיר רב פעלים מו״ה בן ציון מאיר חי עזיאל שליט״א ראש רבני מחוז יפו ת״א ת“ו, שלו‘ בכפילא לעילא, לעילא.

ידידי היקר!

תודות מרובבות אתן לכת״ר על גליונות הקודש, אשר הואיל בטובו לשדר לן שופריה דספרו הנעלה ,"משפטי עזיאל" ההולך ואור בדפוס, נעמו לי הדברים היוצאים מלב ישר הוגה משרים כהדר״ג חביבי שליט״א, אשר מאז נתאגדנו יחד לעבור עבודת הקודש שכם אחד למשא עם ד' היושב על אדמת הקודש, גדלה ועצמה אהבת אמונים המקשרת את נפשתינו בחבת קודש של תורה ויראת ד׳ טהורה באהבת אומן לחבת ארץ קדשינו לבנינה וישובה ולחיזוק ידי בניה בוניה ונוטרי כרמיה, להופיע באור אש דת על כל נושאי דגל הבניה והגזרה, במערכות הצעדים של צמיחת קרן ישועת עם עולם, אשר הואיל צור ישראל להראות לעמו בתקופת ימינו אלה, שהננו מקוים שכבר הגיעו הימים של אחרית הזעם, ובחסדי צור ישראל יאיר פניו לעמו ויחזק לב בנים המשתוקקים לשוב אל נוה קדשם, לאמץ חילם ולרומם קרנם בכבוד על נחלתינו הקדושה, ומה טובו ומה יפו לנו כל מפעלות קודש על שדי התורה והמצוה אשר ירעיפו טללי חיים על קיבוצינו בארץ חיים, ועבודת ידידי הנאמנה, הניה לי תמיר למשיב נפש וששון לב, ועתה הגדיל לעשות בספרו היקר אשר הוא מלא על גדותיו חכמת ודעת באורח חיים סלולה אשר יחד חוברה לה הגיון קודש בעומק ורוחב ובסדר ישר רבר דבור על אפניו בהליכות עולם לנו, ומבין שורותיהם יצהירו גם כן אהבת איתן לבנין ארצנו הקדושה וחפץ לב נאמן לרוממה ולשגבה ועם כל זה הדברים רצופים בחכמה, ועקב ענוה, להעיר על הדברים שהם צריכים בירור בקיבוץ חכמים לענדם עטרות לראש מפעלותינו בקודש ועל פיהם יקומו דברים מוחלטים בהלכות מאוששות בעה״י, אשרי שלו ככה ומד׳ ישא ברכה להשגיא פעליו ולהכביר מעלליו הטובים ונאמנים ויזכה להפיץ קרני אורו על פני תבל, למרבה הדעת ותושיה לרוב יודיע בחכמת לב, כיד ד׳ הטיבה עליו להגדיל תורה ולהאדירה.

כנפשו היפה ונפש ידי״ע דוש״ת באה״ר מהר הקודש מירושלים,

הק׳ אברהם יצהק הכהן קוק.

