סימן א

(לס׳ ס״א משו״ע או״ח)

דקדוק הברת התנועות ומבטא האותיות בקריאת שמע, תפלה וקריאת התורה:

 

עלית כנוסי הגולה לארץ ישראל, שהתעוררה בחסד ה׳ עלינו בתקופתנו זאת ותחיית השפה העברית בתור שפת הדבור של עם ישראל היושב בארץ שהוא מפולג לשפות גלותיות מרובות ומשונות ולמבטאים שונים, גם בשפת התורה, העמידה על הפרק שאלה הלכותית חשובה מאוד בדבר אחוד הלשון גם במבטאה. שאלה זו כשעמדה במוסדות החנוך ובשוק, קבלה את פתרונה בלי שום קושיים, בהתקבל המבטא הספרדי בשינויים קלים בתור שפת הדבור והלמוד, אבל כשעמדה שאלה זו בדבור של חובה ומצוה כגון קריאת־התורה וקריאת שמע ותפלה, וכן כל הדברים שצריכים מן הדין לאומרם בלשון הקודש אין אנו רשאים להסכים מדעתנו לכל מה שנראה יפה ומצלצל בנעימותו; אבל אנו חייבים למצוא פתרונה של הלכה זו מתוך מקור ההלכה.

משיחתי עם אחדים מגדולי הרבנים שבדורנו שמעתי מפיהם שפסקו הלכה זו בסכינא חריפא ואמרו: אין אדם יוצא ידי חובתו בקריאת כל דבר שבחובה ומצוה אלא דוקא כשהיא נאמרת במבטא אשכנזי, והכריעו מדעתם בראיות והשערות שאין להם על מה שיסמכו שהמבטא האשכנזי הוא המקורי והיסודי ופסלו כל מבטאים אחרים. והן עתה ראיתי דברי מרן הרב הגאון הג׳ מוהראי״ק (בקונטרס קול תורה חוברת אב מש׳ תרצ״ג) שמסיק להלכה דאין לשנות ממבטא למבטא אחר משום דכל שנוי נחשב לגבי אלה בכלל קרא ולא דקדק באותיותיה שאסור לכתחלה ולדעת החנוך אינם יוצאים ידי חובה אפילו בדיעבד ונוסף על זה כל אחת מהעדות חייבת לקיים מנהגה משום אל תטוש תורת אמך כי קבלת אבות הוא קיומה של תורה ושאל אביך ויגדך כתיב עכת״ד.

כשאני לעצמי רגיל הייתי לומר בהלכה זו: הואיל ואין בידינו להכריע והואיל ולא עמדה עד כה לדיון של כנסית רבנים שבידה לדון ולהכריע, מוטב לנהוג בה ״דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד״ (ברכות כ״ז. וש״ע או״ח סי׳ רל״ג עיין או״ח סי׳ ל״ב מג״א ס״ק כ״ו משם מהר״מ גלאנטי) דבר זה לא אמרתי בתור הוראה אלא שכן הוא מחויב מטבע המציאות שאי אפשר לו לאדם לשנות הרגלו בקריאת שמע ותפלה וכל דבר שבחובה, ממה שהתרגל בהם מילדותו, וכל שנוי כזה מביא ערבוביא בסדר תפלתו שפעם יבטא כהרגלו, שאינו יכול לזוז ממנו, ופעם במבטאו החדש ולכן הייתי אומר הנח לבני ישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם וימצאו המבטא הרצוי והישר.

ואולם אחרי שעמדה שאלה זו על שלחנם של רבנן ותלמידיהון, והיות שנשאלתי מאחד מידידי הרבנים שבחו״ל לחות דעתי הקטנה בזה, אמרתי אענה אף אני חלקי בעהי״ת החונן לאדם דעת.

