סימן א

(לשו״ע יורה דעה ה׳ שחיטה)

המום הבהמה בכח חשמלי לפני שחיטתה

 

נשאלתי מאת כבוד מעלת הרב הגאון הנעלה אשכול הכופר כמוהר"ר י' י' וויינברג נ"י לחות דעתי בדין המום הבהמות על ידי חשמול לפני השחיטה, והנה הרה"ג השואל אנהרינהו לעיינין בהרצאת  שאלתו ובתשובתו המחוכמה מאד, והנני להביא בזה את שאלתו שאלת חכם ולחו"ד עליה כאשר יורוני מן השמים. – ואלה דברי שאלתו:

הקדמה: מיום שנשמעו הממשלות בארצות שונות לדרישת חברת "צער בעלי חיים" וגזרו על המום הבהמות (בעטויבונג) קודם שחיטתן, הוצעו אופנים שונים על המום הבהמות. בראשונה הציעו  לדקור בחנית חד או לירות בחץ במוח הבהמה ולהמית ע"י זה את חוש ההרגשה של הבהמה הנשחטת. ויש שהציעו ליישן את הבהמה בסמים חריפים כגון כלורופורם וכדומה. אח"כ חזרו מזה לפי  שהוברר כי טפות הכלורופורם הנזרקות בגוף הבהמה מרעילות את הדם ומקלקלות את הבשר, וגורם נזק לבריאות האדם האוכל מבשר בהמה שכזו.

בזמן האחרון הציעו ליישן את הבהמה קודם שחיטתה באמצעות החשמל, ובבתי המטבחיים של הנכרים נוהגים עכשיו לחשמל את החזירים קודם המתתן. ואולם עדיין שוררים חלוקי – דעות בין  החוקרים אם הישון באמצעות החשמל נוטל מן הבהמה את חוש הרגשת הצער: ישנם רופאים שאומרים כי החשמל מחליש רק את עצבי התנועה את השרירים אבל לא את עצבי ההרגשה באופן שאי  אפשר לבהמה להניע את איבריה ולהודיע את צערה אבל רגש הצער לא ניטל הימנה. כידוע יוצאים מן המוח חוטי עצבים ומתפזרים בכל איברי הגוף: העצבים מתחלקים לשני סוגים: לעצבי  הרגשה (בלע"ז נערווי סענזיטיווי) ולעצבי תנועה (בלע"ז נערווי מאטארי). עצבי ההרגשה מביאים כל מיני הרגשה של הגוף ואיבריו אל המרכז שבמוח ומכאן היא הרגשת הצער. ועצבי התנועה  מובילים את התעוררות התנועה שבמוח (שנתעוררה ע"י הרגשת הצער) אל השרירים שבאיברים ומכאן תנועת האיברים הבאה בעקבה של הרגשת צער. ומחלוקת הרופאים היא אם זרם החשמל  מחליש את מרכז עצבי ההרגשה שבמוח באופן שאין הבהמה מרגישה שום צער או מחליש רק עצבי התנועה ושרירי האיברים.

ואולם פירוד דעות זה שבין החוקרים אינו נוגע לנו. לנו חשוב רק לדעת אם החשמול גורם נזק לגוף, או לאיברי הבהמה במדה כזו שהיא נעשית לטריפה או גורם רק לסלוק הרגשת הצער של  הבהמה, או נזק קטן שאינו עושה את הבהמה לטריפה.

ידוע שהרופא המומחה מהר"ש ד"ר ליעבען מפראג נ"י הוכיח כי החשמול גורם נזקים גדולים לגוף הבהמה, נזקים שיש בהם חשש טריפות. ולכן הציע הוא לעשות בחינות חדשות של חשמול ע"י  המיתודה של החוקר הצרפתי לעדוק שהציע את הישון החשמלי קודם נתוחים חירורגיים אצל אדם חולה הצריך נתוח. החילוק שבין המיתודה הישנה של החשמול ובין זו של לעדוק הוא: עפ"י  המיתודה הישנה נוהגים להביא זרם חשמלי חזק בראש הבהמה ובגופה בפעם אחת שע"י הובלת הזרם החזק באופן פתאומי מתהוים בגוף הבהמה כמה נזקים גדולים שיש בהם חשש טריפות, ואלו  הם:

א. חשש נפולה: נגיעת הזרם החזק באופן פתאומי מפיל את הבהמה לארץ בכוח גדול ויש חשש רסוק איברים כמו בנפולה מן הגג. גם ראוי שע"י פעולת החשמול נעשות תנודות בשרירים (מוסקעל  קרעמפפען) או שנדהמו השרירים לגמרי (מוסקעל לעהמונג) ואפשר שפעולת החשמול מצד עצמה גורמת לרסוק איברים.

ב. חששות טריפות במוח: כשבדקו מוח הבהמה אחרי שחיטתה מצאו מים בין קרום העליון ובין קרום התחתון, או בין הקרום התחתון והמוח. גם מצאו נקודות של דם בקרומי המוח. וגם כשחתכו את  המוח לחתיכות מצאו נקודות של דם. גם בבשר המוח עצמו מצאו שנויים: הוא נעשה נימוס ומתדבק (קלעברינג).

