מתנה בשבת ויום טוב
הרמב"ם ומרן ז"ל פסקו המוכר או הנותן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב אעפ"י שמכין אותו מעשיו קיימים (הלכ' מכירה פ"ל וחו"מ ס' רל"ה או"ח סי' של"ט) והלכה פסוקה זו נובעת ממ"ש מקנא רשותא בשבת אסור (עירובין ע"ה) ולמיקני שביתה בשבתא לא. ופרש"י לאו דוקא שבתא נקט אלא יום טוב קרי שבתא לא התירו לקנות שביתה ביום טוב אפילו מספק (ביצה י"ז).
וכן שנינו במתניתין לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין גזרה משום מקח וממכר (שם ל"ז). וברור הדבר שמתנה הרי הוא כהקדש דהואיל ויש צרך לפעמים להקדיש על ידי כתיבה אסור בשבת ויום טוב משום גזירה דאתי למכתב וכ"כ במג"א סי' סי' ש"ו ס"ק ט"ו. וזה פשוט וברור.
אולם אעפ"י שמתנה אסורה ביו"ט למקנה ולקונה אין אסורה דומה למכירה. דמכירה אסורה בהחלט ואין לה שום היתר אבל מתנה הותרה ביום טוב ושבת לגבי שכי"מ משום שלא תטרף דעתו ועיין גיטין ע"ז תד"ה ותיזיל. וכן הותרה משום שמחת יום טוב. וראיה לדבר מדאמרינן בגמ' הלואת יום טוב רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למכתב רבה אמר ניתנה ליתבע דאי אמרת לא ניתנה ליתבע לא יהיב ליה ואתי לאמנועי משמחת יו"ט (שבת קמ"ח) וכן פסקו הרמב"ם ומרן ז"ל (ה' יו"ט פ"ד ה' כ"ח ושו"ע או"ח סי' תקכ"ה סעיף א'). הא למדת שגם במקום שרגיל בכתיבה ושמצוה בכתיבה כגון הלואה (עיין ב"מ ע"ה) התירו משום שמחת יום טוב וכל שכן מתנה דאין צורך בכתיבה אפשר ליתנה מיד ליד או ע"י שליח. אלא דגזרו בה משום מכירה ובמקום שמחת יום טוב שריא. וכן מותרת מתנה בשבת וכמ"ש מרן ז"ל מותר להטביל כלי חרס ויש אוסרין וירא שמים יצא את כלם ויתן הכלי לעכו"ם במתנה ויחזור וישאלנו ממנו. (או"ח סי' שכ"ג סעיף ז' ומג"א ס"ק י"ב). וכן מתפרשים דברי הרמב"ם שכתב ומותר לתת מתנה ביום טוב (פיה"מ סוכה פ"ג) ואעפ"י שהרמב"ם סתם דבריו מכל מקום דבר הלמד מענינו הוא במקום מצוה ושמחת יו"ט הוא דקאמר להתיר נתינת ד' מינים בשבת שחל להיות ביום טוב. ואפריון נמטיה לכת"ר שכתב כזאת לישב דברי הרמב"ם שנראים כסותרים (מפיה"מ לס' הי"ד). וזהו לדעתי טעם היתר המנהג מתנות בשבת ויו"ט בכל מקרה של שמחה חתונה ובר מצוה ומילה שכל אלה הם משום שמחת מצוה וכיון דעיקר איסור מתנה הוא מגזירה דאתי למכתב, במקום מצוה ושמחת מצוה לא גזרו (עיין מג"א סי' ש"ו ס"ק י"ד).
אולם מה שנוהגים להתחייב במתנות כסף לשלם אחר השבת ומכל שכן מה שנוהגים למכור המצות איני מוצא טעם להיתר דלא עדיף ממקדישין שאסרו בשבת ויו"ט אפילו אם ניתנו תיכף ליד הגזבר מכל שכן במתחייב לתת דיש לחוש לכתיבה וכבר עמדו בזה קדמאי וכתבו וכבר פשט המנהג להתיר (עיין כנה"ג או"ח סי' ש"ו הגה ב"י שס"ח ל"ט) וזה עשו משום קיום ביהכ"נ ומוסדות החסד שזה דבר מצוה.
ובזה אסיים בכבוד ואהבה.
.
ב"ה ב' סיון תרצ"ה. לכבוד ידידי הרה"ג וכו' כמוהר"ר כתריאל פישל טחורש יצ"ו רב בשכונת שפירא, תל – אביב.
נתכבדתי בקבלת מכתבו היקר בפורים דהאי שתא ובו הערות נכבדות והנני להשיב חוות דעתי:
א. במ"ש המרדכי דלכך אין עושים שני ימים פורים מספקא דיומא. משום דכתיב לא יעבור. וכת"ר הקשה שהרי ר"א קרי בהוצל בארביסר וחמיסר? לע"ד נראה לתרץ ולומר דהואיל וימי י"ד וט"ו נקבעו מעיקרא לימי פורים מצוה עלינו לעשות שני הימים משום ספק דכרכים ופרוזים ואין כאן משום בל יעבור אבל אם נעשה משום ספקא דיומא נצטרך לעשות גם במקום שודאי לא הוקף חומה בחמשה עשר וגם במקום שודאי היה מוקף חומה בששה עשר ובמגילה הקפידו ואמרו ולא יעבור. להוציא מידי הוספת יום משום ספקא דיומא דאלת"ה למה צריך קרא דלא יעבור דמהיכא תיתי לעבור ומכאן מוכרח דלא יעבור שנאמר בזה בא להוציא הוספה שהיא משום ספיקא דיומא.
