סימן א. בדין נפיחות הריאה

(ליו"ד סימן לט ,א )

כז סיון תשי״א

לכבוד

ידידי וחביבי הרב המובהק

כמוהר״ר ר׳ ציון לוי יצ״ו

רב בק״ק פנאמה

שלום וברכה.

הנני מאשר בשמחה קבלת מכתבו מיום י׳ סיון דנא, והנני מתכבד לענות:

ראשית דבר הנני מברך את מע׳׳כ על משרתו החדשה בעבודת הקודש הנאה לו בק״ק פנאמה, יהיה אלוקי ישראל עמו בעבודתו הקדושה זאת, ויהא רעוא מן שמיא שלא תצא תקלה מתחת ידו, ויזכה להיות מתלמידיו של אהרן: אוהב את הבריות ומקרבן לתורה [אבות פ״א מי״ב].

ועתה לשאלותיו בדבר הלכה:

 שאלה א

כאן, בפקודת מחלקת הבריאות הממשלתית, לא מרשים לנפוח את הריאה בשום פנים ואופן, ובכלל גם אם ירשו, כלל לא יעזור, היות ובהיות עדיין הריאה בגוף הבהמה, חותכים ממנה חלקים שונים לבדיקה רפואית, כך שאי אפשר לנפחה, אינני יודע אם הבהמות כאן בחזקת בריאות או לא, היות ושחטתי רק ארבע בהמות שאחת מהם יצאה חלק, ושתים עם סירכות תלויות והכשרתים לקהל ולא לי, היות שבמקרה שלא הייתי מכשירן היו קונים כולם בשר מהעכו״ם, כרגיל מזה כמה שנים, מיום שהשוחט שלפני הפסיק לשחוט מחמת זקנה,

תשובה

א.   וזאת תשובתי: נפיחת הריאה לבדיקה אינה מחוייבת מעיקר הדין. אלא שכן נהגו, וכמ״ש רמ״א ז״ל [יו״ד סימן לט, סעיף א]: ״ונהגו גם כן לנפוח כל ריאה, אפילו לית בה ריעותא, ובקצת מקומות מקילין שלא לנפחה רק אם היה בה סירכא עוברת על ידי משמוש, וכן עיקר״.

וטעמם הוא דמקומות שנוהגים לנפוח כל ריאה, אע״ג שאין בהן שום ריעותא, הוא משום טרפות מראות הריאה, שאע״ג שטרפות אלה אינם מצויות אלא בדרך המיעוט, מכל מקום אין סומכים על הרוב, אלא במקום שאי אפשר לברר, וכיון דאפשר לברר זאת בנפיחת הריאה, חובה עלינו לנפוח כל הריאות, ובמקומות שמקילין, סוברים דריאה ככל שאר איברי הגוף אינה צריכה בדיקה, דרוב בהמות בחזקת כשרות, ורק אם נמצאו בה סירכות עוברות ע״י משמוש, צריכות בדיקה על ידי נפיחה, כדי לדעת אם יש נקב תחת הסירכות, ואם נאבדה הריאה כתב רמ״א: ״ויש מחמירין אם נאבדה הריאה, ואין להתיר רק במקום הפסד גדול, או בגדיים וטלאים וזזיות, שאין סירכות מצויות בהם״ (יו"ד שם סעיף ב). סתם דברי רמ״א אלה מתפרשים כשלא נבדקה הריאה כלל, שהם סמוכים על דברי מרן בשו״ע שכתב: ״מי שקרע בטן הבהמה, וקודם שתבדק הריאה בא חיה או עכו״ם ונטלה והלך לו, הרי זו מותרת״. וע״ז כתב רמ״א: ויש מחמירין בנאבדה הריאה, מכלל זה יוצא לדין, שאם נבדקה ונמצאת בה ריעותא ונאבדה הריאה, אסורה לדברי הכל, ואין להתירה אפילו במקום הפסד גדול או בגדיים וטלאים, וחוזר הדין שצריך לבדוק הריאה בנפיחה, אם היתה בה סירכא עוברת, ובלא זה אסורה מספק טריפה.

ובעיקר דברי רמ״א הש״ך כתב: ״דאי נאבדה בלא ניפוח לכו״ע כשרה, כיון דנבדקה וכו׳ ולמה לו לבעל נפש להחמיר בדבר שפשוט היתרו בש״ס, וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים״(ש׳׳ך שם ס״ק ד).

ועוד כתב: ״ודאי היכא דנבדקה הריאה – כל ספק שבה תלינן לקולא, ומוקמינן לה אחזקת היתר, ואולי לזה דקדק הרב בצחות לשונו: ויש מחמירין, ולא כתב ויש אוסרין, אלא רצה לומר דהאוסרים לאו מדינא אסרי. אלא דסבירא להו שחכמים החמירו בדבר כדי לחזק דבריהם״ (שם ס״ק ח).

והפר״ח כתב על דברי רמ״א: ״טעם סברא זו, דכיון דהצריכו חכמים בדיקה, אסור אף בדיעבד כשלא נבדקה, דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתן [דכל אחד ישליך הריאה בלא בדיקה](ש״ך שם), ואין זה כלום, שלא נחשדו ישראל לפרוץ גדרן של ראשונים, דלאו ברשיעי עסקינן, ועוד הרי כתבנו שאם איבדה במזיד, אסרינן לה, מעתה ליכא למיחש למידי״ (פרי חדש שם ס״ק ד), וכן כתב הפר״ח (שם סק״ג) במסקנת דבריו: ולענין הלכה האמת כי ממה שכתב רמ״א, סברא זו בשם בה״ג, היה נראה להחמיר, אלא שעמדתי על כל מ״ש בה״ג בה״ט, ומעולם לא נמצאת סברא זאת בבה״ג (עיין טו״ז ס׳׳ק א שכתב ונרשם שם מראה מקום שזהו דעת בה״ג טעות הוא וכו׳), וכיון שכן סמכינן ארובא דמכשירין, זולתי אי ידעו דהוו בה סירכי, ולא הספיק לבדוק אי הוו בה סירכי דמטרפי או לא, דטריפה מספק דאוריתא דהא איתרעא.

לאור דברי הפוסקים הנ״ל, נשוב לעיין בשאלה דנדון דידן, והנה לפי מה שנזכר בשאלה יוצא דלעולם אי אפשר יהיה לבדוק הריאה בנפיחה, ואם כן ימנעו כל ישראל מאכילת בשר, או חלילה יבשלו באכילת נבילה וטריפה, מדלית להו התירא, ולא כל אדם יכול לעמוד בנסיון זה כל ימיו, לפיכך אם לא נמצא בבדיקת פנים כל סירכא כלל, או אם מתברר בבדיקת פנים שהסירכא היא כסידרן או במקום דופן צר (ראה סימן לט סעיף ד וסעיף יח), הרי היא כשרה בלא בדיקה, לדעת מרן ז״ל.

ב.  וגם אם נמצא סירכא הנפסקת על ידי הגבהה כל שהיא, נמי דינא הכי, דכיון דטעם הכשרה היא משום דסירכא בת יומא היא (שם סעיף יא), אין זה בכלל סירכות הצריכות בדיקת נפיחה, אפילו כשנאבדה הריאה, אבל ריאה שנמצא בה בבדיקת פנים סירכות שאינן נפסקות בהגבהה כנ״ל, אין להתיר בשרן אלא אחרי בדיקת נפיחה, ובלא זה הן ספק טריפה. והן מכלל ספיקא דאוריתא דאזלינן בה לחומרא.