ג. חשש טריפות בריאה: הסירכות שעל הריאה נקרעו באופן שאי אפשר עוד לבדוק אותן. גם מצאו שנימי הדם שבתוך בשר הריאה נקרעו. זה מתבאר ע"י כובד הנשימה החשמול מכביד את הנשימה  של הבהמה וגורם נזקים לריאה.

ד. הבלעת דם באיברים: בשעת השחיטה של בהמות שחושמלו קודם שחיטתן ראו שאין הדם מקלח במדה הרגילה אלא מקלח לאט לאט. גם מראה הדם הזונק מבית השחיטה הוא כהה (דונקעל) גם  מראה הבשר של הבהמה הוא ירוק קצת. זה מראה כי הזרם החשמלי גורם חניקה לבהמה שעי"ז מתעכב הדם ואינו מקלח בחזקה, ועל ידי זה משתנה.

ה. בשעת בדיקת הבני מעיים מצאו עליהם מעין אבעבועות של דם.

ו. בבשר הלב מצאו דם. זה מורה כי ע"י החשמול נחלש הלב. בשביל החששות הנ"ל הציע מהר"ש ד"ר ליעבען שליט"א להנהיג את המיתודה של לעדוק. עפ"י המיתודה של לעדוק מובילים את הזרם  לאט לאט. היינו בתחלה מכניסים זרם חלש ולאט לאט מתחזק הזרם עד שמגיע לשעור שגורם לישון הבהמה, עפ"י מיתודה זו אין הזרם בא במדה חזקה ובפעם אחת אלא הולך ומתגנב (בלע"ז  איינשלייכענדער שטראם) לאט לאט. אין הבהמה נופלת לארץ בכוח. אפשר להכניס זרם רק בשיעור הדרוש למטרת הישון. וע"י בחינות רבות אפשר למצוא את השיעור הראוי שמצד אחד הוא  מספיק לישון הבהמה ומצד שני אינו גורם נזקים של טריפות לגוף הבהמה.

ואולם מצד הרופאים של או"ה יש התנגדות למיתודה זו של לעדוק ליעבען אומרים כי עי"ז אין מסלקים את הרגשת הצער של הבהמה הנשחטה ולפי המצב השורר אין תקוה כי הממשלות תרשינה  להנהיג את החשמול עפ"י המיתודה החדשה שהציע ד"ר ליעבען נ"י.

בזמן האחרון נעשו נסיונות חדשים עפ"י המיתודה הישנה שהכניסו בה התקון שתחת שבתחלה היו משימים את הכלים על ראש הבהמה ועל השדרה עכשיו נותנים את הכלי על ראש הבהמה אצל  האזנים.

הרבה מן הנסיונות הצליחו. אחר הבדיקה לא מצאו כל אותם סימני הטריפות שמנינו לעיל. המוח לא ניזק וגם מים לא נמצא בו. הקרומים היו נקיים מדם. הריאה היתה שלימה וגם הסירכות לא  נקרעו. גם בבני מעיים לא מצאו דם אלא שבמוח עצמו מצאו איזו שנוי קטן. היינו כשחתכו אותו לחתיכות מצאו במקומות החתך נקודות של דם אבל בשר המוח לא נימס. גם עשו בחינות בבהמות  חיות. חשמלו את הבהמה ואח"כ המתינו עד שניעורה משנתה הרבה בהמות עמדו מעצמן והלכו הילוך יפה ואחרות לא יכלו לעמוד בעצמן ורק לאחר שהעמידוה אחרים הלכו הלוך יפה. אבל אירע  ג"כ שלאחר החשמול לא יכלו הבהמות לעמוד ולילך.

ואולם ע"י התקונים החדשים שעשו אי אפשר עוד לעשות בכלי החשמול, אפשר לקוות שע"י בחינות חדשות ימצאו סו"ס השיעור הראוי שמועיל לישון הבהמה ואינו מזיק לאיברים, היה מי שהציע  לבדוק אחר השחיטה את איברי הבהמה כגון את המוח, הלב, הריאה ושאר האיברים הפנימיים ע"י רופא יהודי. ויש חלוק – דעות אם מספיקה בדיקה פשוטה או נחוצה בדיקה מיקרוסקופית של  האיברים הנ"ל.

הד"ר ליעבען מפקפק שאולי אין לסמוך כלל על הבדיקות הנ"ל, כי פעולת הזרם החשמלי תלוי גם במבנה הגוף של הבהמה ומצב בריאותה. וגם תלויים במצבים שונים כגון אם הבהמה נמצאה  במקום לח או במקום יבש וגם במצב האויר וכדומה, באופן שאין לדון מהבחינות שעלו יפה ולא הזיק על כל בהמה שתהיה שבודאי לא תנזק. אפשר שהזרם לא הזיק להרבה בהמות ולבהמה אחרת  יזיק, השאלה היא איפוא אם כדאי להמשיך את הבחינות בכדי להגיע למצב שכזה שאפשר יהיה לומר שזרם בשיעור שכזה אינו גורם שום נזק ואינו מעורר שום חששות של טריפות. אם יש לסמוך על  הבדיקות הנ"ל שיוסיפו לעשות בבהמות חיות (אם יכולה לעמוד ולילך אחרי החשמול) וגם בבהמות שחוטות (בדיקת המוח והאיברים הפנימיים) ולהחליט על יסוד הבדיקות שאין בחשמול שום  חשש טריפות.

