|
ל שבט תש״ט
שלום וברכה, לכבוד ריכא ובר ריכא,
מעלת הרב הגאון, חריף ובקי, משנתו קב נקי,
כמוהר״ר רפאל הכהן קוק יצ״ו,
רב ואב״ד בעיה״ק טבריה
רב נהוראי!
בתר דמסגינא בשלמא למעכ״ת ולכל אשר באהלו, הנני לאשר בתודה עמוקה קבלת מכתבו מיום כ״ח מרחשון דנא, ובו הערות והארות על קונטריסי בדיני ירושה.
ראשית דבר הנני אומר: בושתי מאד על איחור תשובתי עד היום, אלא שמוכרח הייתי לכך מפני טרדותי הרבות והתכופות להשיב שואלי רבו בדבר הלכה ובשאלות שהזמן גרמן, ויש בהן בגדר ״בל יאחר״. נוסף לזה גם טרדות השעה הגדולה שאנו חיים בה לאושרנו הגדול, והיא מעמידה לפנינו יום יום תפקידים רבים ואחראים, שמעסיקים את מחשבותינו וזמננו בלי הרף – זאת היתה הסבה לאיחור תשובתי עד היום, ואתו הסליחה. ועתה הנני מודה מאד למעכ״ת על דבריו המעודדים והמלאים חבה והוקרה על קונטריסי הקטן זה, ועל הערותיו היקרות שהשביעוני רוב עונג, והנני לענות לפי קוצר השגתי.
לעצם הערותיו. הנה בפתח דבריו כתב מעכ״ת: ״ראיתי במ״ש כ״ג שדינא דמלכותא דינא לא נאמר זה אלא במלכי אוה״ע, עפ״י מ״ש הר״ן ז״ל (נדרים כח,א ר״ה במוכס). נלע״ד דהא הר״ן כותב שם הטעם משום דבא״י הכל שותפין, והיינו שנתחלקה לשבטים, וממילא אינו יכול לומר אגרשנו מן הארץ, אבל בזה״ז שאין לנו חלוקת שבטים, וכל אחד ואחר קנה חלקו בארץ ישראל כדרך העולם, שוב גם הר״ן יודה שאין לחלק בזה בין א״י לחו״ל״, עכ״ל.
ואני תמה מאד על דברי מעכ״ת אלה, דא״כ יוצא שהר"ן כתב את דבריו לזמן שבימי בית ראשון, שהיה ישראל שוכן ומתאחז בשבטיו בא״י, ודוקא בא״י שחוץ מירושלים, שהרי ירושלים לא נתחלקה לשבטים (מגילה כו,א). ואין זה מסתבר כלל לומר דהר״ן כתב למלתיה לתקופה קדומה זאת, שלא התקיימה בכל ימי בית שני, ולא תשוב להיות אלא אחרי ביאת הגואל, כחזון יחזקאל (מ״ח), ועל כגון זה נאמר: הלכתא למשיחא קמ״ל ? או: מאי דהוה הוה.ואני תמה עוד על מעכ״ת דידענא ביה שהוא מדקדק בשמועותיו ובדבריו, נקט רק סיפא דמילתא ־ שא״י כל ישראל שותפין בה, והתעלם מראשית מאמר זה: ״מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם: אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ״ (ר״ן שם).דברים אלה ברור מללו, שהחלוק בין מלכי אוה״ע למלכי ישראל, אין זה רק בסמכותו של המלך, אלא במצב הגרות של ישראל בהיותם בגולה, שהם עלולים להתגרש מארץ גלותם אם לא יקיימו מצות המלך (כמו שכן גרשו אותם גם בקיימם מצותיו). וזה פירוש שכל הארץ שלו, לא שהארץ היא קנינו המיוחד, אלא שכל הארץ לישיבתה עומדת תחת רבונותו העריצית להפקיע קנין היחיד, ועוד יותר מזה גם זכות הישיבה בה, עד כדי כך שיכול לגרש את כל ישראל הגרים בארצו, מה שאין כן בא״י, אין מלך ישראל יכול לגרש מי שהוא מישראל היושב בארץ ישראל, הואיל וכולן שותפין בה, ויושבים ומתאחזים בה בזכות נחלת אבות, שהיא משותפת במדה שוה למלך ולכל איש מישראל, וכיון שכן, אין דינא דמלכותא דינא אפילו בחקים שעל הקרקעות. (מטעם זה נראה שאין מלכי ישראל רשאים אפילו למנוע הכניסה לארץ לכל איש מישראל, והדבר צריך תלמוד, ואין כאן מקומו). דוק ותשכח שלא כתב הר״ן שכל ישראל הם בעלים בה, אלא שותפין בה, כלומר שהם זכאים להתישב בה וללכת בה לארכה ולרחבה ולהסתחר בה, וגם אלה שאין להם קרקע מיוחד, וזהו שאמרו: ״אין לך אדם שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל״(ב״ב מד,ב תד״ה דלא), וכל ישראל, אפילו אלה שהם בחו״ל – שותפים בכח מירושת אבות, בכל א״י, ולא רק בנחלת השבט.
