סימן א' ג. בהלכות סתירת ומכירת בית הכנסת לשם בניית אחר

לאו"ח סימן קנב

שאלה ג

בעיר זו אין להם מקוה טהרה, ותהלית״ש הצלחתי לשכנע את ראשי הקהילה שיבנו מקוה טהרה, אולם זה יהיה רק כשיבנו ביהכ״נ חדש, והקהל נחלק לשנים, חלק דורש שיהרסו את הישן ויבנו במקומו חדש, וחלק דורש שימכרו את הישן, ויבנו במקום אחר. אני חיויתי את דעתי שזה לא תלוי בדעת הקהל, כי אם ענין של הלכה, אם בכלל אפשרי כך או אחרת, והוחלט שאפנה לרו״מ וכפי דבריו כן יקום, והנה כמה פרטים בנוגע לביהכ״נ הישן:

א.   לא נבנה בתורת ביהכ״נ כי אם נקנה בית מוכן, ועשאוהו לביהכ״נ.

ב. רצפת הביהכ״נ עשויה מקרשים, שברבות הימים התליעו, וחשש מפולת נשקפת לרצפה, כך שסומכים את הרצפה בעמודים שלא תתמוטט.

ג.   בחגים המקום צר מהכיל את הקהל שבא לביהכ״נ. תשובה

הלכה פסוקה היא: ״בנו בית סתם והקדישוהו אח״כ לביהכ״נ, דינו כבית הכנסת, אבל אינו קדוש עד שיתפללו בו, אפילו אם בנאוהו לשם בית הכנסת, וכיון שהתפללו בו, אפילו אורחים לפי שעה, כיון שהיה מיוחד לתפילה, קדוש, ואם לפי שעה הקדישוהו, הכל כפי מה שאמרו״ (או״ח סי׳ קנג סעיף ח).

לפי זה יוצא לדין בנדון דידן, דאעפ״י שלא בנאוהו מתחלה לשם בית הכנסת, כיון שהתפללו בו, נעשה כקדושת בית הכנסת, וכיון שבביהכ״נ זה באים להתפלל בו ממקומות אחרים, דינו כבית־הכנסת שבכרכין שאינו נמכר (שם סעיף ז).

אולם בנדון דידן יש שני טעמים להתיר:

משום שרוצים לבנות ביהכ״נ חדש במקומו, וכמו שכן פסק מרן ז״ל: ״אין סותרין בית-הכנסת כדי לבנות בית הכנסת אחר, שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחר, אלא בונים אחר תחילה, ואח״כ סותרים הישן״ (סי׳ קנב סעיף א), ובכגון זה מותר לסתור אפילו הוא ביהכ״נ שבכרכין (מחצית השקל שם ס״ק ב). והנה בדין זה נאמרו שני טעמים: ״איכא דאמרי משום פשיעותא״, פרש״י: דילמא מיתרמי אונס ופשעי, ולא בנו אחריתי, ״ואיכא דאמרי משום צלויי״, פרש״י: כל זמן הבנין. ״איכא בינייהו: דאיכא בי כנישתא אחריתי״. והתוספות גרסי: דאיכא דוכתא לצלויי(ב״ב ג,ב) ולפי גירסא זו, אם יש מקום אחר לתפילה בציבור, מותר לסתור ביהכ״נ כדי לבנות אחר במקומו, וכן גורסים הרי״ף, והרא״ש, והר״ן.

ומרן ז״ל כתב: ״אין סותרין ביהכ״נ כדי לבנות בית הכנסת אחר, שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחר״ (או׳׳ח סי׳ קנב סעיף א), מכאן מוכח בפירוש דפסק כאיכא דאמרי קמא, משום פשיעותא, הלכך אפילו אם יש להם בית הכנסת, או אפילו מקום אחר להתפלל בו, אסור לסותרו.

ולענין מכירה, בביהכ״נ של כפרים נראה דמותר, כתב הר״ן ז״ל: כשנמלכו בני העיר למכרו לשתות בו אפילו שכר, שרי, לפי שעבר זמן מצותו ונפקעה קדושתו ממנו, כסוכה ולולב לאחר זמנן, ומכל מקום כל שאין להם אלא ביהכ״נ אחר, אסור למוכרו, דאמרינן: לא לסתור איניש בי כנישתא, עד דבני בי כנישתא אחריתא, הלכך כשיש להם בית הכנסת אחר, מותר למכרו, דהוה לי כהפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים, דיוצא בו ואוכלה ליומיה (סוכה מו,ב) (הר״ן מגילה פרק בני העיר).