ובטרם שנציע את כל הספיקות והחששות המתעוררות בבחינות של חשמול הבהמות עלינו לבאר את פעולת החשמול על גוף הבהמה: כידוע יוצאים העצבים שבאיברי הגוף מן המוח שבראש  ושבחוט השדרה. במוח הראש נמצאים המרכזים של כל החושים, חוש הריאות, חוש הריח, חוש המשוש וכיוצא בהם, גם לכח הנשימה יש מרכז במוח שנקרא מרכז הנשימה (ובלשונם "קן החיים" –  נאדוס. וויטלאוט) שממנו יוצאים העצבים הנדבקים בשרירי הנשימה כמו שרירי החזה והצלעות וחצר הכבד. אם עפ"י איזו סבה נהרס מרכז הנשימה שבמוח, אין הבהמה יכולה לשאוף אויר והיא  נחנקת. ואם זרם החשמל יפגע את מרכז הנשימה שבמוח במדה חזקה יותר מדאי אז יאחז אותה השבץ והיא מתה מיד. אם המיתה מוכרחת לבוא תומ"י או אפשר שתבוא אחרי זמן קצר צריך בדיקה  מצד רופאים מומחים ובקיאים בטיב פעולת החשמול. רופא יהודי מברלין שהרב מהר"א מונק שליט"א ואני הצענו לפניו שאלות שונות ע"ד פעולת החשמול, הביע את דעתו, שאפשר שהמיתה  הודאית תאחר לבוא, היינו שבתחלה יאחזנה השבץ ורק אחרי עבור זמן קצר היא מתה. ורופא זה הביע ג"כ את דעתו, שמות הבא ע"י זרם החשמל יוכל להחשב למות מדומה (שיינטאד) לפי שהרבה  פעמים עולה ביד הרופא ע"י תרגילי נשימה (אטעמאיבונגען) וע"י לישת הלב (הערצמאסאזשע) להעיר את המת המדומה לחיים ע"י פעולת החשמול על המוח תלוי במידת החוזק של הזרם. זרם חזק  אפשר לו להמית וזרם קל אפשר לו לישן ולא להזיק, גם אפשר לו להמית אך זהו מלתא דלא שכיחא אחרי הישון ניעורה הבהמה והיתה חיה ובריאה כמקדם.

ומה שמוצאים נקודות דם במקומות החתך שבמוח לאחרי שחשמלו את הבהמה, ביאר לנו הרופא הנ"ל, כי הרבה סבות ישנן לזה, אפשר שנקרעו נימי הדם שבמוח (בלוט – געפעסע) ואפשר גם  שנהרסו שרשי השערות ונימי הדם שבתוכם. לפי דעת רופא הנ"ל אפשר גם כן שנקודות הדם שבמוח באו ע"י השחיטה ולא ע"י הזרם: על שאלתנו אם במקום שזרם החשמל גרם למיתת הבהמה אם  אפשר להכיר סבות המיתה ע"י נזקים באיברי הבהמה הפנימיים – ענה הנ"ל שאפשר להכיר ע"י בדיקה מיקרוסקופית מתאי המוח שנהרסו ע"י הזרם: בבהמה שלא נשחטה, הנה שיבתה לבריאתה  מוכיחה כי לא ניזוקו תאי המוח.

עפ"י הנ"ל צריכים אנחנו לנסח את הספיקות והחששות שיש בבהמה שחשמלו אותה ואח"כ שחטוה באופן הבא ואלו הן החששות: א) חשש מסוכנת. ב) חשש טריפות מצד אינה חיה. ג) חשש טריפות  באיברי הבהמה. ד) חשש טריפות מצד נפולה ה) חשש רסוק המוח מצד הכאת הזרם בראש הבהמה.

בפתרון חששות הנ"ל תנתן ממילא תשובה על השאלה אם אפשר לסמוך על בדיקת בהמה שחשמלו אותה ואח"כ שחטוה. ושאלה שניה היא, אם אפשר לסמוך על יסוד נסיונות שעשו בזרם חשמלי  בשיעור ידוע שחשמלו בו בהמות הרבה ונשארו חיות ובריאות ולהתיר את החשמול בכלל בלא שום בדיקה או לכה"פ ע"י בדיקה לאחר שחיטה.

ומראש אני מודיע כי כל מה שאכתוב להלך אינו אלא בתור מו"מ של הלכה ולא להורות הוראה אני בא: הלכות טריפות הן הלכות חמורות מאד וענין הכשרות הוא אחד מיסודי היהדות וגזירות  החשמול היא גזרה קשה המביאה בסכנה כל ענין הכשרות של כללות האומה, אשר מסרה נפשה על החזקת הכשרות בטהרתה וחלילה ליחיד להורות הוראה בזה, והדבר מסור לגדולי ההוראה  שבדור אשר מדבריהם לא נזיז אף זיז כל שהוא וד' ישמרנו משגיאות.

