שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד –
עניינים כלליים סימן א
לא תתגודדו – לא תעשו אגודות אגודות
ב"ה, כ"ה תשרי תרצ"ט ת"א יע"א.
לכבוד ידידי הרב הגאון וכו' כמוהר"ר יעקב לויצקי נ"י, רב דשכונת גבעת רמב"ם, בקהלתנו ת"א.
רב נהוראי!
שאלה שאיל קמן: היות שבימינו ב"ה נתרבה הישוב באה"ק, כן ירבו נתקבצו לכאן אחינו מכל פזורי הגולה, עם מנהגיהם המיוחדים בתפלה, וכיוצא, כפי שכ"א קבל מאבותיו, וכפי שכבר הורגל מכל ימיו, וכ"א מחבב את מנהג אבותיו שלא לזוז מהם.
והנה בחג הסוכות בנענועי הלולב. ראיתי כי מנהגיהם שונים וחלוקים בהרבה: הללו נוהגים לנענע פעם אחת בהודו, תחלה וסוף. והללו ב"פ בכל פעם כשחוזרים ואומרים הודו; הללו מנענעים יחד עם הש"ץ, והללו מחכים עד שהש"ץ יגמור, ואח"כ מחכה הש"ץ עד שהצבור גומר; הללו נוהגים שהש"ץ ינענע גם ביאמר נא כל"ח הללו נוהגים להתחיל מרוח מזרחית והללו מדרומית, ולכולם יש מקור בראשונים ובשו"ע (או"ח סי' תרנ"א סעיף ח' וסעיף ט' במחבר ורמ"א ונו"כ שם). ומתפללים כולם יחד בביהכ"נ אחד, וכל אחד נוהג כמנהגו, וטובה יוצאת מזה ששורר השלום. וכמו כן חלוקי בתפלה ופיוטים ונפילת אפים. וכו' וכו'. ועד כמה שאפשר נוהגים בכל דבר כ"א כמנהגו. והם מעשים בכל יום ואין פרץ וגו' ושלום ושלוה. אבל יראתי אולי יש לחוש בזה משום "לא תתגודדו" (יבמות י"ג).
והנה לענין לולב פשיט לה מעכ"ת שאין לחוש. מדתנן: צופה הייתי בר"ג ור"י שכל העם היו מנענעין את לולביהן [באנא ה' הצליחה נא וכדברי ב"ש] והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא [כדברי ב"ה] (סוכה פרק ג' משנה ט') והרי היו כולם ביחד, ולא חששו. ויהיב כתר"ה טעם לדבר, למה בנענועים שאני.
ושוב הביא כת"ר דבר קיצור פסקי הרא"ש (סוף פ"ק דיבמות) שכתב וז"ל: דבר התלוי במנהג המקומות, שבמקום זה נהגו כך ובמקום זה נהגו כך, אפילו נתקבצו בני שני המקומות למקום אחד ועושה כל אחת, פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה, הוא דיש בזה משום לא תתגודדו, [כבגמ' שם יבמות י"ד] אבל אם באו ממקומות שונים וכ"א מנהגו בידו [כבנד"ד] אין לחוש וכ"א ינהוג כמנהגו. והקשה כ"ת: א"כ למה לא נאמר כן גם בהנחת תפילין בחוה"מ אם כ"א בא ממקומו עם מנהגו? ויש לעיין במ"ש בזה במג"א סי' תצ"ג ס"ק ו' וצ"ע.
ולבסוף אסיק כת"ר וכתב: סו"ד, עצם הענין של "לא תתגודדו" לא נתבאר היטב [וכמ"ש המג"א שם], ויש בו חלוקים רבים ושונים. לכן, במטותא, ייטיב נא כ"ג לבררו וללבנו ולאסוקי שמעתתא. לתועלת רבים כמוני, בהיות הדבר מצוי עכשיו בישובנו. את"ד.
ואני בעניי הנני נעתר לבקשתו למלאות רצונו, היקר וחביב בעיני, לברר הלכה זו לפרטיה וסוגיה, בעזרת ה' אורי וישעי.
ואען ואומר:
א. אגודה אחת.