דברי הר״ן צריכים לי עיונא ותלמודא, דלא הרי הפריש שבעה אתרוגין, לשבעה ימים, שאי אפשר לאותו איש עצמו להשתמש בשני אתרוגין בכל יום, לכן כשהפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים, הרי כאילו פירש שלא יהיה מופרש אתרוג זה, אלא למצות יום אחד, אבל שני בתי כנסת בעיר אחת, שניהם הם קדושים לכל הימים ולכל הציבור, שפעמים רבות אותם האנשים עצמם מתפללים פעם בבית הכנסת זה, ופעם באחר, לכן אין לומר שעבר זמנן ונפקעה קדושתן, כסוכה ולולב.

וטעמא דהיתרא למכור בית הכנסת אפילו למשתא בה שיכרא, אינו משום שעבר זמנה, תדע כשחרב בית הכנסת ודאי עבר זמנה, ובכל זאת בקדושתה עומדת, וכדגרסינן: ״רבינא הוה ליה ההוא תילא דבי כנישתא (פירש״י: כל בית הרוס קרוי תל), אתא לקמיה דרב אשי וכו׳ אמר ליה זיל זבניה משבעה טובי העיר, במעמד אנשי העיר, וזרעה״ (מגילה כו,ב), אלא טעם הפקעת קדושת בית הכנסת של כפרים על ידי שבעה טובי העיר, הוא משום שמתחלת בנינו בנו אותה על דעת שבעה טובי העיר, שכל זמן שירצו למכרו תפקע ממנו קדושתו, הלכך אף כשיש להם שני בתי כנסת, אינן רשאין למכור אחד מהם אלא בשבעה טובי העיר, במעמד אנשי העיר, ובתנאי זה רשאין למכור אפילו אם אין להם אלא בית הכנסת אחר דומה, כשאמרו לא ליסתור בי כנישתא עד דבני בי כנישתא, הוא דוקא בהריסה, לפי שהסתירה עצמה כשאינה לצורך בנין אסורה, משום ״לא תעשון כן לה׳ אלוהיכם״ [דברים יב,ד], כמ״ש הרמב״ם ב׳ספר המצוות׳ שהזהירנו מנתוץ, ומאבד בתי עבודת האל וכו׳ (מצות לא תעשה סימן ס״ה), הלכך חיישינן שמא יארע להם ופשעי, ואם כן נמצא שהסתירה היתה באיסור, אבל במכירת בית הכנסת לא נאמר תנאי זה דיש להם בית הכנסת אחר, ולדברי הכל מותר למוכרו, אפילו אין להם בית הכנסת אחר, ואין בו משום פשיעותא, הואיל ואין איסור במכירתו, ועוד דכיון שקיבלו הדמים, יכולים בכל שעה לקנות בית בנוי, או לבנות תיכף.

והנה הרמ״א ז״ל כתב: ״וכל זה לא מיירי אלא כשיש להם בית הכנסת אחרת, אבל אם אין להם רק ביהכ״נ אחד, אסור למוכרו, דהא אפילו לסותרו אסור עד שיבנו אחרת״, ולעניות דעתי נראה דאץ כאן אפילו, אלא דוקא לסותרו אסור עד שיבנו אחרת, וכדאמרן, אבל מכידת ביהכ״ג מותרת בכל ענין, תדע שהרי כל הפוסקים לא הזכירו תנאי זה במכירה, מלבד הרמב״ן ז״ל.