והנני בזה להעיר על דברי קדשו במה שהעלה בתשובה הראשונה בספרו הבהיר שאין בשנוי המבטא משום אל תטוש תורת אמך, שהוא שלא כפי מה שנתפרסם ממני, בענין שאלת שינוי המבטא, אשר נשאלתי מצד אחינו רבני התימנים, והנה הדברים הם מקוצרים גם בדברי גם בדברי כת״ר שראוי לבארם כי בכל אופן שהוא הכל מודים שאם באנו לשנות מנהגי אבות במקום שיש חשש של מחלוקת, שזהו היסוד שהכל תלוי בו במנהגים כמשנתינו השלימה בפרק מקום שנהגו, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת שזהו איסור גמור ואע״ג דרבא מוקי למתניתין דאין בזה משום שינוי המחלוקת היינו משום דבהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין אין בזה משום שינוי מחלוקת כשיחזיק במנהגו משום דמימר אמרי כמה בטלני איכא בשוקא, אבל הענין לדינא עומד בעינו שאסור לשנות שום מנהג במקום שיוכל הדבר להביא לידי מחלוקת. ובזה אין המשנה יוצאת מידי פשטא, ובענין זה אין שום חילוק בין אם הדבר הוא מהמנהגים שיש בהן צד איסור או מהדברים שאין בהם אלא מנהגא בעלמא או מידי דלכתחילה שאין בזה קפידא בדיעבד או אפילו מדת חסידות בעלמא והר"ן שכתב שם שנמצינו למדין בתורת המנהגות שכל מנהג איסור שהוא בעיר אחת כו׳ כל בני העיר חייבין בו מן הדין שנאמר ואל תטוש תורת אמך שמזה דייק הרשד״ם בתשובה בחא״ח שם שדוקא במנהג שיש בו צד איסור שייך איסורא דאל תטוש תורת אמך ולא בדברים שאין בהם צד איסור זה לא נאמר כ״א לענין שהיחיד אסור לשנות את מנהג עיר אפילו כשיצא משם הואיל ודעתו לחזור שאז הרי אין בזה משום שינוי המחלוקת מ״מ הוא אסור בזה איסור עצמי וממילא ישנה גם בזה האזהרה דאל תטוש תורת אמך אע״פ שעיקר היסוד של איסור שינוי המנהגים הוא מפני המחלוקת ובכה״ג אע״ג דליכא בזה משום מחלוקת מאחר שהוא בעיר אחרת אז מ״מ האיסור לא פקע מיניה משום דדעתו לחזור, וקרינן ביה עדיין: אל תטוש תודת אמך, ועל זה התנה הר"ן וסמך עליו הרדש״ם, שאין זה נוהג אלא במידי דיש בזה צד איסור ולא במנהגים אחרים, אבל במקום שיש צד מחלוקת כגון לשנות בפני רבים את מנהגם הקבוע להם מאבותיהם במקום שרבים עומדים דוקא על המנהג המקובל להם בזה אין שום חילוק בין המנהגים, ובין מנהג שיש בו צד איסור ובין מנהג שאין בו צר איסור שניהם שוין שאסור לשנותו וזהו עיקר הדין של אל תטוש הורת אמך, ואין זה תימא שבדברים של מנהג העיקר הוא מפני המשכת השלום ושלילת המחלוקת שהרי גדולה מזו אמרו חז״ל בגמ' דגיטין נ׳׳ט ב׳ אהא דמתני שם אלו דברים אמרו מפני דרכי שלו' כהן קורא ראשון דמייתו ע״ז בגמ' שם כמה מקראות ור״א אמר מהכא וקדשתו לכל דבר שבקדושה תנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון כו׳ וא״ל אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום? דאורייתא היא, אמר ליה דאורייתא ומפני דרכי שלו', אלא דאח״כ א״ל אביי כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלו׳ היא דכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והפי' הוא, שאין צריך לפי זה לפרש על פרטים ידועים שבתורה שהם מפני דרכי שלום מאחר שכל התורה כולה היא כן וע״ז מתרץ לכדמר כמבואר שם, כלומר, דבבית הכנסת כיון שיש שם חשש נגד דרכי שלום לא מהני לבטל זה אפילו ע״י נתינת רשות למי שגדול ממנו משום לאינצויי, אבל זהו פשוט שבכל מקום שיש חשש של הפרת השלום יש בכל דבר של מנהג בין שיש בו צד איסור כמו המנהגים דפרק מקום שנהגו בין בדברים שאין בהם צר איסור כמו המנהגים של דרכי שלום דגיטין שם שבזמן שהכהן נותן רשות למי שגדול אין בזה שום איסור, מכל מקום כולם אסורים לשנות אותו ויש בהם משום אל תטוש תורת אמך כל זמן שיש בהם משום חשש מחלוקת, ודברי הרשד״ם בנדונו הרי הי' להיפיך שאלה שכבר הנהיגו שם הנוסח של תפילת ספרד גם אלה שעד אז היו נהוגין בתפילת אשכנז באו אח"כ מערערים שאומרים שאינם רוצים להתפלל אלא כסדר מנהג אבותיהם, ורוב הקהל ורוב מנין ורוב בנין אינם רוצים להתפלל אלא על סררי תפילת ספרד במו שעשו זה ימים בלא שום מחלוקת והיא התפילה סדורה בפיהם ואם יאמרו עתה סדר תפלת אבותיהם הקדום לא ידעו להתפלל וכמעט יפסידו תפילה לעולם לכן שואלים אם יפה עושים במה שתופסים מנהג ספרד, עכ״ל. ואם כן הי' הנדון שהמערערים כבר נהגו בתחילה בנוסח ספרד שזה הי׳ מנהג רוב הקהילות שמה, ואח״כ חזרו יחידים ובקשו לעשות מחלוקת מזה הענין וסמכו את עצמם בזה שיש בענין משום אל תטוש תורת אמך בודאי צדקו דברי הרשד׳׳ם שכיון שאין בהחזקת מנהגם הקדוש משום מחלוקת ואדרבא השבת המנהג הוא הי׳ הדבר הגורם למחלוקת בזה אנו צריכין לדון רק על פרט האיסור דאל תטוש תורת אמך שהוא מתפשט גם במקום שאין בו משום מחלוקת כהא דמי שיצא מעירו וכ״ד הר״ן הנ׳׳ל, ע״ז אמר הרשד״ם דבמקום שמשום מחלוקת ממש אין בו אז לא שייך אל תטוש תורת אמך כ״א במקום שיש בזה משום איסור ממש, אבל בענין שנשאלתי שהקהל אינו רוצה לשנות את המבטא של אבותיו רק יחידים רוצים לכוף את הרבים את המבטא, בזה בודאי איסור גמור הוא לשנות, ויש בזה עיקר איסורא דאל תטוש תורת אמך, וממילא חזרו למקומן כל החששות שישנם בשינוי המבטא שיש בזה משום חסרון דקדוק באותיות דאסור בודאי לבטל זה לכתחילה וכל קהל שהורגל במבטאו כשאומר נגד מבטאו הרי הוא מחסר את הדקדוק של האותיות ולפ׳׳ד החינוך יש מקום לומר שגם בדיעבד לא יצא מפני שיש שם גם כן מקום להבלעת אותיות ממש, כמו שכתבתי בתשו׳ שם ולדעת החינוך הוא ודאי איסור ממש כמש״כ שם, ובאמת לא מצאנו מי שיחלוק על החינוך בזה בענין הברת האותיות ועל כן אין בידינו להנהיג בפועל הוראה של שינוי מנהגים בכל כיוצא בזה, רק מה שמתהוה מאליו ע״י החינוך הנהוג מה שאין אנו יכולין לתקן זהו ענין אחר, אבל הבאים לימלך כ״ז שיש בהם משום מחלוקת ודאי מוכרחין להגיד להם שאסור לשנות בזה מנהג אבות, ואפילו במקום שאין צד של מחלוקת ג״כ מי מתיר לנו לבעט במנהגי אבות במקום שיש משום חסרון מצוה לכתחילה וק״ו לדעת החינוך שי״ל שהכל מודים לדבריו שיש לומר דיש כאן ביטול מצוה לגמרי הרי הוא ממש מנהג של איסור כהא דמקום שנהגו, ועיקר טעם הרשד״ם שם הי׳ משום שהוא ז״ל הי׳ מהסוברים בהפיוטים העדרם טוב לנו ממציאותם, ומאחר שבנוסח ספרד אינם נוהגים בפיוטים חושב הוא שהדבר מכריע להחזיק במנהג מפרד.