לפי״ז מחוורים הדברים כשמלה, שדברי הר״ן אלה אינם הלכתא למשיחא לכשתשוב הארץ להיות מחולקת לשבטיה, אבל הדברים מכוונים שתהיה משוחררת משלטון זר שיהיה ביכלתו לומר אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם, ויד ישראל תהיה מושלת בארץ, בכולה או בחלקה, כמו כיבוש עולי בבל, או כתקופה זאת שאנו חיים בה לאשרנו בחסד ה׳, ועל זה מכוונים דברי הר״ן שבמלך ישראל לא נאמר דינא דמלכותא דינא.מעתה עומדת לפנינו שאלה חמורה שיורדת ונוקבת עד התהום, שא״כ בזמננו זה איך תתקיים מדינת ישראל, אם אין דינא דמלכותא מחייבת את כל איש ואשה מישראל בחוקי המדינה, להטלת מסים או דיני עונשים. ואין להעלות על הדעת שמדינת ישראל תהיה רשות ולא חובה, ואיש הישר בעיניו יעשה.וצריך לומר דכוונת הר״ן, בשם התוס׳, היא לומר שאין דינא דמלכותא, כלומר דבר־מלך שלטון נוהג במלכי ישראל, שלא נתנה תורה זכות זאת למלכי ישראל לגזור ולהטיל גזרתו על היחיד, ואצ״ל הצבור בתוקף מלכותו, אבל המדינה כולה יש לה הזכות והחובה להעמיד בראשה הנהגה ממשלתית עליונה לסדור עניני המדינה הכלכליים, החברתיים והמדיניים, שהם הם יסודה וקיומה של המדינה. הלכך, החלטות הנהלת המדינה מחייבות את כולם לקיימם, ולהעניש את המסרבים לקיימם, כדגרסינן בגמ׳: ״רשאים בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים, ולהסיע על קיצתם״, פירש״י: ״לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה (ב״ב ח.ב), וכן פירש הנמק״י: ״כלומר להסיעו מדין תורה לקנסו על שעבר על קצת דבריהם״, פירוש דבריהם: כל חובת קנס היא העברה על דברי תורה, שכל משפטי התורה מחוץ לדברים שהם מפורשים שחייבה תורה מדין קנס, כגון אונס ומוציא שם רע ותשלומי כפל וארבעה וחמשה, אבל כל משפטי התורה בדיני ממונות הם דין ולא קנס, ובני העיר שקונסין ממון, או עונשים, מעבירים את הנענש על ידם לקיים את הקנס שאינו חייב בו מדין תורה.