שנינו במתניתין: קרא ולא דקדק באותיותיה יצא ובגמ׳ תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם; שיתן ריוח בין הדבקים. עני רבא בתריה כגון על לבבך, אר״ח ב״ר חנינא כל הקורא את שמע ומדקדק באותיותיה מצננים לו גהינם שנאמר בפרש שדי וכו׳ ופירש״י אם תפרש שדי ותבדיל תיבות של מלכות שמים וכו׳ ובתוספות (ד״ה בין הדבקים) הוסיפו מדברי הירושלמי (ברכות פ״ב ה׳) גם וחרה אף והדגשת ז׳ דתזכרו וס׳ דכי לעולם חסדו (ברכות טו:). וכן אמרו במדרשם: איזהו דקדוק אותיות למדונו רבותינו בכל לבבכם צריך להפריש (דברים רבה ב׳ כ״ב) מכל זה נלמד שדקדוק אותיות שבקריאת שמע הוא: הדגשת האותיות הדומות בהברתם שאם לא תהיינה מדגשות הרי זה כמחסר אות, או משנה אות אחת בהברתה ובשנוי זה משתנה גם פירוש המלה כמו תזכרו – תשכרו או חסדו – חשדו. דון מינה שאם אינו מבליע כל אות או אם אינו משנה אות בהברתה בדבר המביא לידי טעות בהבנתה אין זה בגדר לא דקדק באותיותיה ואין מחייבים אותו להיות משנה מסדר מבטאו אפילו לכתחלה, דמה יעשו למשל בני אפרים ודומים להם שאינם יכולים לבטא ש׳ שמאלית או בני חיפה ובני בישן שקורים לאלפין עינין? ואם כן הוא בשנוי אותיות מכל שכן בשנוי שבהברת התנועות. אבל הרמב״ם ז״ל בפירוש המשניות (ברכות פ״ב) כתב דקדוק האותיות הוא: להשמר במוצא שפתיו בעת הקריאה כדי שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה ויבאר זכרון התנועות הראויות לבארם, ויחטוף התנועות הראויות למהרם בחטיפה, ויוציא האותיות דרך מוצאם ולא יבליע אות בשניה הסמוכה אליה וכו׳ כגון ואבדתם מהרה וכו׳ ודברים אלה כולם, אי אפשר לכותבם בספר אבל יקחו אותם מפי מורה שילמדם פה אל פה ע״כ. וכן כתב בהלכותיו: וצריך לדקדק באותיותיה ואם לא דקדק יצא. כיצד ידקדק? ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים בין כל שתי אותיות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחילת תיבה הסמוכה לה וכו׳ וצריך לבאר ז׳ של תזכרו (ה׳ קריאת שמע פ׳׳ב ה״ט). מדבריו אלה נראה ברור שהוא מפרש מאמר דקדוק אותיות בהוראת הברת התנועות והדגשת האותיות בשלמות ובמוצאם. אבל מרן הכסף משנה פירש דברי הרמב״ם במ״ש שלא יניד הנח שלא נתכוין אלא ללמוד דבכל לבבך שאם יסמוך ל׳מ׳ד בכל לבבך נמצא אומר בכ לבבך והרי הוא מניע ל׳ בכל וכו׳, ואם יסמוך בענין שיראה כאומר בכל בבך הרי הוא מניח ל׳מ׳ד׳ לבבך וזהו שכתב רבינו לפיכך כלומר כיון שאמר שלא יניח הנד וכו׳ צריך ליתן ריוח בין הדבקים ע״כ. ולע״ד מדברי הרמב״ם שבפירוש המשנה מוכח שלא דוקא בכל לבבך אלא כלל הוא בקריאת שמע לאומרה בדקדוק הברותיה. ומה שיותר תמוה לע״ד הוא שמרן הביא שם דברי הרב מנוח שכתב לא ירפה החזק וכו׳ ולא יניד הנח שיש אותיות נקראות בהבלעה כבית דואהבת ובית שניה דלבבך לא ינידם ולא יניח הנד כגון וי״ו דמצוך לא יבלענה ע״כ. ובאמת בבית־יוסף (או״ח סי׳ ס״א) כתב בפירוש דברי הרמב״ם כפשוטם וכמ״ש הרב מנוח. ובהשגות הראב׳׳ד (שם) כתב: לא ידעתי בנוד הנח מה הפסד יש בו ואם אמר על לבבך בנד בית השניה כדי להטעימה שלא תראה כויו וכו׳ תבוא עליו ברכה. אבל מרן בבית יוסף כתב: אין לשנות קריאת שום אות מכמות שהיא נקודה וכן מסתברא לע״ד שכל שפה אינה שלמה אלא כשהיא מדוברת בהברותיה ודקדוקה וכל שינוי בהברתה באותיותיה או תנועותיה פוגם את יפיה ונעימותה. וכן כתב הרמב״ם הקורא בכל לשון צריך ליזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון וידקדק באותו לשון כמו בלשון הקדש. וגם בזה השיגו הראב״ד וכתב אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הם ומי ידקדק אחר פירושו. הכסף משנה נדחק גם בזה ופירש דברי הרמב׳׳ם לענין ביאור המלה שלא יאמר ביאור משובש שדרך קצת בעלי אותו הלשון לאמרו וכו׳ ע״כ (שם הלכה י׳).

ולע״ד נראה שהרמב״ם אמר בזה שתי הלכות: א) שצריך ליזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון כלומר שיעתיק אותו למושג ברור ומדויק. ב) שידקדק באותו הלשון בהברת האותיות במוצאם והברתם הדקדוקית. ודבר זה הוא מקובל על הדעת שלא יהא דבורו של אדם בכל קריאה של מצוה דבור מבולבל ובלתי מדויק כפטפוטי הילדים הקטנים שכל שומעם ילעג על לשונו הפגום והלקוי.