תשובה 

א. צער בעלי חיים: 

בטרם גשתי לברר את השאלה מצדה ההלכותי המיוחדת זאת אומרת בהלכות שחיטה וטריפות, שואל אני את עצמי האם רשאים אנו לדון בשאלה זו שנולדה בזמן האחרון תחת האימרא של צער  בעלי חיים? כי הדיון בשאלה זו היא לא רק הודאה במקצת אלא הודאה שלמה כי תורתנו ומסורתנו שהכריזו עוד מפני אלפי שנים צער בעלי חיים דאורייתא (שבת קכ"ח ב וב"מ לב א) עד כדי כך  דמשום דאמר רבי לאותו עגל (שאינו שמוע ואינו מבין) זיל לכך נוצרת אמרי הואיל ולא קא מרחם ניתן עליו יסורין (ב"מ פ"ה) ותורה זו התירה וצותה לזבוח את הבהמה ביסורין וצער מרובה?  בודאי לא. שאלה זו של צער בעלי חיים יש לה מקום אצל אלה שאין להם דיני שחיטה והלכותיה, אלא ממיתים את הבהמה (כדי להנצל מידי אבר מן החי), בודאי יש מקום לשאלה זו, לברור לבהמה  מיתה יפה, אבל תורת ישראל צותה על זביחה ושחיטה ממקום הנוח ביותר אל הסימנים שמהם מקלח כל הדם בלי כל גרם צער ומכאובים ושחיטה בסכין חד וחלק שאף הוא אינו גורם מכאובים ולא  בסכין פגום שעוקר ומכאיב. ולכן אני אומר שעצם הגישה לשאלה זו כשהיא לעצמה, היא פגיעה מעלבת ולא צודקת בתורת ישראל שדרכיה דרכי נועם.

ולבד זה הלא דבר ברור הוא לכל כי אימרא זו של "צער בעלי חיים" אינה אלא עילה להציק לעם ישראל היושב בארצו ולהעבירו על דעתו או להכריחו לנדוד מארצות גלותו לו באמת חשו לצער  בע"ח לא הלבינו פניהם של המון אנשים עם שלם של בני ישראל בדברי חרפות וזלזולים יום יום שמלבינים את פניהם ושופכים את דמם וממררים להם את החיים עד שמבקשים את המות ואיננו, ולא  יהיה צער תמידי של בני אדם קל מצערה של הבהמה ברגע שחיטתה.

אין זאת אלא שתואנה הם מבקשים להוסיף עוד עלבון לתורתנו ועוד אמצעי של ענוי לעמנו, ועל כגון זה נצטוינו מפי רבותינו ז"ל, שאמרו בשעת גזרת מלכות אפילו לשנויי ערקתא דמסאני (ופרש"י  אם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהודית בדבר) יהרג ואל יעבור (סנהדרין ע"ד). וזו היא הלכה פסוקה שאין עליה חולק (עיין יו"ד סי' קנ"ז) ואין צריך לומר שמצוה  עלינו להמנע מאכילת בשר או לתת המקסימום של יכלתנו כדי שלא להכנע לגזרת רשע זאת. וזו היא מצות של קדוש השם ולהיפך יש בו משום חלול ה' דומה למה שאמרו במי שמתדיין בדיניהם  שהוא כמרים יד בתורת ישראל (חו"מ סי' כ"ו) מנקודת השקפה זו לא מצאתי כל צורך לעיין בצדה ההלכותי הספציפי של שאלה זו. אולם משום עשה דכבוד תורה פניתי מכל טרדותי ועיינתי  בדבריו הנחמדים והמחוכמים של הרב הפוסק ואמינא בפה מלא שנהניתי מאד מהרצאתו רבת התוכן ורבת הענין שנאמרה בבקיאות מקיפה וחודרת ובפלפולא דאורייתא.

אולם לאפס הפנאי אני מצטמצם רק במה שנוגע להלכה בשני פרקיה הראשונים של שאלה זו לחות דעתי הקלושה כאשר יורוני מן השמים.

רוצה אני להוסיף כי בנוגע לסעיף ד' משאלה זו בדין נפולה ברור לי הדבר שאם מחשמלים הבהמה בהיותה עומדת והיא נופלת ארצה אחרי החשמול ברור הדבר שהיא אסורה מצד חשש רסוק  אברים שכיון שהיא נדהמת ונטולת הכרה ומצד שני כח חשמלי חזק תוקף אותה קרוב הדבר לומר שכח זה דוחף אותה ומפילה ארצה ואינה נמלטת מספק נפולה, אלא שלא מצאתי צורך לדון בדבר  זה משום שאפשר היה להסיר חשש זה על ידי הרדמה זו בהיותה שוכבת כבר: והואיל ולדעתי הקלושה אסור משום טרפה גם במקום שאין בו חשש נפולה ולא רסוק אברים מחמת זעזוע הנגרם  מסיבת חדירת הזרם לכל גופה, הסתפקתי בפתרון שאלה זו מדין מסוכנת ומדין ספק טרפה של חדירת ארס הדומה לדרוסה ומדין נפלה לאור, וב"ה שמתי מבטחי כי ינחני בדרך אמת לאסוקי  שמעתא אליבא דהלכתא.