והנה המרדכי כתב בשם ר״ת דרשאין בני העיר, פירוש – דכבר התנו ביניהם, אבל אם לא התנו מתחלה, אין כח בבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו, אבל רבינו אבי העזרי חולק אר״ת וסובר: אם הובררו טובי העיר מתחלה להנהיג קהלם בכל דבר, אפילו יחיד שבררו, מה שעשה עשוי בתקנת הקהל, ויפתח בדורו כשמואל בדורו וכו׳ וכו׳. והארכתי לפרש, לפי שיש מרבותי שאמרו דמאי דתניא ״רשאים בני העיר״, הני מילי אם כולם נאותו יחד, והוא עמהם, ושוב עבר הקציצה דומיא דהנהו תרי טבחי, אבל בלא דעתו, לא אלימי לעשות, והפקר ב״ד הפקר לא שייך הכא, ואני את אשר עם לבבי כתבתי (מרדכי ב״ב סי׳ תפ־תפב).מכלל הדברים למדנו: הלכה זאת במחלוקת היא שנויה: לדעת ר״ת – להתנות או לחוקק חוקים צריכה הסכמת כל הקהל, ורק בצועם של חוקים אלה, ע״י הטלת קנסות, מסורה ביד בני העיר, כלומר נבחרי אנשי העיר. ולדעת אבי העזרי, רשאים בני העיר שנבחרו לנהל את הקהל בכל דבר, גם לחוקק ולהתנות, וגם לבצועם ע״י קנסות.ודברי הרמב״ם ז״ל מוכיחים כדעת רבינו אבי העזרי, שכן כתב: ״רשאים בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו… ולהתנות ביניהם לכל מי שיעבור שיענישו אותו״ (הלכות מכירה פי״ד ה״ט. וחו״מ סי׳ רל״א סעיף כ״ז) וכן מוכיחים דברי הסמ״ג: ״רשאים בני העיר להתנות על המדות והשערים ולהסיע מדת דין תורה ולקנוס העובר על קיצתן״ (סמ״ג לאוין ק״ע). מדבריהם מוכח בהדיא שסמכותם של בני העיר היא כוללת גם עצם החוק, וגם הענשת העוברים על חוקם ותקנתם.ונראה לי שאין הדברים הללו אמורים אלא באנשים ממונים לנהל את הקהלה בכל עניניה, אבל אנשי העיר שנבחרים ע״י כל איש ואשה מהצבור להנהלת המדינה, הרי כאלו פרשו שנותנים להם סמכות מפורשת לעצם החוק שיתקבל ע״י הנבחרים וברוב דעות, וכיון שנבחרים אלה, לפי תנאי בחירתם הם שלוחי הצבור, החלטתם היא כאלו נעשתה בהסכמת הכל בתוקף תנאי הבחירה, שכל ההחלטות תתקבלנה ברוב דעות, ונמצא אם כן, שגם המיעוט הסכים לבטל דעתו מפני דעת הרוב, ובכגון זה ודאי שגם ר״ת מסכים שהם רשאים גם להתנות וגם להעניש, לא מטעם דינא דמלכותא, אלא מטעם הסכמת הגוי כלו, וזהו שכתב הר״ן דבמלכי ישראל לא נאמר דינא דמלכותא דינא, היינו לענין חוקי דבר המלך, אבל יש להם סמכות בית דין הגדול, שדיניהם דין גם לעצם החוק, וגם לבצועו ע״י הטלת עונשים והוצאתם לפועל.
