סימן א' ב. באיסור הימום בהמה לפני השחיטה

שאלה ב

הגויים מקציבים את הבהמות עבור השחיטה הכשרה, ובמקרה והבהמה טריפה, אינם מסכימים בשום פנים לתת אחרת תמורתה מסבה זו, שהגויים לפני שיכניסו את הבהמות לבית המטבחיים, מכניסים אותם לחדר מיוחד אחת אחת, ובו חובטים על גולגלתה בפטיש עץ גדול, עד שמאבדת את החושים, ובאופן מכני מגיעה לבית המטבחיים, ורק אז שוחטים אותה, ובמאמצים קשים הצלחתי ב״ה לשכנע את הנהלת בית המטבחיים, שלפי דיני ישראל פרה זו אינה כשרה לשחיטה, מחשש גדול של שבירת הגולגולת, וב״ה קבלתי רשיון שלא יעשה כן לפרות של היהודים, על כן קשה מאוד לעובדים להרביץ ולהשכיב שוב פרה אחרת במקרה והראשונה טריפה, וגם בתשלום גבוה שהצעתי להם לא רצו בשום פנים, מצפה אני לתשובתו המהירה.

תשובה

יפה עשה מעכ״ת, וה׳ הצליח בידך למנוע הכאה בפטיש על מוחה עד שמאבדת חושים בבהמה הנשחטת לצורך ישראל, וזה לא רק משום חשש שבירת עצם הגולגולת כדכתב מעכ״ת, שאם משום כך, היה אפשר להכשירה אחרי בדיקת עצם הגולגולת ונמצא שהוא שלם, אבל לדעתי בהמה זאת היא בחזקת מתה, שגם הפרכוס אינו מוציאה מחזקת נבילה, ולא אמרו שפרכוס מהני, אלא בבהמה שהיא בריאה בהכרתה והרגשתה, אלא שאם מעמידים אותה אינה עומדת(שו״ע יו״ד סי׳ יז סעיף א), אבל כל שהיא נטולת החושים מסיבת מכה במקום המוח, הרי היא כמתה, שאין שחיטה מועלת לה אפילו אם פרכסה, והרי זה כפשטה ידה ולא החזירתה, שהרי זו אסורה, שאין זו אלא הוצאת נפש בלבד, הא למדת דפרכוס של הוצאת נפש לא מהני, דון מינה בבהמה המומה לפנינו, שאבדו כל חושיה, הרי זו כמתה ממש, וכל פרכוס שתעשה אינו אלא הוצאת נפש.

 

וכבר כתבתי בשאלה מעין זאת בבהמה שמרדימים אותה בכח החשמל, שאין השחיטה מועלת בה (משפטי עוזיאל ח״א יו״ד סי׳ א׳), ונראה שהוא הדין בבהמה המומה על ידי הכאה בפטיש.

ואל תשיבני ממ״ש בגמרא: ״במתניתא תנא שהיו חובטין אותו במקלות כדרך שעושין לפי מנהגי עכו״ם, אמר להם, עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח, נבילות, הא שחיט להו? אלא טריפות שמא ניקב קרום של מוח״ (סוטה מח,א), מכאן מוכח להדיא דחבטה במקלות אינה עושה את הבהמה נבילה, ויש להכשירה על ידי בדיקת קרום של מוח.

ואין זאת תשובה, דחבטה במקלות שהיו עושין לפני תקנת יוחנן, לא היתה עד כדי הרדמה, אלא כדי להפילו לארץ וכדפירש״י (שם ד׳׳ה חובטין), אבל כל שהגיעה לכדי ביטול הרגשת החושים, הרי היא מתה ממש, שאין שחיטה מועלת לה.

תדע מאי דפסק הרמ״א ז״ל: ״אם נפל אבן או דבר קשה על גופו, וכן בבהמה אם הוא בדבר שיש לחוש בבהמה״ חוששין לו משום רסוק אברים (יו״ד סי׳ נח סעיף ב בהגה). דון מינה במכל שכן כשמכים על גופה, או על פדחתה בפטיש עץ כבד, ורואים שנטלו חושיה על ידי כך, בודאי הוא שחוששין לה, ואפילו אם שהתה מעת לעת ואחר כך שחטה, צריכה בדיקה, ואם שחטה בתוך זמן זה, אפילו בדקוה ומצאו אותה שלימה מכל אבריה – טריפה (שם סעיף ג), ויש אומרים דאנן האידנא לא קים לן בבדיקה, ואין להתיר רק בהלכה, והכי נהוג, ולא נקרא הלכה רק כשהלכה ד׳ אמות הלוך יפה, כמו שהלכה קודם שנפלה, או כשאר בהמה (שם סעיף ו).

דון מינה בשאלה דנדון דידן, שאין הבהמה הולכת אחרי החבטה בכוחה, אלא שמובילין אותה באופן מיכאני, אל חדר בית השחיטה, ודאי הוא שאין השחיטה מועלת לה להכשירה מדין נבילה, ולכל הפחות מדין טריפה שאין לה בדיקה להכשירה.

לכן הנני אומר ישר כוחו דמעכ״ת, שמנע תקלה זאת, ותחזקנה ידיו להבא לעמוד בדעתו והוראתו זאת.

 

.