אולם דברי הרמב״ם צריכים ביאור: שהרי מדברי המדרש למדנו שהוראת מאמר דקדוק אותיות הוא הפרדת האותיות הדומות וכן מוכח מהירושלמי ומפירוש רה״ג ור״ח (ראה אוצר הגאונים לדר׳ מ׳ לוי ברכות שם באוצר הפירושים ופי׳ ר״ח) ומנין למד הרמב״ם לפרש מושג דקדוק אותיות בהוראת דקדוק הלשון במוצא האותיות והברת תנועותיהם? ונראה לפי ע״ד שהרמב״ם למד זה ממ״ש בגמ׳ כל הקורא את שמע ומדקדק באותיותיה מצננים לו גהינם שנאמר בפרש שדי והוא מפרשו כמ״ש הערוך (ערך פרוש): וכשאתה מפרש ומדקדק אותן אותיות ותיבות שיש בהן מלכות שמים דהיינו קריאת שמע, מלכים בה אותו גהינם מקום מלכי אומות העולם הוא בה, תשלג תצנן ע״כ. הרי שהוא מבאר מאמר בפרש שדי לא במובן של הבדלה והפרדה כרש״י אלא בהוראת גלוי כלומר פירוש מבורר ומדקדק לכל בקריאתו המדקדקת.

וראיה לדברי הרמב״ם לע״ד ממ״ש (ב״ב כא) הני תרי מקרי דרדקי חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס וכו׳ מותבינן דדייק ולא גריס שבשתא כיון דעל על ו״דייק״ שנאמר שם הוא מורה דוקא על דקדוק הקריאה בדקדוקה כדמוכח ממעשה דיואב דאקריה רבי כל זכר באדם (שם) ולפי זה גם מאמר דקדק באותיותיה שנאמר בדברי ר״ח בר״ח מתפרש על דקדוק הלשון. ועוד ראיה לדברי הרמב״ם ממאמר רבי יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וגו׳ ומהרש״א בח״א כתב שגם אביי לא חלק אדר״ח אלא בשונה בלא זמרה ע״כ (מגילה ל״ב). ואין ספק שנעימות הלשון הוא בבטוי כל אות ואות ממנו במוצאו ומבטאו והברת התנועות בדקדוקם הנכון: ועל כל פנים להלכה פסקו הרמב״ם ומרן ז״ל (או״ח ס״א) דקריאת שמע צריכה לאומרה בדקדוקה, זאת אומרת: בדקדוק הברת האותיות במוצאם ותנועתם ואם אמרה ולא דקדק באותיות יצא. ומעתה צריך לברר אם צריך לכתחלה לדקדק באותיותיה בכל אותם הדקדוקים או שהדקדוק הוא למצוה מן המובחר דומה לשונה בלא זמרה. והנה רבינו חננאל בפירוש כתב: אע״ג דלא נתן ריוח בין הדבקים הללו יצא דהא תנן קרא ולא דקדק באותיותיה יצא, מיהו עדיף טפי המדקדק דהא אמר עלה מאן דקרי קריאת שמע באותיותיה מצננים לו גהינם הא מילתא גמרא היא וקרא סימנא בעלמא (אוצר הגאונים לד״ר לוין פיר״ח ברכות ט״ו) וכך מתפרשים דברי החינוך (מצוה ת״ב) שכתב: ענין אם לא דקדק בהם יצא הוא שלא נתן ריוח בין הדבקים וכו׳ או שלא האריך בד׳ דאחד כפי הראוי לכתחלה לעשות. הרי שדקדק וכתב כפי הראוי לכתחלה ולא כמו שחייב לכתחלה והוא הדין להרמב״ם בדקדוק האותיות והתנועות. איברא שהב״ח כתב לדקדק מדברי הטור שחייב ליזהר מן הדין, אבל אחרי שראינו פירושו של ר״ח ודברי החינוך, כוותיהו נקטינן הלכה למעשה. ואל תשיבנו ממ״ש באו״ח (סי׳ ל״ב סעיף ט״ז) פסק אחת מהאותיות וכו׳ אם תינוק שאינו לא חכם ולא טפש יודע לקרותו כשר ואם לאו פסול (ועי׳׳ע שם סעיף כ״ה) הרי שכל אות שלא נכתבה כדינה באופן שיכולה להקרא גם על ידי תינוק הרי היא כאילו אינה והוא הדין בקריאת אות שלא כהברתה הנכונה הרי הוא כאלו לא קראה, זה אינו שהרי גם בהבלעת האותיות הדומות לא נשמעת קריאתה של אחת מהן ובכל זאת הלכה פסוקה היא קרא ולא דקדק באותיותיה יצא הא למדת שכתב שלא כתקונו גרע יותר מפני שמשנה באורה של תיבה זו, אבל קריאה שלא כתקונה אינו משנה את הביאור לכל הפחות לכל מי שקורא בהברה זו או אף להשומעים שיודעים שזו היא דרך הברתו של הקורא ולא הקפידו רז״ל להזהיר על הדגשת האותיות במוצאם אלא במקום שבלי הדגשה משתנה הפירוש וגורר אחריו טעות ביסודי האמונה כגון תזכרו ותשכרו או וחרף במקום וחרה אף וכיוצא וגם באלה אמרו, שבדיעבד יצא ואין צריך לומר בכל דקדוק ההברות והתנועות.