והנה בגמרא נאמר תנאי יסודי: ״הני מילי היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו״ (ב״ב ט.א), ומשמע שדין זה נאמר גם אתקנות דבני העיר, אבל הריב״ש ז״ל כתב: ״דבתקנות בני העיר, אפילו בלא אדם חשוב נמי, וכן נראה מדברי הרמב״ם שלא הזכיר דין זה דאדם חשוב רק בבני אומניות״ (הובאו דבריו בכסף משנה בהלכות מכירה פי״ד הי״א).והמבי״ט ז״ל כתב: דמאי דאמרינן ה״מ היכא דליכא אדם חשוב, האי ארישא דרשאים בני העיר להתנות וכו׳ (תשובות המבי״ט סי׳ ר״פ ד׳ קל״ב [במהדורת ויניציאה]). ודברי הריב״ש נראים עיקר, הואיל ודברי הרמב״ם ומר״ן בשו״ע דייקי כוותיה.מכל האמור ומדובר למדנו: רשאים בני העיר הנבחרים מכל הצבור לחוק חוקים ולהטיל ולבצע עונשים על כל העוברים עליהם, אפילו במקום דאיכא אדם חשוב. ועדיין יש מקום עיון אם רשות זאת נתונה גם בחוקים שיש בהם פסידא להאי ורווחא להאי.והנה מהרי״ק ז״ל למד מדברי המרדכי דכתב: ״פירש ד״ת, שנעשית מדעת כל טובי העיר, וכתב רבי מאיר, הטעם דטובי העיר הוו בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום… ואח״כ כתב המרדכי:אבל לשנות שלא מדעת כולם, במילתא דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי, ולאו מגדר מילתא היא, אין שומעין להם לעשות תקנה לעצמם שלא כתורה״, ועוד הוכיח מדגרסינן התם: אמר שמואל, לא כתבינן פרוסבול אלא בבי דינא דסורא וכו׳ דלמא כי תקין הלל לדרי עלמא, כגון בי דינא דידיה, וכרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא, אבל לכולי עלמא לא, ת״ש דאמר שמואל: האי פרוסבולא עולבנא דדייני הוא (גטין לו,ב). מכאן מוכח דאפילו בי דינא דרבי אמי ורבי אסי אינם יכולים להפקיע ממון במקום דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי (מהרי״ק סי׳ א׳ שורש א׳).
ולע׳׳ד אין ראיותיו מכריעות, דקושטא הוא לדעת ר״ת שאין אנשי עיר יכולים לשנות דבר אלא מדעת כולם, אבל לדעת רבינו אבי העזרי יכולים לשנות ולהתנות אפילו שלא מדעת כולם, וכבר כתבתי שדברי רמב״ם, סמ״ג ושו״ע מוכיחים שהם סוברים כדעת אבי העזרי, ומסוגיא דגיטין נמי אין ראיה מכרעת, שאע״ג שרשאין ב״ד לשנות שלא מדעת כולם, מ״מ אינם רשאים להשתמש בסמכות זאת במקום שניכרין הדברים כעוקר דבר מן התורה, ללא צורך של מגדר מילתא, כדאמרינן התם [גיטין שם]: ״מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקינו רבנן דתשמט״.שבתי וראיתי להמבי״ט ז״ל שנשא ונתן ע״ד מהרי״ק מהא דאמרינן הפקר בי״ד, דמשמע אפילו במילתא דאיכא מוחא להאי ופסידא להאיי ! ותרץ דהפקר בי״ד הפקד היינו במידי דאיקרי באיש אחר שקונסים אותו על מה שעשה, או בהני גווני דאמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה וכו' דבשעתא דתקינו רבנן הכי, לא הוה מידע ידיע למאן איכא מוחא ולמאן איכא פסידא… אבל רווחא ופסידא דתקנות דילפי לה מההיא דרשאין בני העיר להסיע וכו' הוי מידי דידיע למאן איכא רווחא ולמאן איכא פסידא וכו' וכה״ג הוא דכתב מהרי״ק דאפילו בי דינא דרבי אמי ורבי אסי לא אלימי לאפקועי ממונא, כיון דמהשתא איכא ודאי פסידא להאי ומוחא להאי״, ואסיפא דדינא אסיק המבי״ט כדעת מהרי״ק. ״אבל אי איכא פסידא להאי ורווחא להאי, אפילו גדולי הדור לא מצו לתקן״(המבי״ט ח״א ס׳ רלז).