ומענין לענין באותו ענין:
ב. הקשה על זה שאנו מברכין ביום טוב שני של גלויות שבזה אנו נכשלים בספק ברכה לבטלה שיש בה משום לא תשא. שאלה זו נשאלה לפני רבותינו הגאונים ז"ל, והשיבו, גזרה היא מימות נביאים הראשונים וכך הנהיגו הנביאים את ישראל לעשות בחו"ל שני ימים טובים. ואין זה ספק אלא מצוה היא זו שנצטוינו עליה מפני הספק בהיותנו בחו"ל וכמה מצות צוה עלינו הקב"ה על הספקות. כי אין אנו יודעים נסתרות. (עיין אוצר הגאונים חלק התשובות סי' ד' הגאונים מסכת ביצה ד). ומדבריהם למדנו תירוץ לקושית המרדכי בקריאת המגילה שדוקא במועדים שנצטוינו עליהם מן התורה קבלנו מפי הנביאים לעשות שני ימים טובים בחו"ל אבל במועדים שנתקנו ע"י חכמים כגון חנוכה ומגילה לא נצטוינו עליהם לעשות שני ימים משום ספקא דיומא. אולם עדין יש מקום עיון בדין מגילה מדוע לא תקנו לברך בשני הימים מספק דמוקף חומה כמו שמברכין על ספקא דיומא? ולזה תירץ מהרש"ל בשני טעמים: חדא דספק מוקף חומה אינו דומה לספקא דיומא, דספקא דיומא גורם לומר שכל יום הוא קדוש בקדושת החג מספק ואין קדושה שאין עמה ברכת קדוש בתפלה ובקדוש שעל היין אבל ספק מוקף חומה אינו ספק בקדושת היום אלא בחובת גברא במצות היום, וכיון דאפשר לקיים חובת היום במקרא מגילה ומתנות לעניים ומשלוח מנות בלא ברכה לא הצריכו חכמים לברך ולהכנס בספק ברכה שאינה צריכה, ועוד תירץ מהרש"ל ואמר קדושת היום תלוי בבי"ד והם כך קבלו עליהם ע"כ. ותירוצו השני מכוון למ"ש לעיל מדברי הגאונים דבמועדי התורה כך קבלנו מפי הנביאים אבל במועדים שקבעו בי"ד כך קבלו מתחלה שלא לברך אלא על הודאי ובזה מסולקות תמיהות הטו"ז ע"ד מהרש"ל אלה (עיין טו"ז או"ח הלכות מגילה סימן תרפ"ח ס"ק ד').
לפני החתום הגיעה לידי תשובתו הנכבדה של ידידי הגאון מוהר"ר ישראל יהושע הרצברג יצ"ו בענין זה ובכלל דבריו דברינו ובהאי ענינא הוסיף נפך משלו להקשות ע"ד המרדכי שחקר מדוע לא תקנו בפורים לעשות י"ג וי"ד מספקא דיומא ותירץ כ"ת הואיל ויום י"ג הוא יום תענית אי אפשר לעשותו גם יום משתה ושמחה שהוא תרתי דסתרן ונסתיע לזה ממ"ש המג"א לענין יוה"כ דלכך אין עושין שני ימים משום דכשמתענין ביום י"א הרי כאלו אומרים שיום העשירי היה עיוה"כ ואסור להתענות. ולע"ד אין צרך לכל זה דכלל הוא בידינו שאין עושין שני ימים אלא ליום שלאחריו ולא שלפניו וכדאמרינן בגמ' אמר ר' זירא אמר ר"נ כל ספיקא לקמיה שדינן (ר"ה כ') וכ"כ רה"ג בתשובתו הנ"ל ולפנים מטילים את הספק ולא לאחור, ואי אפשר לתקן בפורים הוספה לאחור כמו שתקנו בכל המועדים וכדאמרן. וכמו שגם ידידי הרה"ג כתב: וגם יש לומר דמשום ספיקא עושין יום שלאחריו. ולא שלפניו. ואין אנן צריכים לבקש עוד תירוצים. תו חזיתיה להרה"ג הנ"ל דתמה על המרדכי בתרוצו בתרא דלכך לא עושים בפורים שני ימים משום ספיקא דיומא, משום דאי איתרמי ליה ביום ט"ו להוציא את בן מוקף עובר בבל תוסיף וכת"ר כתב: וזה תימה גדולה לפי מה שכתב התוס' (יבמות י"ד ד"ה כי) דבן עיר אינו מוציא את בן כרך משום דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את אחרים ידי חובתם ע"כ. ולע"ד אין כאן תימה שאם נאמר שחייב בן י"ד גם בט"ו משום ספקא דיומא הרי הוא מחוייב בדבר ושפיר מוציא אחרים ידי חובתם, ולא דמי למ"ש כל הברכות אעפ"י שיצא מוציא, דשאני בן חיובא שהוא פטור משום שכבר יצא אבל הוא מחוייב בעיקר המצוה ומוציא את אחרים, אבל מי שאינו מחוייב בדבר מעיקרא אינו מוציא את אחרים ידי חובתם, הואיל ואינו בן ערבות במצוה שלא נצטוה בה הוא עצמו.