ב. שחיטת בהמה מסוכנת: 

גרסינן בגמ': מסוכנת ממאי דשריא? וממאי תיסק אדעתין דאסירא דכתיב "זאת החיה אשר תאכלו", חיה אכול ושאינה חיה לא תאכל והא מסוכנת אינה חיה ומסיק בגמ' דילפינן היתר מסוכנת  מדכתיב הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ומפרשינן שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם ופרש"י שחוט שחוט שלא תמות (חולין ל"ז).

מכאן למדנו שמסוכנת היא בהמה שתקפה אותה חבלי מיתה ומוכרחה למות אחרי זמן קצר ובכל זאת אם נכרו בה סימני חיות בסוף שחיטה מותרת מפני שסימנים אלה מוכיחים שלא היתה נשמתה  נטולה קודם לכן. אבל אם לא נראו בה סימני פרכוס כדינם הויא ודאי נבלה שהרי מסוכנת אינה חיה ובין רגע כמימריה עלולה למות וכל שלא נדע לנו שהיא חיה הרי היא בחזקת ודאי מתה. וזהו  טעמו ונמוקו של הרמב"ם ומרן ז"ל שפסקו מסוכנת ששחטה ולא פרכסה כלל הרי זו נבלה ולוקין עליה (יור"ד סי' י"ז סעיף א').

ברם שיטה זו נסתרת לכאורה ממ"ש: בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יש שהות לאכול ממנה כזית צלי (ביצה כ"ה), הרי דמותר לשחוט מסוכנת ביום טוב, וסתם מסוכנת היא כל שמעמידים אותה  ואינה עומדת, ואם איתא דמסוכנת היא ודאי אינה חיה היה הדין נותן לאסור שחיטתה מספק שמא לא תפרכס כדינה. וכן הקשה הפלתי (שם ס"ק ב') וכתב שהיא סתירה גדולה לדעת הרמב"ם, והפ"מ  במשבצות זהב (שם ס"ק ב') תירץ דרוב מסוכנות אינן מתות אלא כל שלא פרכסה הוה סימן מיתה. ולע"ד אין זה מחוור שהרי הוכחנו מסוגין דגמרא דמסוכנת אינה חיה והלכך כל שלא פרכסה בסוף  שחיטה ודאי הוא שהיתה נטולה נשמתה קודם שחיטתה והפרכוס הוא שמוציאה מכלל נבלה. ולעצם השגת הפלתי נלע"ד לומר דאין כאן קושיא מעיקרא משום דבשעה שהוא מתחיל לשחוט עדין לא  נטלה נשמתה והוא שוחט בהיתר ואם תמות קודם גמר השחיטה הרי זה מחתך בשר בעלמא. דומה למ"ש מלין אותו ממה נפשך אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בשר בעלמא הוא (שבת קלו).  ובחת"ס יו"ד סי' כ' הביא משם הפני יהושע דמשום הפסד ממון התירו לשחוט מסוכנת והוא ז"ל נמק דבריו יותר דאם תפרכס הרי הויא שחיטתו דבר אשר יאכל לכל נפש ואם לא תפרכס הרי הוא  מקלקל בעור, וראוים הדברים למי שאמרם.

והכרו"פ (שם) הבין בדעת הטור דס"ל דכל ספק מסוכנת תולין להקל, ולמד זה מדין השוחט את המסוכנת ביו"ט. ואין זה נכון לע"ד שמה שהתיר בשוחט המסוכנת בלילה ולמחר מצא כותלי בית  השחיטה מלוכלכים בדם אין זה מדין ספק מסוכנת אלא טעמו דפסק כר"ש דכל שכתלי בית שחיטה מלוכלכים בידוע שזינקה ומותרת בודאי אבל כל ספק אחר במסוכנת דנים בו להחמיר, וכמו  שפסקו הרמב"ם ומרן ז"ל השוחט את המסוכנת בלילה ולא ידע אם פרכסה הרי זו ספק נבלה (שם סעיף ב') ומשמע מדבריהם שאפילו אם ידוע לנו ודאי שזינקה אין הזינוק מוציאה מידי ספק נבלה.  אולם דברי הרמב"ם אלה תמוהים לכאורה דכיון שמסוכנת אינה חיה ורק הפרכוס מוציאה מידי נבלה כי לא ידענו אם פרכסה תהיה אסורה ודאית וכמו שפסק הרמב"ם עצמו בדין בדיקת  הסימנים: אם לא בדק ונחתך הראש קודם שיבדוק הרי זו נבלה ואפילו היה השוחט זריז ומהיר (ה' שחיטה פ"א ה' י"ב וש"ך ופר"ח יור"ד סי' כ"א ומשבצות זהב סי' ק"א) ולפי זה הדין נותן במכל שכן  לאסור במסוכנת שלא ידענו שפרכסה.

וראיתי בתשובתו של הרה"ג הפוסק יוצ"ו שהביא מ"ש הראש יוסף להקשות כזאת על הרמב"ם ותירץ דהרמב"ם ספוקי מספקא ליה אי זינוק מהני ע"כ. ולע"ד אין זה מחוור דאם כן לשמעינן הרמב"ם  רבותא שגם אם שחטה ביום וראינו שלא פרכסה אם זינקה הרי זו ספק נבלה. ולא עוד אלא שהרמב"ם ומרן לא הזכירו בדבריהם תנאי זה שמצא למחר כותלי בית השחיטה מלאים דם זאת אומרת  שודאי לא זינקה בכל זאת הרי היא ספק נבלה.

