סימן א'- השמעת שם ה' מהקלטה

וזאת היא השגת הראב״ד דכתב: ״ליתא, דצרורות על ידי שנוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר״. וצ״ל שהוא מפרש תירוצא דגמרא דאדייה בהוראת זריקה, וכמו שכן פירש״י בסוגין וכן בביצה (לט,א). מלשון: ״וידו אבן בי״ [איכה ג,נג]. המ״מ כתב דאין זה צרורות על ידי שנוי, שכך דרך לאפותה (אות החררה) על ידי שנוי, וטעם הרמב״ם לעשות גרירת החררה ככח כחו, הוא משום שהוא סובר דכיון שהניח כלו חציו, ושוב אינו מחויב על הגרירה, כיון דלא נשרף הגדיש אלא מחמת הגרירה, וצ״ע. (שם שם).

ואין דבריו נהירין לע״ד, ונראה לי לומר בדעתו של הרמב״ם, דהנחת החררה על הגדיש הרי זה ככחו, הואיל והגחלת שבחררה היא מבעירה בכחה את כל הגדיש, מה שאין כן כשהוא מגרר, אינו מדליק את הגדיש אלא משאיר אחריו נצוצות אש, שכל אחת כשהיא לעצמה אינה מבעירה ועלולה להכבות, אלא בהצטרפות יחד נעשות לשלהבת בוערת ומבערת, וכיון שכן הוי כח כחו, ופטור מתשלומי כל הגדיש, דכח כחו לא ככחו הוא.

מרן ז״ל בשו״ע פסק: ״כלב שנטל חררה והלך לו לגדיש, אם הניחה בגדיש ואכל את החלה והדליק את הגדיש, על החלה ועל מקום החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש חצי נזק, ואם היה מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף, משלם על החררה נזק שלם, ועל מקום הגחלת חצי נזק, ועל שאר הגדיש פטור״ (חו״מ סי״ שצ״ב סעיף א). מכאן שמרן ז״ל פוסק כהרמב״ם ודעמיה דכח כחו פטור מתשלומי הזקו.

והנה הלכה זאת היא סותרת למה שכתב: ״דרסה על הכלי ברשות הניזק ושברתו, ונפל על כלי אחר ושברו, על הראשון משלם נזק שלם, ועל האחרון משלם חצי נזק, ויש מי שאומר שה״ה לכח כחו״ (ח״מ סי׳ ש״ץ סעיף ה׳). פירוש דבריו, דלדעת יש מי שאומר, גם בנזקי כח כחו משלם חצי נז׳. ואלו בדין כלב שנטל חררה, נקט כהלכה פסוקה על שאר הגדיש פטור, דכח כחו לאו ככחו דמי וכדאמרן.

הסמ״ע עמד על זה וכתב: ״דזה גרע מכח כחו דנתבאר בטור ובמחבר סי׳ ש״ץ דחייב עליו גם כן ח״נ ע״ש״ (סמ״ע סי׳ שצ״ב סעי״ק ג׳).

אבל דברי התוס׳ הויין תיובתיה דכתבו: ״דאי כח כחו לאו ככחו דמי, על כל הגדיש נמי פטור״ (ב״ק כ״ב תד״ה וד״י), ואם איתא כדברי הסמ״ע, אפילו אם כח כחו ככחו דמי, בדין זה דכלב שנטל חררה פטור דגרע מכח כחו. אלא נראה דבאמת מרן פוסק דכח כחו פטור, ומ״ש ויש מי שאומר, הוא ללמד שאין הלכה כמותו.

מהאמור ומדובר נקטינן דכח כחו לאו ככחו דמי, לדעת הרמב״ם והש״ע ודעימייהו.