| בתרוצו של המבי״ט יש מקום עיון רב, אבל מכל מקום מדבריו למדנו: שכל מקום שמעיקר התקנה לא הוה ידיעא למאן איכא פסידא, ולמאן איכא רווחא, שפיר מצו בית דין לתקן, והוא הדין בני העיר שכגבאי הצבור דמו. וכבר כתבתי שהסכמת הכל, או הרוב המכריע, לבחור הנהלה ממשלתית שיהיה בכתה לתקן תקנות המדינה בכלל, ובפרט לדברי הכל רשאין הצבור ליפות כח נבחריהם לתקן ולבצע שתקנתם היא כאלו נתקבלה בדעת כולם.הלכה זאת היא פנה ויתד לכל תקנות הצבור וועדי הקהלות, וכמ״ש רמ״א ז״ל: ״וכן נוהגים בכל מקום שטובי העיר בעירן כבי״ד הגדול, ומכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג, אעפ״י שיש חולקין וס״ל דאין כח ביד טובי העיר באלה רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקומם, או שקבלו עליהם מדעת כולם, אבל אינם רשאים לעשות דבר במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, או להפקיע ממון שלא מדעת כולם, מכל מקום הולכין אחר מנהג העיר וכל שכן אם קבלום עליהם״ (חו"מ סי׳ ב' סעיף א׳ בהגה). פירוש דבריו: דאם יש מנהג בעיר שטובי העיר משנים, אפילו בדבר דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי, אעפ״י שלא פירשו שקבלום עליהם לכך, סתמא הוי כאלו פירשו, שעל דעת המנהג קבלום, ואם קבלום עליהם לכל דבר, הרי הם רשאים להפקיד ולהעניש בממון, או במאסר, לכל העוברים על דבריהם. |
ובחירת הנהגת המדינה הרי הוא כמפרש שקבלום עליהם לכל דבר, ולכן כל חזקת ממון, או עונשים, היא תקיפה ואלימתא כאלו נעשתה על ידי גדולי ישראל, ולא כדינא דמלכותא של אומות העולם, שכל תוקפה היא בכח האלימות, שאם לא תעשו מצותי אגרש אתכם. ובזה נתפרשו שפיר דברי הר״ן. מכאן אנו לומדים שרשות המדינה מוגבלת רק בדברים שהם צורכי המדינה, אבל להוציא ממון מאיש לחברו שלא במשפט ושלא לצורך הקהלה פשיטא דלא (עיין סמ״ע ב׳ ס"ק יא).
| אסיפא דמגילתא אנהרינהו לעיינין מעכ״ת בציינו דברי הגאון מהר״ץ חיות בחרושיו בסוגיין דכתב:עיין סנהדרין כא,ב מימרא דשמואל דכל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו, וע״כ משום דינא דמלכותא, ועיין שבועות לה,ב: אמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענשא, ומייתי ראיה מקרא ד״האלף לך שלמה״, ועיין שו״ת מקום שמואל… מדינא דמלכותא נגע בה, הרי דגם במלך ישראל שייך דינא דמלכותא, ועיין רמב״ם בפירוש המשנה דכתב בפירוש דאין הפרש בין מלך ישראל למלך אומות העולם. והתוס׳ והר״ן דכתבו דבמלך ישראל לא אמרינן דינא דמלכותא דינא, ע״כ יפרשו דמימרות דשמואל לאו מטעם דינא דמלכותא הם, רק מטעם דשאני הכא דגלי קרא.והנה הרדב״ז כתב שדין כל האמור בפרשת מלך הוא מדינא דמלכותא דינא, ואפילו מלכי הגוים אמרינן בהו דינא דמלכותא דינא (הלכות מלכים פ״ד ה״א), והיינו כדברי מהר״ץ חיות. אבל לע״ד נראה שכל הכתוב בפרשת מלך אינו בגדר דינא דמלכותא, אלא הוא זכותא דמלכותא, דמשמיא זכו ליה, וכן דייק הרמב״ם וכתב: ״וכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו״, ומתוך זכות זאת הוא: ש״דיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהם הם דין״ (שם), וזכות זאת היא מוגבלת דוקא למלך שנמלך על כל ישראל ומאת המקום (כתירוץ בתרא של התוס׳ שם ד״ה מלך). ונראה שהוא מוסכם להלכה. ומ״ש הרמב״ם ״רשות יש למלך״, היינו למלך הנזכר בדבריו בפרק הקודם, רוצה לומר: מלך בן דוד או מלך ישראל שעמד עפ״י נביא, ומלך זה הוא שזוכה בכל הנאמר בפרשת המלך. אבל מלך שלא הועמד על פי נביא, אעפ״י שמלך ברצון העם שבמדינתו, אין לו זכות זאת, ולפיכך אין דינו דין.תדע, שהרי במלך המשיח כתב: ״ובכל אלו הדברים דינו דין״(ה׳ מלכים פ״ד הלכה י׳), מכלל דמי שאינו מלך המשיח – אין דינו דין, אעפ״י שהוא נבחר מכל ישראל, הואיל ואינו זוכה בכל האמור במשפט מלך.