בין כל המעלות המציינות ומבדילות את ישראל מכל העמים, תופסת מקום בראש, התאחדותה הנפלאה של אומה זאת בתורתה, שהיא יסוד לאומיותה וסוד קיומה הנצחי.
אלפי שנים עברו מיום מעמד הר סיני, הרבה גליות גלתה היהדות ותלך מגוי אל גוי וממלכה לממלכה, הרבה שמדות נגזרו עליה ועל תורתה להשמידה או לזייפה, לסרס אותיותיה ולשבש כוונתיה, והרבה השפעות ומנהגי חיים ושפות זרות נדבקו בה; ובכל זאת, ולמרות כל זאת, יצאה היהדות צרופה ושלמה בצביונה ורוחה, ואחידה ומאוחדת ביסודה תורתה, וכל אלה שנסו לפגוע באחדות תורה זאת, השומרונים, הצדוקים, האיסיים, הקראים וכתות של תלמידי משיחי השקר, אבדו לגמרי או שמתקיימים קיום עלוב שסופו להבטל מן העולם. אחדות זאת נובעת ממקור נאמן של תורת אל חי, שהוא יחידו של עולם ואחד ומיוחד בשמים ובארץ וכל צבאותיהם, ולכן הוא מצוה על ידי נביאו נאמן ביתו לאמר: זה הדבר אשר צוה אתכם תעשו וירא אליכם כבוד ה', אמר להם משה לישראל אותו יצר הרע, העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, (ספרא ויקרא שמיני ו') ולא עוד אלא שאין ישראל נענים בתפלתן וצעקתם עד שיהיו כולם באגודה אחת, שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה (מנחות כ"ז).
אגודה זו שישראל שמה, היא מעידה על אחדות ה' מגינה ומושיעה, והיא אגודת אלקים בארץ שמלמדת את האדם גם בתורתה וגם באחדותה, את סמל האחדות השלמה שאין לך דבר שיכול להפרידה ולפוררה, וכשישראל הם באגודה אחת שמו של הקב"ה מתעלה על ידם (ויק"ר ל'). כשם שמצווים אנו להיות אגודה אחת כן מוזהרים אנו באזהרה חמורה ומאיימת לאמר: לא תעשו עצמכם אגודות אגודות.
ב. אגודות אגודות
גרסינן בגמ': תנן התם, מגילה נקראת באחד עשר וכו' ובחמשה עשר אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן איקרי כאן לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות. האי לא תתגודדו מיבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת, אם כן לימא קרא לא תגודדו, מאי לא תתגודדו? ש"מ להכי הוא דאתי, ואימא כוליה להכי הוא דאתא (שלא תעשו אגודות. פרש"י) אם כן לימא קרא לא תגודו מאי לא תתגודדו ש"מ תרתי (יבמות י"ג ב).
והנה סוגיא זאת צריכה דקדוק, דאיך אפשר לומר דקרא בא לומר לא תעשו אגודות גרידא, והלא גופא דקרא מדבר בענין גדידה על מת, ואיך יעלה על הדעת לעקור אותו מפשוטו ולדורשו לענין אגודות אגודות שאינו מענינו.
ג. לא תתגודדו פשוטו ודרושו.