וחזיתיה לרב נהוראי יצ״ו שהביא מ״ש מרן ז״ל: ״כשם שחייב על כח שיש בו ממש שהתיז צרורות, כן חייב על כח שאין בו ממש, כגון סוס שצנף, וחמור שנוער, ושברו כלים בכח קולם, ותרנגול ששבר כלים ברוח כנפיו, או שהושיט ראשו לאויר הכלי ותקע בו ושברו״ (שם שם סעיף ט׳). ועוד הביא דברי רמ״א שכתב בדין חוט, או רצועה שקשור ברגליהם של תרנגולים, ונסתבך באותו חוט ונתגלגל ושבר, משלם חצי נזק, וכתב רמ״א: ״וכל זה אם נקשר מאליו, אבל אם קשרו אדם ברגל התרנגול – הקושר חייב בכל ענין… וה״ה אם היה החוט במקום מוצנע, והניחו אדם כמקום תורפה ועי״ז נקשר בתרנגול, הוי כאלו קשרו בידים״ (שם שם סעיף י׳).

ומתוך כל זה אסיק וכתב: ששניהם חייבים ־ החזן ומניח הטבלא, החזן, משום שהוא מוציא את הקול בטבלא, ונותן הטבלא חייב מדין היה החוט במקום מוצנע והניחו במקום תורפה. ושוב נשא ונתן בחכמה בדין הזכרת שם שמים לבטלה אם הוא דוקא בשם ה׳, או גם בכל שאר השמות, ואסיפא דדינא החליט לחייב את שניהם: החזן המשמיע קולו, והנותן הטבלא הקלוטה מקול החזן, מדין אזכרת שם שמים לבטלה.

ולע״ד נראה ששניהם פטורין מדין אזכרת שם שמים, שהרי בררתי להלכה שהרמב״ם ושו״ע פסקו דכח כחו פטור, ועוד נראה שאף למ״ד כח כחו חייב, אין זה אלא כשהוא נמשך מכחו, כגון זרק החררה שעליה גחלת לרש״י, או שגרר אותו לדעת הרמב״ם, או דרסה על הכלי ושברתו ונתזו צרורות על כלי אחר, שכל זה הוא פעולה נמשכת מכחו, אבל בנפסק כחו לגמרי, ואי אפשר לחדשו אלא על ידי פעולה אחרת של איש אחר, כגון בניגון הקולנוע, שהמנגן בו מוכרח להניח הטבלא על הכלי הנועד לכך ולתת המחט ולכוונו על גבי הטבלא הקלוטה מקול זה, ולגלגל את המניע כדי שהמחט התחובה בו תסתובב על הטבלה ותשמיע קולה, ועוד זאת לתת החצוצרת על הקולנוע כדי שיהיה קולה נשמע, לפיכך אין זה כח כחו של החזן, אלא פעולה ישירה של המנגן שהוא משתמש בקול הקלוט ורשום בלוח הטבלא של הקולנוע, ובכגון זה לית מאן דאמר שיהיה חייב הראשון משום כחו.

הגע עצמך שהתרנגול הושיט ראשו לאויר הכלי ותקע בו ושברו, ובא תרנגול אחר ודרס על שברי כלים אלה והתיזם על כלי אחר ושברו, לא יעלה על הדעת לומר שבעל התרנגול הראשון יהיה חייב, משום שאם לא היה משבר את הכלי הראשון לא היו צרורות נתזים ! הלכך ברור ומחוור לע״ד, שהמשמיע הראשון אינו חייב משום אזכרת שם שמים לבטלה, אפילו אם בשעה שהשמיע את קולו ידע שהוא נקלט בטבלא על מנת להשמיעו לאחרים אחרי זמן, או אפילו תיכף ומיד. והרי זה דומה למזכיר שם שמים לפני גוי או קטן, או בתוך הבור שיש בו הבלה, והד קולו מזכיר את השם, או הגוי והקטן מתלמדים ומשננים דברים בפיהם, ובודאי הגמור שאין מי שיאמר שהמשמיע חייב בזה משום הזכרת שם שמים של הד קולו. והמנגן נמי אינו חייב בזה, משום שאינו דומה נזקי ממון לאיסור אזכרת שם שמים, דבנזקי ממון – הנזקים הם המחייבים, בין שנעשו על ידי אדם או ממונו, שהרי הפסידו ממון חבריהם ומחוייבים להשיב לו הפסדו, אבל איסור הזכרת שם שמים אינו אלא על האדם ולא על בעל חי, ואצ״ל על כלים מתים. וכלל גדול למדונו רז״ל ואמרו: איסורא מממונא לא ילפינן (ברכות יט.ב).