 

דברי הר״ן אלו נאמרו לדעתו של הרמב״ן, אבל הר״ן עצמו חלק על זה וכתב:       "דביהכ"נ ודכוותיה כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה, הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם, ואפילו התנו עליו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אי אפשר שתפקע קדושתו בכדי, מפני כבוד הקדושה שיש בו, מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים, קדושת דמים קלישא מקדושת בית הכנסת, לפי שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה, ועוד דהויא לה קדושה שניה, וקלישא מקדושה ראשונה, וכו׳, והלכך בין שמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, או שלא במעמד אנשי העיר, לעולם רמים נתפסים בקדושת בית הכנסת, ומפקע קדושתיה גבייהו, אלא דשבעה טובי העיר לחודייהו לא מצי לאפקועיה ההיא קדושת דמים, אע״ג דאיקלישא, אבל במעמד אנשי העיר יכולין להפקיע לקדושת בית הכנסת בכדי״ (הר״ן מגילה שם).

ולפי זה מצאנו חילוק נכון בין מכירת בית הכנסת לבין הריסתו, דמכירה מחלישה או מקלישא קדושה ראשונה, ומפקעת קדושת הדמים שהיא קדושה שניה, אבל הריסת בית הכנסת, כיון שאינה מקלישה, שהרי בתי הכנסת שחרבו בקדושתן הם עומדים, לפיכך אסור להורסם משום פשיעותא, שלא יבנו אותם, והרי הם פושעים במעשה ההריסה.

על כל פנים מדברי שניהם למדנו דאסור להרוס בית הכנסת, אפילו אם יש להם אחר, משום פשיעותא, אבל מותר למכור בית הכנסת כל שיש להם בית הכנסת, דבמכירה ליכא למיחש לפשיעותא (או״ח סי׳ קנג סעיף ז בהגה, ומגן אכרהם שם ס״ק ת). והנה (המג״א) [הט״ז] כתב: שאין הדברים אמורים אלא באית להם דוכתא לצלויי או בי כנישתא עראי, אבל אם יש להם בית הכנסת קבוע מותר לסותרו, לדברי הכל, דכיון דאיכא אחריתא, הוה ליה כאילו בנו אחרת, דמה הפרש יש ביניהם, וכ״כ הרמ״א סי׳ קנג דיש להם בית הכנסת אחר מותר למוכרה (סי׳ קנב ס״ק א).

ולע״ד נראה כמו שכתבתי, דבהריסת בית הכנסת אין להתיר אפילו יש להם בית הכנסת אחר, דמעשה ההריסה שלא יתוקן על ידי בנין בית הכנסת הוא דבר פשע.

לאורה של הלכה. נדון בשאלתו דמעכ״ת, מתוך דברי השאלה ניכר שקהלה זאת אץ לה אלא בית הכנסת יחידי, ובכן לדעת הרמב״ן שכתבם הר״ן, וכן לדעת רמ״א בהגה, אין להתיר מכירתו, ולדברי הכל מותר להורסו, רק אחרי שיבנו בית הכנסת החדש, אולם יש להתיר הריסת בית הכנסת זה מטעם אחר: מחשש מפולת שנשקפת לו, וכן פסק מרן ז״ל: ״אם חרבו יסודותיו או נטו כותליו ליפול, סותרין אותו מיד, ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה״ [או״ח סימן קנב סעיף א], ודע שאם אומנם כל הפוסקים נקטו בהלכותיהם טעמא דפשיעותא, אין זה אלא להחמיר, דגם כשיש להם דוכתא או בי כנישתא אסור משום פשיעותא, אבל טעמא דצלויי קיים לדברי הכל, הלכך כשאין להם מקום קבוע או עראי להתפלל, אסור לסותרו או למכרו עד שיקבעו מקום לתפילה לימים שבינתיים.

מסקנא דדינא בשאלה דנדון דידן:

א. הואיל ולא התברר לי אם ביהכ״נ זה דינו כבית הכנסת של כפרים, לכן טוב ומחוייב הוא שלא למוכרו.

ב. מותר לסותרו כדי לבנות בית הכנסת אחר במקומו, בתנאי שימהרו בבנינו בהקדם היותר אפשרי, ובתנאי שיקבעו להם מקום לתפילה, עד אשר יגמר בנין בית הכנסת החדש ויתפללו בו.

ג. מצוה על כל הצבור לבנות מקוה טהרה על יד בית הכנסת החדש, בתנאי שתהיה לו כניסה מיוחדת לגמרי.

והנלע״ד כתבתי

בן ציון מאיר חי עזיאל

ראשון לציון הרב הראשי לישראל