מהאמור יוצא דין ברור ששנוי המבטאים אינם גורמים שלא להוציא את הקורא ידי חובתו אפילו אם נניח שהוא טועה בהברתו הואיל והכל הולך אחרי כוונת הלב ובאור הענין, וכל הקורא ומדקדק לקרוא כהוגן באותה ההברה שהוא רגיל או שבוחר בה יוצא ידי חובתו, ואפילו הב״ח לא קאמר אלא שחייב מן הדין ליזהר בהם שאם לא נזהר נענש, וכל אדם שהוא מדקדק בהברה זו או אחרת מתוך מחשבה שזהו הבטוי הנכון והרצוי בודאי שאינו ראוי לענש אלא לשכר טוב מאת ה׳ שלא ימנע טוב להולכים בתמים.

וכן מצאתי מפורש בספר חסידים (סי׳ יח) שכתב: אם יפלא בעיניך על אותן המגמגמים בלשון וקורין לחית ה׳ ולשין סמך ובקוף טית ולריש דלת, איך מתפללים או איך קוראים בתורה ואומרים דבר שבקדושה כשמגיעים לנפשנו חכתה, לא נמצאו מחרפים ומגדפים? אל תתמה על החפץ, כי בוראנו אשר הוא בוחן לבות אינו שואל, כי אם לב האדם אשר יהיה עמו תמים, ואחרי שאינו יודע לדבר כענין, מעלה עליו כאלו כיון יפה וכן אותם הקוראים פסוקי דזמרה בקול רם ונעים זמר ואינם יודעים הפסוקים ואומרים בטעות, תפלתם וזמירתם מתקבלת כריח ניחוח וגם הקב״ה שמח עליו שמחה גדולה ואומר: כמה הוא מזמר לפני לפי דעתו ועל זה נאמר ודגלו עלי אהבה מעלו (כצ״ל לע״ד) עלי אהבה ״במשפט לא ימעל פיו״ מתרגמינן לא ידגיל פומיה ע״כ. העתקנו כל דבריו שממנו נלמד שגם הטועה בקריאתו בחשבו לפי דעתו שהוא קורא כהוגן מתקבלת קריאתו כריח ניחוח ומזה נלמד במכל שכן למי שהוא בוחר במבטא זה או אחר מפני שחושב אותו למדויק ומוסמך יותר שיצא ידי חובתו.

ועדין מוטלת עלינו החובה לברר אם הלכה זו של לא דקדק באותיותיה יצא נאמרה גם לתפלת ש״ץ, שיש מקום לומר שדוקא ביחיד נאמרה הלכה זו, אבל תפלת הש״ץ צריכה להיות ברורה ומדוקדקת היטב הואיל וממנה נקבעת הלכה לקריאת הצבור כלו. ומטעם זה הנהיגו רז״ל להעמיד מגיה מומחה בקריאה מדוקדקת על יד שליח הצבור בשעת קריאת התורה כדי להגיה כל טעות הקריאה הנפלטת מפי הקורא. וכן פסק מרן ז״ל קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו וגם הרמ״א לא חלק עליו אלא לענין מחזירין אותו אבל מודה שגוערין בו (או״ח סי׳ קמ״ב סעיף א׳). ובבית יוסף כתב משם הרב מנוח להביא ראיה לזה ממ״ש האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק אחד הרי זה בכלל דבר ה׳ בזה. ומרן הב״י הביא עוד ראיה לזה מירושלמי מגילה (פ״ב ה״ב) דאמר אין מדקדקים בטעויותיה וכו׳ משמע דדוקא במגילה הקילו אבל בספר תורה מדקדקים וכן אמרו מפורש בירושלמי (פרק הקורא את המגלה עומד) טעה בין תיבה לתיבה מחזירין אותו (ב״י שם) וכן נלמד ממ״ש הרא״ש (מגילה כ״א), מה שתקנו ששליח צבור יקרא בתורה הוא, לפי שאין הכל בקיאים בטעמי הקריאה ואין הצבור יוצאים בקריאתו של הקורא בטעות והוא בעיניו כיודע ע״כ (עי׳ ב״י סי׳ קמ״א וב״ח סי׳ קמ״ב) וכמו שהדין כן לענין קריאת התורה הוא הדין לקריאת שמע ותפלה. וכן גדסינן (מגילה כ״ד) חיפני לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי, אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ועיינין אלפין וכו׳. וכן פסקו הרמב״ם ומרן ז״ל (או״ח סי׳ נ״ג סעיף י״ב וקכ״ח סעיף ל׳׳ג). ומכאן אני תמה על ספר חסידים סי׳ י״ח שכתב: מעשה בכהן אחד שהיה פורש כפיו ואמר ישמרך והיה שם חכם אחד והעבירו מלפני התיבה לפי שאינו יודע לחתוך האותיות אשר בברכת כהנים והראוהו מן השמים לאותו חכם אם לא יחזירנו יענש בדבר ע״כ. וזה סותר לכאורה להלכה פסוקה שבתלמוד חיפני לא ישא את כפיו ונהי שאם עלה אין מורידין אבל ודאי שאין מחזירין אותו אחרי שהורידוהו.