ולאידך גיסא נמי מדנקטו את דינם בשוחט בלילה משמע שאם שחט ביום וראינו שלא פרכסה אעפ"י שכותלי בית שחיטה מלאים דם הויא ודאי נבלה.

לפי זה הדרא קושיא לדוכתא: דמסוכנת שלא ידע אם פרכסה תהיה נבלה ודאית? ולכן נראה לומר בדעת הרמב"ם דס"ל שכל מסוכנת היא ספק מתה עד שתפרכס ולכן אם ראינו שלא פרכסה הויא  ודאי נבלה אבל כל שלא ראינו לא זה ולא זה נשארת בספיקא.

ובזה מתורצת לע"ד תמיהת החת"ס (יור"ד סי' כ') דלמה לא נתיר לגמרי שוחט את המסוכנת בלילה מטעם דהעמדנו בחזקה שהיא חיה, וכמ"ש בתוספתא מעשה במסוכן שהיו מוליכין אותו מגדר  לחמתן והיו הכתות מתחלפות עליו ובאחרונה נמצא מת בידן ובא מעשה לפני חכמים ולא טימאו אלא כת אחרונה בלבד (טהרות פ' ו' ה') ותירץ דמסוכנת יש חזקה מתנגדת שאינה זבוחה ומהני אסור  שאינו זבוח לשווי הספק להחמיר. ומזה יצא לידון שנאמנים ע"א ואפילו אשה להעיד שפרכסה. ולפי מה שכתבנו אין כאן תימה הואיל דאף אם נאמר דמסוכנת דבהמה ואדם כי הדדי נינהו בכל זאת  כיון דקרוב הדבר שמסוכנת זו מתה בתחילת השחיטה מתוך זעזועי הנפילה ובעיתותה דשחיטה ואיכא למימר שמתה בתוך השחיטה פקעה לה חזקת חיים וגרעה בזה מאדם מסוכן שלא היתה שום  סבה לקרב מיתתו, ודומה לזה אמרינן באדם מסוכן שאם פרכס קרב את מיתתו (גיטין ע"ד). והכי נמי פרכוס של הטלה לשחיטה ובעתותא גורמת לקרב מיתת המסוכנת. והלכך כל שלא ראינו  שפרכסה בסוף שחיטה הרי היא ספק נבלה ומכל מקום דינו של החת"ס להאמין עד אחד ואפילו אשה בפרכוס הוא נכון לע"ד משום דזה בכלל גלוי מילתא.

הדרן לדיננא מכל האמור מתברר לדעת הרמב"ם ומרן דמסוכנת שלא פרכסה היא ודאי נבלה ובדבר זה מודה גם הטור אלא שהטור סובר דזינקה הוי כאלו פרכסה ומוציאה מידי נבלה. אבל ספק  פרכוס או זינוק עושה אותה ספק נבלה. ומעתה נהדר אנפין בנדון דידן בבהמה שהממו אותה בכח זרם חשמלי קודם השחיטה באופן הנזכר בשאלה זו, אם פרכסה בהמה זו בסוף השחיטה כדינה אין  מקום להסתפק ובודאי היא כשרה, דלא גרעה בהמה זו שהיא משותקת לזמן קצר ואחרי כן תשוב לבריאותה ככל הבריאות ממסוכנת שאינה חיה והיא תמות בודאי אחרי זמן קצר, וכמו שבמסוכנת  מהני הפרכוס לדעת הרמב"ם והזינוק לדעת הטור להוציאה מידי נבלה הוא הדין וכל שכן הוא בבהמה המומה שפרכוסה מעיד על חיותה קודם גמר שחיטתה. ואם לא פרכסה בכל מין בהמה ועוף  כדינם בזה הוא שיש מקום להסתפק שיש לומר שהמום זה אינו סימן של חבלי מיתה הואיל ואין הבהמה מוכרחה למות משיתוק זה אלא הדרה לבריאותה ככל יתר הבהמות הבריאות וא"כ הויא דינה  כבריאה ואעפ"י שלא פרכסה כשרה או שנאמר שדינה כמסוכנת אם לא פרכסה כדינה הויא ודאי נבלה ולוקין עליה. והנה הרב הפוסק יצ"ו העלה להתיר מדין ספק ספקא שמא אינה מסוכנת כלל  ואם תמצי לומר שהיא מסוכנת שמא הלכה כהרא"ש והטור דזינוק מהני במסוכנת ועוד צרף לומר שאף לדעת הרמב"ם בזינקה יוצאת מכלל ודאי נבלה שכן דקדק הרמב"ם וכתב ולא פרכסה כלל  דון מינה אם זינקה הוי ספק נבלה ובנדון דידן שהיא ספק מסוכנת הוה ליה ספק ספקא להתיר אפילו נגד חזקה דבהמה בחייה עומדת בחזקת שאינה זבוחה ואחרי שפלפל בחכמה בבקיאות רחבה  וסברא עמוקה וישרה בכל דיני ספק ספקא, זו הלכה העלה שבהמה מחושמלת שהיא רק ספק מסוכנת יש לנו ספק ספקא ספק מסוכנת או אינה מסוכנת וספק אי פרכסה ורק לא נראה הפרכוס מחמת  שהיא נדהמת בכח החשמל ואינה יכולה להניע ידה ורגלה או ספק אינה נבלה מחמת שזינקה וכסברת התבו"ש ולפי זה יש להיר בנד"ד אפילו לא פרכסה כלל או עכ"פ אם זינקה עכ"ל.