בתשובה לרבינו שרירא גאון פירש: דדברי ר' יוחנן הם והכי קאמר: מה בין לא תתגודדו ובין לא תגודדו למדרש ביה נמי לא תעשו אגודות אגודות, נימא כוליה להכי הוא דאתא למיסר גדידה על המת, וחזר ריש לקיש מן תגודדו ואמר דהיה לו למימר תגודו כעין גודו אילנא "והוא יגוד עקב" שאין בו בלשניה להדרש, אלא אמר תתגודדו וכו' למידרש בו לא תעשו גדודים גדודים וש"מ תרתי (חדושי הרשב"א והריטב"א ואוצר הגאונים לד"ר לוין יבמות שם) פירוש זה מחוור מאד, שהרי ר' יוחנן הוא שאמר מעיקרא דלא תתגודדו מיבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת ולמה חזר בו משום דרשת ריש לקיש לומר דכוליה לכי הוא דאתא, אם לא שנפרש כפירוש רש"ג דרבי יוחנן דוחה דרשת ריש לקיש לגמרי ועומד על דעתו דקרא אתא לאסור רק חבורה על מת, ואם כן הדרא קושיא לפירש"י דכתב ואימא כוליה להכי הוא דאתא, שלא תעשו אגודות. ועוד קשה לפירש"י דכתב במסקנא דר"ל אם כן לימא קרא לא תגודו לשון אגודה, כלומר שאם כדבריך דכוליה קרא אתא לאסור אגודות לימא קרא לא תגודו מעניניה דקרא היינו מוכרחים לפרשו לענין חבורה מלשון הכתוב והוא יגוד עקב? ונראה דרש"י הוכרח לפרש כן משום שלדעתו אין מושג "גוד" מתפרש בהוראת גדידה של חבורה, וקרא דיגוד עקב מתפרש בהוראת גדוד, (עיין פרש"י על התורה בראשית מ"ט י"ט) וגם אם נאמר שהכתוב דבר בזה בלשון ארמית כמו גודו אילנא, אין ללמוד מזה אלא שלא להכרית אבר אבל לא עשית חבורה. לכן פירש שאם היה כתוב תגודו היינו מפרשים מלשון אגודה, שכן משפט הלשון להשמיט פ' הפעל כשהיא נחה וכמו שפירש רש"י על הכתוב "לא תגורו מפני איש" לא תכניס דבריך מפני איש לשון אוגר בקיץ (דברים א' י"ז).
ולעיקר קושין דאיך אפשר לעקר הכתוב מענינו יש לומר דהכי קאמר: דריש לקיש סובר דפועל גדד אעפ"י שהוא מהפעלים העומדים הואיל וסמוך אל לא תשימו קרחה בין עיניכם הרי הוא כאלו כתוב לא תשימו גדידה ולא תשימו קרחה, ומדכתב לא תתגודדו פרושו לא על גוף היחידי אלא על גוף האומה כולה, שבהיותכם בנים לה' אלקיכם הרי היא כולה גוף בלתי נפרד, והוראתו היא איפוא לא תגודו במובן אגודה והדלית הנוספת באה להראות על רוב הפעולה כמו כי תשתרר עלינו גם השתרר שהוראתו שררות רבות (ראה פרש"י והראב"ע במדבר ט"ז י"ג).
ד. אגודות אגודות אסורות מדאורייתא
לפי זה מתברר שאסור לא תעשו אגודות אינו דרוש אלא פירוש הכתוב במובנו הבלשני, ולזה מכוונת קושית ר' יוחנן: ואימא כוליה להכי הוא דאתא ותתיר חבורה על מת, ומתרץ ריש לקיש דאם כאן לימא קרא לא תגודו ואז היה מתפרש רק במובן אגודה וכיון דכתב לא תתגודדו אפשר לפרש גם בהוראת גדידה וגם בהוראת התחלקות לאגודות הרבה. על כל פנים לשני הפירושים נראה שדרשה זאת היא מכלל הפירושים שבתורה, שאם לא תאמר כן אין כל מקום להויכוח הזה דאיצטריך קרא לגופיה או דאימא כוליה קרא להכי הוא דאתא כפירוש רש"ג, הואיל וגם ריש לקיש לא אמר דמאמר זה יוצא מענינו דקרא, אלא ודאי דריש לקיש סובר דמקרא זה כולל שתי משמעויות ששתיהן הן שוות ושתיהן הן אסורי דאורייתא, והרי זה דומה לכל לאו שבכללות. זאת אומרת: לאו שכולל פרושים רבים שכולים אסורים מדאורייתא אלא שאין לוקין עליהם משום שאין לוקין על לאו שבכללות (עי' ספר המצות להרמב"ם שורש ט). ואל תשיבני ממ"ש רש"י לא תעשו אגודות אגודות דנראה כנוהגים שתי תורות וכו' (יבמות שם) והרי דהאסור הוא מדרבנן משום שנראה כשתי תורות אין זו תשובה, דבאמת מה שנראה כנוהגים שתי תורות זהו האסור עצמו, שהוא נוהג גם בדברים שעיקרם מדרבנן כמו מקרא מגילה.