אולם בירושלמי (ברכות פ״ב ה״ד‎) גריס מתניתא זו הכי: אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועינין אלפין אם היה לשונו ערוך מותר. ובפירוש פני משה התקשה בדברי ירושלמי אלה ופירשו: אם היה לשונו ארוך כלומר, שהיה מגמגם בלשונו כאלו המגמגמין מחמת שלשונם קצת ארוך וכבד עליהם להוציא המבטא ומאריכין ביותר טרם שמדברין מותר מפני שזה אינו משנה האותיות בהויתן. פירוש זה הוא דחוק ורחוק מן הסברא שיהיה מותר להעמיד שליח ציבור אדם שהוא מגמגם ומאריך בלשונו שאין זה לא לפי כבוד הצבור ולא לפי כבוד שמים. ובפירוש בעל ספר חרדים כתב: אם היה אחד מהעירות הללו לשונו ערוך דלא טעו בלישניה מותר למנותו שליח צבור ולא חיישינן דלמא ממנו אחר משאר העיר דטועה כמותם. וגם פירוש זה קשה להולמו לפי ע״ד דמהיכא תיתי לפסול את כל בני העיר אלו למנותם לשליח צבור משום שמא ימנו אחר שטועה כמותם. אבל לע״ד נראה בפירוש הירושלמי דאם היה לשונו ערוך אצל השומעים שגם הם מדברים כמותו מותר לכתחלה למנותו שליח צבור שהואיל וכלם מדברים כמותו זהו דקדוקה של השפה אצלם ושליח צבור זה הוא מדקדק בלשונו בחתוך אותיות והברת תנועותיהם לפי מבטא מדוקדק של מקומו. וכן כתב הכנה״ג בשם רדב״ז שאם כל בני עירו מדברים כך מותר למנותו ש״ץ ומותר לישא את כפיו אם הוא כהן (באה״ט סי׳ נ״ג ס״ק י״ז וקכ״ח ס״ק נ״ד) דון מינה בנידון דידן שהשפה המדוברת בבתי הספר ובאספות עם היא בהברה ספרדית ודבר זה הולך ומתפשט לא רק בארץ אלא גם בגולה וכיון שכן מותר למנות שליח צבור המדבר וקורא בהברה זו כדי שתהיה קריאתו מובנת ונעימה לאוזן שומעיו. ומכאן ראיה למ״ש לעיל דמה שאמרו להצריך שידקדק בקריאתה היינו לפי קבלתן והרגלן המלולי והדבורי וכל שמדקדק בכך יוצא לכתחלה לדברי הכל.

סעיף ב׳ שנוי המנהג בהברת האותיות והתנועות:

ועתה נהדר אנפין לברר ולדון אם יש בשנוי המבטאים משום אל תטוש תורת אמך או שאל אביך ויגדך ושזהו יסוד כל תורת המנהגים. ולע״ד נראה שאין בזה כל צד אסור משום דמנהג זה עיקרו אינו דבר אסור וכמו שהוכחנו לעיל מדין קרא ולא דקדק באותיותיה יצא הרי שגם במקום שנהגו במבטא זה או אחר לא החמירו בו לומר שאם קרא את שמע במבטא אחר ושלא בדקדוק שלא יצא ידי חובתו, וכיון שכן אין בבטול מנהג זה משום אל תטוש תורת אמך וכן כתב מהרשד״ם ז״ל בתשובותיו (או״ח סי׳ ל״ה): לא מצאנו ולא ראינו שאין לשנות מנהג אבותינו כי אם בדבר שיש בו נדנוד אסור, כמו אותם ששנינו בפי מקום שנהגו וכו׳ אבל כי האי גוונא (לשנות נוסח תפלת האשכנזים ולהתפלל בנוסח הספרדים) דליכא צד אסור כלל ועיקר ולא הרחקת עבירה בהא פשיטא דלא שייך ביה משום אל תטוש תורת אמך עי״ש וכן ראיתי בשדי חמד (ח׳ הכללים מערכת המם כלל ל״ח ד״ה וכתב הגאון שיבת ציון) שהביא מ״ש בשו״ת בית יצחק ז״ל: והנה אם מותר לשנות מנוסח התפלות מאשכנז לספרד כבר האריך שארי בחסד לאברהם ושרש דבריו על פי דברי רש״ל בתשובה דהיכא דבדיעבד מותר והוא משום מידת חסידות מותר לשנות והוא הדין בנוסח התפלה וכו׳ עי״ש.