ולע"ד נראה דבהמה מחושמלת שלא פרכסה גריעא טובא ממסוכנת משום דמסוכנת אעפ"י שמעמידים אותה ואינה עומדת הרי יש בה סימני חיים אחרים בהרגשה או שאוכלת מאכל בריאות ויש  מקום לומר שתחילת השחיטה התחילה בחיים אבל בהמה מחושמלת הואיל ויש בכח זרם זה להמית אותה תיכף בשעת החשמול ולצד זה שהיא מתה קודם שחיטה לא מהני סימן הזינוק דאימא  שהזינוק בא מחמת שעדין לא הספיק הדם להיות קפוא ונטול רוח התנועה אבל אין זה מעיד שלא נטלה נשמתה ואטו בהמה שודאי מתה יהני לה זינוק להוציאה מידי נבלה? ומשנה שנינו הותזו  ראשיהן אעפ"י שמפרכסין טמאין (אהלות פ"א מ"ו).

מטעם זה היה נראה לומר שגם אם פרכסה לא יועיל פרכוסה להצילה מידי נבלה. אלא דאם פרכסה יש לומר דקים להו לרבנן שכל שנטולה נשמתו ממנו אינו מפרכס והפרכוס מעיד שבהמה זו היא  בריאה. אבל בזינוק שתלוי במחלוקת אי אפשר לעשות מזה ספק ספקא דהספק שלפנינו הוא אם בהמה זו בריאה או מתה דשתוק הגוף מהרגשה והתנועה הוא סימן של מיתה, עד שיוכרו בה סימני  חיים וכדקדוק לשון המשנה: השוחט את המסוכנת עד שתפרכס. ואין לנו אלא ספק דפלוגתא אם זינוק מוצא מכלל מיתה ולדידן דקי"ל כהרמב"ם ומרן שקבלנו הוראותיהם אין כאן אפילו ספק אלא  כל שלא פרכסה הרי היא ודאי נבלה דיותר יש לתלות שהעדר הפרכוס בא מנטילת נשמה שנעשה בשעת החשמול ממה שנאמר דהחשמול הוא מעכב הפרכוס. וכיון דהספק שלפנינו הוא אם זינוק  מוציא מכלל ודאי מיתה או לאו הרי זה ככל ספק דאורייתא לחומרא. הלכך נלע"ד דבהמה מחושמלת שפרכסה כדינה אעפ"י שאני מהסס לומר דכיון שהיא גרועה ממסוכנת משום דיש רגלים לדבר  לומר שמתה בשעת החשמול ואין כל סימן מועיל בה בכל זאת הואיל וסימן פרכוס מוסכם לדברי הכל נוטה אני להתיר אם יסכימו בזה גדולי הוראה וגאוני דורנו. אולם אין דברים אלה אמורים  אלא בהרדמה שהיא נעשית על ידי סמים מרדימים אבל בהרדמה חשמלית אם לא פרכסה ברור לע"ד שאינה נתרת בזינוק שהוא תלוי בפלוגתא דרבוותא ואין ספק דפלוגתא מתיר אסור דאורייתא.  אולם גם בפרכסה מסתפק אני להטריפה מטעמים שנבאר בפרק הבא.

ב. מסוכנת בידי אדם: 

הרב"ג הפוסק יצ"ו חקר אם סכנה הבאה ע"י חשמול עושה את הבהמה טרפה ופלפל בחכמה כיד ה' הטובה עליו ואף אני אענה חלקי בשאלה זו.

הנה לפי המבואר בסוגין דמסוכנת (חולין ל"ז) נלמד שההבדל בין מסוכנת לטרפה הוא: דמסוכנת לא מחסרא וטרפה מחסרא. וכן אמרו בפשיטות (סנהדרין ע"ח) טרפה מחתכי סימנין (בידי אדם על  ידי הכאה) והא – גוסס – לא מחתכי סימנים, ומחלוקתם של רבנן ורבי יהודה בן בתירה בוגסס על ידי אדם בפירוש הכתוב דכל נפש אדם. דרבנן סברי עד דאיכא כל נפש וריב"ב סבר כל דהוא נפש.  דאם אמרת שמחלוקתם הוא אי גוסס על ידי אדם הויא טרפה אין זאת מחלוקת בפרוש הכתוב אלא מחלוקת באיכות הטרפה ומכאן אתה למד שמחלוקתם הוא בזה שרבנן סוברים הואיל וגוסס על  ידי אדם איתעביד בו מעשה הרי הוא דומה לטרפה ושניהם פטורים משום דכל אחד מהם לא הכה כל נפש וריב"ב סבור שהשני חייב משום דקירב מיתתו והכה כל דהוא נפש. ויפה הוכיח הרב  הפוסק ממחלוקתם של ריב"ב ורבנן בזרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף דרבנן פטרי משום דלאו כל נפש הוא הואיל ושניהם משתתפים בהריגה וריב"ב מחייב משום כל דהוא נפש וזה  האחרון שקדמו בסייף פעל כל דהוא ממעשה נטילת נפש. ומזה יוצא דלדברי הכל גוסס על ידי אדם לאו טרפה הוא. וכן מוכח מסתמא דמתניתין דתני השוחט את המסוכנת ולא אישתמיט אף אחד  מהמורים והפוסקים לחלק ולומר שמסוכנת על ידי הכאת בני אדם אינה כשרה אפילו בפרכוס משום ספק טרפה.