דבר זה מוכח בהדיא מסוגין דגמ', דאמר ליה ר' יוחנן לר"ל עד כאן לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין? אמר ליה (ריש לקיש) אמינא לך אנא אסורא וכו' ואת אמרת לי מנהגא? (יבמות שם) ואם איתא שעיקר אסור לא תתגודדו הוא מדרבנן, אדרבא כל שכן הוא שאם בדבר שבמנהג שאין בו אסור תורה לא אסרו משום לא תתגודדו, כל שכן בדבר של עברה שאין ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. וכן מוכח מדאקשינן בגמ' למאן דאמר עשו ב"ש כדבריהם קרינן כאן לא תתגודדו? (יבמות י"ד א) ומאי קושיא והלא הדין נותן לעשות כדבריהם דלא אתיא אסור דרבנן אפילו שיש לו אסמכתא ועקר אסור מדאורייתא להתיר הצרות לשוק בלא חליצה, אבל לפי מה שכתבתי דאסור לא תתגודדו הוא מדאורייתא הרי זה כאלו צותה התורה בפירוש, שבמקום מחלוקת בלתי מוכרעת בין החכמים, מצד הסברא והדרוש או מבחינת הרוב, אנו מצווים להורות ולעשות כהוראת בי"ד הגדול שבעיר שהוא השופט שבימיו כדכתיב: ובאת אל הכהן או אל השופט אשר יהיה בימים ההם ועשית עפ"י המשפט אשר יורוך, שמתקיים בהלל הנשיא שמפני מעמדו הנשיאי היו נוהגים רוב העיר כהוראתו, וזה נמשך גם לבית הלל שאחריו עמד תמיד בנשיאות שושילתא דהלל.
מכאן מוכח בלא כל ספק, דאסור אגודות אגודות הוא מדין תורה הואיל וזה נכלל במשמעות לא תתגודדו ככל אסורי לאו שבכללות, והיינו משום דההנחה החיובית דבנים אתם לה' אלקיכם מחייבת השלילה של לא תתגודדו. וכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב: ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינים בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג זה, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות (רמב"ם הל' עכו"ם פי"ב ה' י"ד) ולשון שנאמר אינו יכול להתפרש אלא בהוראת דאורייתא. וגם הכ"מ סובר כן דכתב: ואם תאמר האיך לוקה המגדד עצמו, דהא לאו שבכללות הוא כמו לא תאכלו על הדם? וי"ל דלא דמי דהכא עיקר הלאו ידעינן שהוא שלא נגדד עצמנו, אלא שרבה הכתוב שלא להעשות אגודות אגודות (כ"מ שם) מכאן מוכח שלאו דלא תתגודדו כולל שתי משמעויות שוות שהן דאורייתא.
ודברי הכ"מ הם הם דברי הרמב"ם עצמו בספר המצות שכתב: והנה אמרו שבכלל זה האזהרה מחלוק דתי העיר במנהגם, וחלוק הקבוצים, ואמרו: לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות אבל גופיה דקרא הנה הוא כמו שבארנו לא תעשו חבורה על מת וזהו כמו דרש. וכן אמרו המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח ועדתו הוא גם כן על צד הדרש. אמנם גופיה דקרא הוא להפחיד ולפי מה שבארו החכמים הנה היא שלילה לא אזהרה כי הם בארו שהענין זה הוא, שהאל יתעלה מגיד כי מי שיחלוק ויעורר על הכהונה במה שיבא מן הזמן לא יענש כמה שנענש קרח אמנם יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו רוצה לומר הצרעת כאמרו הבא נא ידך בחיקך (ספר המצות מל"ת סי' מ"ה).
כונתו מבוארת לחלק בין שתי הדרשות שמדברות על דבר המחלוקת, דבחלוקה הראשונה שהיא אגודות אגודות אעפ"י שגופיה דקרא מדבר על גדידה על מת אב מדרוש הכתוב מתרבה גם ההתחלקות לאגודות, והוא ככל דרשות הכתוב, שאעפ"י שהם אסורי תורה אין לוקין עליהם לפי שאין עונשין אלא בדבר המפורש בתורה ולא בדבר דאתיא מדרשה. וכמו"ש הרמב"ם ז"ל בהל' שביעית: וזמירה בכלל זריעה וכו' ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי אלה בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהם (הל' שמיטה ויובל פ"א ה"א). אבל המחזיק במחלוקת אינו דומה לזה, לפי שזה שלמדו חכמים אינו מדרוש הכתוב אלא הוא צד הדרש אבל בכל זאת אסורים מדאורייתא ואינו לוקה לפי שלא נתפרש בתורה.