ועוד הביא (שם ד״ה והגאון) מ״ש החת״ס בשם רבותיו הגאונים מהרנ״א והפלאה, שעברו לפני התיבה והתפללו בנוסח ספרד אף שהצבור כלו התפללו בנוסח אשכנז. ועוד נראה לע״ד לומר: שאין בזה משום אל תטוש תורת אמך, הואיל ושנוי מנהג זה אינו רצוני, אלא הכרחי שמתוך ששפת הצבור בבית וברחוב וביחוד באספות עם כלליות היא במבטא ספרדי שכלם התנהגו בו מרצונם מוכרח הדבר לשנוי המבטאים בבית הכנסת כי אי אפשר לו לאדם לשנות את דבורו מדבור הרגיל בו בכל יום לדבורו בשעת התפלה, מה יעשה הדור הצעיר שהתחנך בבתי ספר שבארץ ובגולה המלמדים כל למודיהם בשפת קדשנו במבטא ספרדי ואלה לא ידעו מעיקרו המבטא האשכנזי ואי אפשר להם לבטא אותו בשפתותיהם ולכן לאלה נעשה מנהג אבותיהם שכוח מהם ואין הם משנים אותו אלא שהוא השתנה בפיהם מעיקרו ובכגון זה מסתברא לומר שאין זה בגדר אל תטוש תורת אמך.

סעיף ג׳ מקוריות המבטאים:

אחרי שבארנו שאלה זו מבחינתה ההלכתי נשוב לדון מבחינתה המחקרית. ולדעת אם מבטא זה שאנו קוראים אותו מבטא ספרדי הוא מקורי או שהוא מבטא משובש ומוטעה, ואם כן אין לנו להחזיק בטעות ושבוש, אלא לשוב אל שפתנו המקורית בנעימותה המיוחדת לה בטבעה.

שאלה זו דשו בהם רבים, הללו דנו אותה לזכות והללו דנו אותה לחובה מבחינות דקדוקיות, מרשמי השפה העברית בשפה היונית שבה תורגמה התורה. וגם מרשמי המלות היוניות פרסיות ורומיות שנכנסו בספרותנו ולא כדאי לחזור פה אפילו בקצור על תמציתם של כל וכוחים מחקריים אלה. אבל רוצה אני לעמוד על דברי אחד מהמחברים שבדורנו הרב ד״ר י. זליגר ז״ל שהפריז על המדה בשאלה זו והכריע שהמבטא הספרדי הוא כוזב ומזויף ומלא סתירות ושבושים וכו׳ כיד לשונו הזהב הטובה עליו ולא רק זאת אלא שהוסיף לכבד את הספרדים בשם חדש ״התרשישים״. הנחתו היסודית היא, כי בספרד (בתרשיש) היה כנראה ממזמור מ״ח בתהלים, ישוב ישראל. קרוב לודאי כי בהיותם רחוקים מטבור תרבותנו חדלו עד מהרה מלדבר עברית, והשפה נשארה להם לדורותם רק בתורה ובתפלה ולכן נשאר להם המבטא הנושן, וגם בהוסף עליהם אחרי כן מארץ־ישראל ובבל, לא שנו את מבטאם כי ראשון ראשון בטל, ואך כאשר נעשה הנקוד הבבלי ואחריו הטבריני בימי הגאונים התפשט בכל ישראל ויבוא גם שמה אז החלו לקרוא את הנקודות המזרחיות עפ״י מבטאם ויעשו תבל עכ״ל.