והנה לא נוכל להכנס בעצם הענין שהרי זאת מחלוקת בין הרים גדולים והרבה גדולי ישראל הקדמונים העריצו מאד את הפיוטים ולא חששו לכל התלונות של הראב"ע ז״ל שהתנגר לפיוטי ר"א הקליר ז״ל, אבל עכ"פ הרשד״ם מצא בזה דבר מכריע לחזק את השינוי של מנהג המועטים שכבר התחילו להתפלל במנהג שאחזו שמה הרוב וזה גרם לו להתיר את השינוי ולעכב שלא לשנות עוד, אבל בעניני המבטא שאין לנו שום הכרעה כלל איזהו המשובח בולם כאחד טיבים, מהיכי תיתי לן להתיר לשנות מנהג אבות שהוחזק מאות בשנים, וביחוד בזמן שכל הקהל עומר ע״ז וחושב זה לפגיעה בכבוד אבותיו ורבותיו הקדמונים נוחי נפשו ז"ל, וכן הרש״ל בתשובה סי' ו' שההזיק בשינוי המנהג של החפיפה שתהי׳ בלילה שם האריך הרבה לברר את התקלות הגדולות שמצאו הגדולים ששינו את המנהג מחפיפת היום עד שהוכרחו להסכים על השינוי אבל זולת זה לא היו מתירין בשום אופן לשנות שום מנהג ממנהגי אבותינו.