הראיה השניה ממ״ש שמואל: מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא, גם היא אינה מכרעת, דאם נפרש כפירוש התוס׳: ״בהוצאת למלחמת הרשות קאמר״ (שבועות לה,ב ד״ה דקטלא), הרי במלחמת הרשות פסק הרמב״ם ־ ״אינו מוציא העם בה אלא עפ״י בי״ד של שבעים ואחד״ (ה' מלכים פ״ה ה״ב), וא״כ אין זה דינא דמלכותא, אלא דינא דבית דינא. ולפירוש רש״י דפירש: דאנגריא דעבודת המלך, אין הוכחה לדינא דמלכותא דינא לגבי ישראל בגלותם, דבאמת אין דינם דין אלא שעד שיתא בעלמא אינם נענשים אם עושים אנגריא לצורך המדינה, כדין הורגי נפש, משום דעד שיתא בעלמא רגילה היא המיתה, אבל יותר מזה נענשים אפילו כשעושים אנגריא לצורך המדינה, במיתה מופרזת כזאת מוכיחה על אנגריא של עבודת פרך.
עומדים לפנינו דברי הרמב״ם בפירוש המשנה בפרקין דכתב: העיקר אצלנו דינא דמלכותא דינא, ואין מותר לו לברוח מן המכס, ואיך ישבע עליו, ואין הפרש בזה בין מלך עובד כוכבים ובין מלך ישראל.אולם כבר כתבתי, שמדברי הרמב״ם בהלכותיו מוכח שלא נתנה זכות זאת אלא למלכי ישראל שנבחרו מישראל והועמדו על פי נביא, או למלך המשיח מדין זכות שמלך העולם זכה לו, ולכן ההשואה למלכי אומות העולם אינה מדין זכות, שודאי הנאמר כפרשת מלך – למלך ישראל אמרה, ולא למלכי אומות העולם, אבל דינא דמלכותא של אומות העולם, הוא מטעמא דכתב הר״ן, שכל הארץ שלו ויכול לומר אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, לפיכך במלכי ישראל בארץ שאינם יכולים לומר כן, אין דינם דין מתוקף מלכותם, אבל דינם דין בתוקף הסכמת הצבור לבחירתו וסמכותו וכדאמרן. הלכך כשבאים לשנות דבר מן התורה, אין שומעין להם, שאין ישראל רשאים לבחור ולהתנות על זה, אבל יכולים לעשות זאת מבחינת תקנות שהן מוסכמות מפי בית דין הגדול של האומה בארץ ישראל, שהוא המקום שממנו יוצאת הוראה לכל ישראל, ובדרך תקנות רז״ל ככל הדורות.שבתי וראיתי בדברי רב חביבאי וכו׳ דרמי דברי הר״ן אהדדי, דהא פשיטא דמ״ש בנדרים דאין דינא דמלכותא במלך ישראל, היינו במלך שהוקם מקרב העם ולא על ידי סנהדרין ולא נביא, ואילו בסנהדרין כתב: דאין לך מלך גדול מאחאב שמינו אותו שבטי ישראל, ומותר היה בכל הנאמר בפרשת המלך. ולכאורה זו היא דומיא אלימתא.