למקרא דברים אלה אני שואל בתמהון, הזה הוא פריו של המחקר המדעי כביכול, נניח שישוב ישראל התהוה עוד בימי שלמה בתרשיש – ותרשיש היא ספרד מה שזה עדיין מוטל בספק – ונניח גם שישוב זה שכח את שפת ארצו ותורתו, אבל ספרי תורה ודאי שנמצאו אצלם וקראו בהם באותה המבטא שהיו קוראים בה בהיותם בארצם ואדרבה לפי ששפתם חדלה מהיות להם שפת הדבור לא קבלה כל השפעה זרה ונשארה בפיהם בטהרתה, והיא צריכה להיות לנו למופת. הרב המחבר זה בהערתו מוסיף ואומר: בתחלה נברא המבטא הספרדי והוא העתיק בכל המבטאים אבל בשביל זה לא קבל את כל השנויים שנעשו בארץ ישראל בשפה באלף הרביעי. הנקודות המסורות לנו מימי הגאונים מתאימות אל המבטא הארץ ישראלי מימי הנביאים עד ימי האמוראים המבטא הזה נשאר בטהרתו רק באשכנז, בליטא השתנה מעט ובפולין הרבה. כמה רב גובריה של מחבר זה שמגבב מדעתו דברי נביאות שאין להם יסוד ואי אפשר להתאפק מלשאל אותו מי גלה לך רב נכבד ומלומד מאד סודות היסטוריים אלה שהשפה שונתה בימי הנביאים והמבטא האשכנזי הוא אשר קלט אותו בטהרתו! איזה צרך היה להביא שנויים בשפה בימי הנביאים דוקא אחרי צאתם של התרשישים ולא קודם? ואיזו היא הדרך שהשנויים אלה נקלטו רק באשכנז ופולין וליטא ולא במקום אחר של פזורי הגולה? והלא הגולה לא הצטמצמה רק בספרד או תרשיש ואשכנז אבל היו וקיימות גם היום קהלות גדולות בבבל ובתימן באסיא ואפריקא ואירופא שהם לא נולדו ממסע האניות של שלמה בתרשיש. זאת ועוד אי אפשר להכחיש שאל אדמת ספרד אחרי גלות רומא נספחו קבוצות גדולות שהגרו לספרד ואלה לא נבלעו ונתבטלו אל הישוב הדל שקדם להם מפני שהם היו מרובים מהם, בודאי גם בכמותם וגם באיכותם התרבותית, ודבר ידוע הוא שספרד קבלה את תורתה ממתיבתות בבל ורבניה, ואת השפה ודקדוקה מפי דונש בן לברט הלוי מתלמידיו של רס״ג. וראה תולדות ישראל ליעבץ (חלק י׳ ד׳ 112) ואלה בהשפעתם הרבנית השפיעו על למוד הקריאה בבתי הכנסת ובתי המדרש ושמרו או השיבו השפה בפיהם ברעננותה וטהרתה. ולבד זה הלא ודאי לא חדל מעולם ישוב ישראל בארץ ישראל שבו חוברה המשנה בשפתה העשירה והמדויקה ובו נעשה הנקוד הטבריני על ידי בן אשר ובן נפתלי שהם יסוד היסודות של דקדוק השפה כפי שהיתה מקובלת בין מדינחאי ומערבאי. וישוב ארץ ישראל זה וישוב הבבלי והאפריקאי שבו גם גלות מצרים ומארוקו הקדומה, וישוב תימן והודו באסיה, כל אלה קוראים בשנויים קלים בהברת האותיות כגון ג׳ וו – כמבטא הספרדים התרשישים – לפי דברי המחבר – ומי זה יכול להעיז ולומר כי השפה בטהרתה נשמרה רק בפנה גלותית זו ולא באחרת? לכן אני אומר שהנחה זו מופרכת ביסודה ובנפול היסוד מתרועע כל הבנין המדעי והדקדוקי כביכול שהקים עליו. אבל אני אומר: לא המדע ולא רשמי השפה שלנו בספריות אחרות הם יכולות להכריע וללמדנו בינה בשאלה זו, כי לא הרי שפתנו המורשה לנו וגנוזה בספרי הקדש כהרי שפתם של כל העמים. השפה העברית שפת התנ״ך נקראת בפי רז״ל מדור דור עד היום ולעולם לשון הקדש. לשון קדש זו אינה כלי הבטוי להמחשבה המדעית והשכלית אבל היא המחשבה עצמה שבה נברא העולם, בה נתנה התורה והנבואה שבכתב והקבלה שבעל פה מפי אלקים חיים קדוש אלקי ישראל, ומבחינה זו נשמרת אצלנו השפה לא רק בצרוף אותיותיה אלא גם בהברתה ותנועותיה אמרות ה׳ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים ואמרות אלה בצרופם מהוים את השפה.