והרי באמת ישנה חומרא גדולה במנהגי ישראל, וידוע שכמה גדולים האריכו בד' הירושלמי בפרק הפועלים במה שאמרו מנהג מבטל הלכה שיש בזה הרבה פרטים, אלא שישנם סוגים שונים במנהגים וכל מנהג שלא הונהג ע״פ ותיקין אין חוששין לו, אבל כאן בנ׳׳ד בענין קבלת המבטא חלילה לומר שלא הותקן ע״פ ותיקין, שהרי חכמי דורות גדולים וקדושי עליון נהגי בכך ואיך זה נאמר לנהוג בהש זלזול ולשנות את קבלתם, והרי אפילו בניגונים ובפיוטים כתב הרמ׳׳א בשם מהרי״ל בסי׳ תרי"ט ואל ישנה אדם ממנהג העיר אפילו בנגוגים ובפיוטים שאומרים שם ולא מצאנו בדברי מרן הב״י בשו״ע שאומר נגד דברי הרמ״א הללו, ובכה"ג כל הקהילות שוות הן לציית לדברי הרמ״א שלא יש חילוק במנהגי ההוראה כ׳׳א במקום שמפורש נחלקו רבותינו הפוסקים הללו הב״י והרמ״א, שע"פ רוב נוהגים הספרדים כד׳ הב״י והאשכנזים כד' הרמ״א, אבל במקום שלא מצאנו שנחלקו מאן ספין ומאן רקיע לעבור ע״ד הרמ״א ז״ל.

ויש להאריך הרבה בכל פרטי המנהגים וגדריהם אבל זהו דבר פשוט שא״א לעשות את המנהגים כעיר פרוצה שכל אחד ישנה כחפצו או כפי רוח הזמן שלא מדעת חכמים אפילו במנהגים הקלים, והרי הרמב״ם בריש הלכות ממרים לשטתו דס״ל דמידי דרבנן עוברים עליהם בלא תסור ממש ולא רק בתורת אסמכתא כמו שהרמב״ן וסייעתו סוברים לא חילק כלל בין הדברים שהם עקרי תורה דהיינו שלמדום הכמים מפי השמועה והם תורה שבע׳׳פ ובין הדברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ואחד דברים שעשאום סייג לתורה והן הגזירות והתקנות והמנהגות הרי השוה את המנהגות לעקרי גופי תורה וכללם בכלל עיקר תורה שבע׳׳פ כמו שאמר שם בפ״א הלכה א' על יסוד בית דין הגדול שהם עיקר תורה שבעל פה, ולא פירש שיהיו רובא מנהגות של איסור ועל כן לא מפני שהונהג בדיבור החול מבטא מיוחד הרינו צריכין לשנות בדרך הוראה את המבטאים האחרים המקובלים אצל כל עדה ועדה מהעדות הקדושות שלנו גם בעניני תורה ומצוות התלויים בבטוי שפתים עד אשר יערה עלינו רוח ממרום בבא גואל צדק ושבו שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה ואז נדע איזה דרך ישכון אור להשיב לכל עם ד׳ חקה אחת בלא שינוי ופילוג דעות ומנהגים, ועץ יהודה ועץ אפרים יהיו לעץ אחד בב״א, וכבר כתבתי בתשובה שם שדברי חכמים צריכין להיות בנחת נשמעין וחלילה לעשות בזה מחלוקת כי איך שיהיו עומק הדין בזה הלא גדול השלו'.