| ולפי מה שכתבתי לחלק בין זכותא דמלכותא לדינא דמלכותא, מתורצים דברי הר״ן שפיר, דקושטא הוא דהר״ן בנדרים איירי במלך ישראל שלא התמנה מפי נביא או סנהדרין, ובזה הוא דאמר הר״ן דאין לו סמכות דינא דמלכותא, אבל מכל מקום זכותא דמלכותא יש לו, ממה שנאמר בפרשת המלך, וזהו דוקא כשמינו אותו רוב שבטי ישראל, וכעובדא דאחאב. אבל מלך שעמד על ישראל בזמן שאין רוב ישראל יושבים בה, אין לו לא זכותא דמלכותא ולא דינא דמלכותא.עוד כתב רב נהוראי שאפי׳ לדברי התוספות דאחאב לא הותר במה שנאמר בפרשת מלך, משום שלא הוקם עפ״י נביא (סנהדרין כא,ב תד״ה מלך), מכל מקום פשוט הוא שגם התוס׳ מודים שדינו דין ודינא דמלכותא דינא, דלמה יגרע מדיני האומות שדיניהם דין, אלא דס״ל בזה שני דברים נפרדים: האמור בפרשת מלך אינו אלא במלך על כל ישראל ויהודה, וע״י נביא, ודינא דמלכותא דינא שייך בכל המלכים ומותר למלך לשים מסים וכו׳.
ולע׳׳ד דבריו מתמיהים מאד, דאם כן הקושיא במקומה עומדת, למה נענש אחאב, הלא ברשות עשה מדינא דמלכותא.
אולם האמת היא דהאמור בפרשת דינא דמלכותא הם שני ענינים נפרדים, וכמו שכתבתי לעיל, אבל אינם שוים בדינם, דהאמור בפרשת מלך הוא דוקא במלך ישראל, ודינא דמלכותא דינא הוא דוקא במלך אומות העולם, ולא במלכי ישראל. ואל תתמה על החפץ דלמה יגרע מלך ישראל מכל מלכי אוה״ע, שאדרבה מעליותא במלכי ישראל, שנאמר בהם: ״לבלתי רום לבבו מאחיו״ [דברים יז,כ], ומשום מעליותא דארץ, שהיא נחלת ה׳, לכל איש ואשה מישראל – אין דינא דמלכותא – שהוא מלכות כבושית או עריצות – נוהגת בו.
| ומכאן ראיה לדעת הר״ן שאין דינא דמלכותא דינא בדיני ישראל. אמנם בהסכמת בני המדינה יש רשות לתקן תקנות, אבל תקנות מוגבלות בדיני התורה, לפי שגם כלל ישראל אינם רשאים לעקור דבר מן התורה, אלא תקנה שיש בה תוקף מדין תורה, כתקנת הלל וככל תקנות רבותינו ז״ל בהלכות כתובות ונחלות וכמ״ש בקונטריס.
אסיפא דדינא כתב הרה״ג רב רחומאי: וידוע שגאון הדור מרן הגרח״ע זצ״ל הורה הלכה למעשה שאין הבת חייבת לחתום על ויתור חוקה, וממילא הבן יהיה מוכרח לתת חלק הבת כפי דיני המלכות, שבלא הסכמת הבת על ויתורה, אינם מעבירים הרכוש על שם הבן, ואין בזה משום הפקעת דין ירושה.
ואנא דאמרי, דין זה נאמר על דינא דמלכותא של אוה״ע, שאין בידינו לשנותו, אבל במלכות ישראל היא הנותנת שלא לתת זכות ירושה להבת, וממילא אין אנו צריכים לחתימתה על ויתורה. |
| מכל האמור ומדובר תורה יוצאה מחוורת, שאין דינא דמלכותא של מלכי ישראל אלא בהסכמת כולם, או רובם מתוך כולם, בדיני ממונות, או שאין בהם עקירת דין תורה. אבל בדבר שיש בו עקירת דין תורה, אין דין המלכות יפה לעקור דבר מן התורה, אם לא בדרך תקנות בית דין של כל ישראל בתקנות קדמונינו ז״ל שלאורם הלכנו ונלך כל הימים, וטוב לנו ולבנינו עד עולם.
והנראה לענ״ד כתבתי
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
ירושלים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