ג. אסור בהמה מחושמלת מדין דרוסה: 

אולם מצד אחר נראה להטריף בהמה מחושמלת אפילו אם פרכסה משום דזרם שנכנס לתוך גופה ותוקף את כל הגוף בבת אחת הוא מיסוד האש הבוער ומכלה ודומה לארס של חיות דורסות  דזיהריהו מקלא קלי ואזיל (חולין נד א) וזהו ההבדל בין אכלה סם המות לנדרסה דאע"ג דשניהם הם כח ארסי דאכלה סם המות אפילו אם הוא סם שבהמה מתה בו כשרה. משום דאינו שורף אבל  דרוסה הוא כח בוער שמתפשט והולך, והלכך נקובתו במשהו אף בקנה שנקובתו ברובו (חולין שם ויו"רד סי' כ"ז סעיף ט"ז) והואיל ובשאלה זו הודיע הרב הפוסק יצ"ו שראה בהמות שחושמלו  קודם השחיטה ומצאו אחרי שחיטתן טיפות דם במוח. ומצאו על בני מעין אבעבועות של דם. וכן בבשר הלב מצאו דם. וסימנים אלה שהם סימני דרוסה שמקלא קלי זיהרא משמשים גם לענין  החשמול שהוא גם כן פועל בכיוון זה של מקלא קלי. איברא שהרב הפוסק כותב שעפ"י החקירות האחרונות הכניסו שנויים לתת את כלי החשמול באזנים, ולהזרימו לאט לאט. אבל גם זה אין בו  מועיל שהרי הוא בעצמו העיד שלא כל הנסיונות הצליחו. וגם אחרי זאת מצאו דם במוח. וכמה בהמות לא יכלו לעמוד אחרי החשמול. וזה מוכיח כי הדבר משתנה לפי מבנה גופה של הבהמה ולפי  מדת הזרם. ואיך ניתן דבר זה בידי כל אדם ומי יערוב לנו שנתן מדת הזרם הראויה ושבהמה זו לפי מבנה גופה לא נפגעה באחד מאבריה הפנימיים בזרם שורף זה? ודומה לזה אמרו איכא גופא דלא  מקבל סמא (נדה ל ב) אף אנו נאמר איכא גופא שאינו מתקיים אחרי החשמול אלא מת תיכף.

ואיך שיהיה אין אנו יכולים להמלט מצורך של בדיקה לאחר שחיטה כדין בדיקת דרוסה ונפולה וכבר נפסקה הלכה שאין אנו בקיאים בדורות אלה בבדיקה ושהיית י"ב חדש או לידה לדעת רמ"א  לא משהינן י"ב חדש דחיישינן לתקלה.

ואם כך הוא בדרוסה קל וחמר במחושמלת שכח הזרם תוקף את כל הגוף בודאי שאין אנו בקיאים בבדיקתו וקרוב הדבר לומר שגם שהיית י"ב חדש לא מהני שהוא ודאי טרפה ועל כל פנים ודאי  שלא מתכשר בשחיטה דחישינן לנקיבת הסימנים או האדמתם.

ה. איסור בהמה מחושמלת מדין נפלה לאור ונחמרו בני מעיה: 

ועוד טעם אחר להטריף מדין נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ואפילו לדעת מרן שפסק שאין דין זה נהוג בבהמה אין זה אלא משום שהאור בא מן החוץ ועור הבהמה וצלעותיה מגינות עליה ובני  מעיה קשין ליחמר כי בטרם יחמרו מנפילת האש ישרף עורה ובשרה (טור יור"ד סי' נ"ב).

אבל בזרם אור הנכנס בתוך הגוף אין שום טעם לחלק בין עוף לבהמה. ולא עוד אלא שיש לחוש גם לטרפות הריאה שאין לומר צלעותיה מגינות עליה. וגם אם לא נראו בה סימני טרפות הרי אפשר  שכאשר ישלקו אותן יתגלה בהתיהו (ונהי שאם נפלה לאור אין צריך לשולקן ומותר לאוכלם צלי, ש"ך וטו"ז שם סעיף ג') אבל להשליך לכתחלה לאור לאוכלן צלי, ודאי אסור לכו"ע.

מטעמים אלו נראה לקוצר דעתי הקלושה שאין להתיר בשר בהמה מחושמלת אפילו אם פרכסה מספק טרפה מדין דרוסה ומדין נחמרו בני מעיה והנלע"ד כתבתי.