והנני בזה חותם בכל חותמי ברכות לכת"ר וכל אשר לו ישגא חילו ויאיר אורו בהילו, כנפשו היפה ונפש ידי״ע דוש״ת באה״ר מהר הקודש מירושלים.

הק׳ אברהם יצחק הכהן קוק

אינני בא להשיב על דבריו היקרים והנחמדים של כ"ק רבנו הגדול יצ״ו, שכל דבריו הם קב ונקי. אבל הנני בא לבאר שגם אני הדל בתשובתי הראשונה ידעתי שיש לחלק בין הוראת מהרשד״ם והחת״ס ודעמיהו, שדברו בשנויי נוסחאות, ובין דין שנוי המבטא שהוא בודאי חמור יותר משנוי הנוסחאות, ולכן הוספתי וכתבתי דאין בזה משום אל תטוש, הואיל ושנוי המבטא אינו שנוי רצוני אלא שנוי הכרחי, הרגיל, מתוך הלשון המדוברת ברחוב ובבית הספר ובכל מסבות עם, ושנוי הכרחי זה בדבר שאין בו איסור ודאי מוציא אותנו לע״ד מגדר אל תטוש תורת אמך, כי מה יעשה למשל בן ירושלים שגדל בחיפה, או קהלה ספרדית שהשחקעה באשכנז, וקלטה בפיה מבטאם של האשכנזים או להיפך קהלה אשכנזית שהשתקעה בקהלה ספרדית כגון נידון של מהרשד׳׳ם בתשובתו, ואלה אף על פי ששמרו הנוסחאות לא יכלו לשמור את המבטא. ולכן אמרתי (בתשובתי סימן א׳ סעיף ב' ד״ה ועוד) שבכגון זה מסתברא לומר שאינו בגדר אל תטוש תורת אמך.

אתאן לסעיף השני של הערת רבינו הגדול שליט״א, מדין אל ישנה אדם מפני המחלוקת, וגם בזה צדקו דברי מרן הגאון יצ״ו ואני בעניי לא העליתי על דל שפתי ולא עלה על דעתי לומר שרשאי המעוט לכוף את הרוב, ואדרבה לפי מה שהעליתי לפי קוצר השגתי שאין איסור בשינוי המבטאים ממילא יוצא שהדין דוא בזה ללכת אחרי הרוב, והלכה פסוקה היא שאין הולכין אחר הרוב כשהוא אומר שלא כהלכה (עיין פאה פ״ד מ׳׳ג) וכל שכן שאין שומעין להמעוט כשאין בידו הלכה פסוקה וברורה, אלא המעוט חייב מדין תורה בכל כגון זה להככים ולנהוג כדעת הרוב, מדכתיב אחרי רבים להטות. וכל דברי בתשובתי היו להוכיח שאין המעוט רשאי לכוף את הרוב או לעורר מחלוקת בביהכ״נ ובשעת התפלה, בשאלה זו.

בן ציון מאיר חי עזיאל