ההלכה אומרת קראה בכל לשון יצא אבל רגש החבה וההערצה של ישראל לשפתו זאת לא נתן לו הרשות לקרות את השמע ולהתפלל את תפלותיו בכל שפה אחרת אלא דוקא בלשונה. טהרת השפה יכולה להיות נעכרת בשוק החיים אבל לא בבתי המדרש ובתי הכנסת וחכמינו מדור דור שקדו על תקנתם של בתי התלמוד תורה שהמורים שבהם יהיו לא רק גורסים אלא גם מדיקים בגרסתם ובקריאת התורה כשם שדקדקו דקדוק מעולה על כל אות ואות בכתיבתה כן גם דקדקו בקריאתה המדויקת בתנועותיה ונעימותיה. קריאת חובה זו שנאמרה יום יום מפי שליחי צבור מומחים תחת פקוחם המדויק של הרבנים שעמדו על ידם שמרה את דקדוקה של השפה. חטא גדול נחטא אל האמת אם נאמר כי שנוי השפה בהברותיה ותנועותיה נעשו במקרה ובהשפעת שפות הגלות, ואין כל מופתים מדעיים או רשמי שפות אחרות יכולות לבטל קבלה זאת. ושרשם של שנויים אלה אנו מוצאים באותה ההלכה הקדומה האומרת: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה וכו׳ מפני שקורין לאלפין עיינין ורבי חייא אמר ליה לרבי שמעון בר רבי אלמלא אתה לוי פסול אתה מן הדוכן משום דעבי קולך (מגילה כ״ד) הרי שהשבוש בקריאה לא מטעות, אלא מסבה טבעית ״דעבי קולך״ ודבר זה נגרם מסבה טבעית ותכונתית וגם מסבת האקלים והסביבה כמו שהערבים למשל אינם יכולים לבטא פ׳ דגושה ולא בי״ת רפויה או ו״ו והם מבטאים אותה בהברה ל באנגלית ו״ג״ בהברת אותיות בערבית, וזו היא סבת שנוי הברת האותיות והתנועות כי קשה הדבר למי שלא התרגל בכך בדבורו לבטא ולהבדיל בין הברה גדולה והברה קטנה של קמץ ופתח, צירי וסגול קמץ חטוף וחולם. וכדי להדגיש זאת נתנו הבדלים מדינה ומדינה לפי הרגליה הקוליים גם בהברת האותיות וגם במבטא התנועות, וכן אומר רס״ג לא היה גוי שלא באו בו נדחינו גם בתוכם רבינו ילדינו לשונותם למדנו ותלט עלגתם על שפר אמרינו (תולדות ישראל ליעבץ חלק י׳ ד׳ 30). שנויים אלה נעוצים בתחלתם גם בשבת ישראל על אדמתו והלא בני אפרים לא יכלו לבטא שבלת ויאמר סבלת ולא יכין לדבר כן (שופטים י״ב, ו׳).

ולכן אין ביכלתנו להכריע ולצרף את השפה מכל שנויים אלה שבהברת האותיות והתנועות, כי דברים אלה אינם נלמדים אלא מפי המורה פה אל פה וכמ״ש הרמב״ם בפירושו למשניות ודבר אמת אמר ד״ר זליגר (כ׳׳כ הרב ד״ר י. הלוי זליגר ד׳ קל״א) כל הקובע מבטא עפ״י חקירות מדעיות ולא עפ״י המסורה החיה אשר בפינו איננו כי אם טועה ומטעה. ובאמת כל המדקדקים הראשונים החל מרבינו סעדיה גאון בספרו ״האגרון״ לא קבעו כללים לדרכי הבטוי אלא סמכו בכללים את המסורת המבטאית שהיתה מקובלת להם ושגורה בפיהם בקריאת התורה וכל דבר שבחובה. לעבודה זו התעורר רבינו סעדיה גאון בראשונה באשר שאף ליום אשר שוח ישיחו בו (בלשון הקדש) עם אלקינו בצאתם ובבואם ובחדרי משכבם ואל עולליהם. מתוך שאיפתו זאת באה גם חרדתו. שבהיות השפה מדוברת בפי כל מחוץ לכתלי בית המדרש ובתי הכנסת לא תשתבש יותר ויותר ולכן חבר את ספרו הנ״ל, ״לשומו מדע לכל בוחרי לשון הקדש״ (ראה תולדות ישראל ליעבץ חלק י׳ ד׳ 30) כל המבטאים בשנוייהם ממקור אחד יצאו ואליו ישובו בשוב ישראל על אדמתו ואל תורתו. והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. כל זה אמרתי כדי להוכיח לפי ענ״ד שאין ביכלתנו כעת להורות הוראה מסוימת בבחירת מבטא זה או אחר ואין ביכלתנו גם לומר שהקורא במבטא אחר מזה שקבל מאבותיו ורבותיו לא יצא ידי חובתו ונכשל באל תטוש תורת אמך.

אולם אין זה פוטר אותנו מלדון בהלכה זו לעומקה ולקבוע בכנסיה של חכמים ומלומדים את דקדוקה של השפת בקריאתה שהיא תהיה מאוחדת בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אמנם אחרנו המועד ועתה עומדים אנו לפני עובדא שאי אפשר להשיבה אחורנית אבל מוטב שלא נאחר עוד יותר, וכן עשו אבותינו הראשונים בתקופה דומה לתקופתנו – אעפ״י שהפזור לא היה גדול וממושך כפזורנו אנו – וכן נאמר בקבלה ויקראו בספר תורת אלקים זה מקרא, מפורש, זה תרגום ושום שכל, אלו הפסוקים, ויבינו במקרא, זה פסוק טעמים ואמרי לה אלו המסורת ואלה הם דברים ששכחום וחזרו ויסדום (מגילה ג׳ ונדרים ל״ז ועיין שם בפירש״י ורא״ש ור״ן בביאור מקרא סופרים). ואף אנו הקטנים בדורנו על יסוד מאמרם של רז״ל שאמרו אין לך אלא שופט שבימיו, נתכנס לשם מלוי חובתנו בשעה זו בתקוה ואמונה כי ה׳ ינחנו בדרך אמת.