וכן כתב הרמב"ם בתשובתו: אותם שלא שמעו החרם ולא קבלוהו ולא התפיסו עצמן אינם חייבים בכלום, ואם רצו להכניס עצמם ברשות כל מי שירצו הרי זה מותר להם משום שבועה אבל אסור להם משום ענין אחר, משום לא תעשו אגודות אגודות, אלא כך חייבים כל בית ישראל הנקראים בשם בית יעקב המחזיקים בדת משה רבינו עליו השלום להיות כל עדה וקהל מישראל אגודה אחת ולא תהיה ביניהם מחלוקת בשום דבר בעולם (תשו' פאר הדור סי' קנ"א).
מכל האמור מתברר, שמסוגין דגמ' ומדברי הרמב"ם בסה"מ וספר משנה תורה ותשובותיו בספר פאר הדור, מוכח דאיסור לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות הוא איסור דאורייתא אלא שאין לוקין עליו. והנה הפר"ח כתב: מדכתב הרמב"ם בכלל אזהרה זו מוכח שלא כדברי הרא"ם שכתב דדרשה מאגודות אינה אלא אסמכתא בעלמא, ומיהו בסה"מ כתב הרב כדברי הרא"ם וגם דבריו כאן אפשר להסכימם עם מה שכתב בסה"מ, שהרי כתב שם גם כן בלשון החבור, ואעפי"כ סיים דהוי דרש יעו"ש ודו"ק (מים חיים להפר"ח בחדושיו על הרמב"ם) וכן כתב הפ"מ דדרשא דלא תעשו אגודות היא אסמכתא (ירושלמי פסחים פ"א ה"א ד"ה אמר). ולע"ד, דברי הרמב"ם בסה"מ ובמשנה תורה הם דבר אחד דכל דבר דאתא מדרא ואמרו עליו שהוא אסור תורה, הרי הוא דברי תורה ממש לענין אסור ולא נקראו דברי סופרים אלא מפני שאינם מפורשים בתורה לענין מלקות, וכל מקום שאמרו חכמים עובר בלאו או שמוכח מדבריהם שהוא אסור תורה הרי הוא כאלו פרשו שאסורו מדאורייתא (עיין מ"מ וכ"מ הל' אישות פ"א ה"ב וש"ך חו"מ סי' ל"ג ס"ק א'). ולפי"ז יוצא דדברי הרמב"ם בסה"מ מתאימים לדבריו בספר משנה תורה לומר: שלא תעשו אגודות הוא אסור תורה. וכן כתב מהרשד"ם ז"ל שענין לא תתגודדו יש בו שתי בחינות: א. לעבור עליו מן התורה. ב. לעשות מצוה מן המובחר (תשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' קנ"ג).
ה. אגודות אגודות בדברים שבמנהג.
מסוגין דגמ' דאמרינן: אמינא לך אסורא ואת אמרת לי מנהגא. ופרש"י דהתם לכו"ע שרי (יבמות שם) מוכח לכאורה דבדבר שבמנהג שאין בו אסור כגון מלאכה בערב פסח קודם חצות לכל הדעות אין בו משום לא תתגודדו. וכן כתב מהרשד"ם ז"ל: למדנו מכאן (מדאמרינן ואת אמרת לי מנהגא) דבין לדעת ריש לקיש ובין לדעת ר"י בדבר דליכא אסור לא אמרינן לא תתגודדו. והדברים ק"ו: ומה התם (מלאכה בערבי פסחים קודם חצות) דאע"ג דליכא אסור מ"מ איכא צד חומרא וסייג פרישות, עם כ"ז אמרינן דלא שייך ביה לא תתגודדו, בנידון דידן דליכא לא רמז ולא רמיזא משו חומרא וכו' עאכו"כ. ודבר זה ברור כשמש. (תשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' קנ"ג).
וכן כתב הרא"ש: ודבר התלוי במנהג המקומות שבמקום זה נהגו כך ובמקום זה נהגו כך אפילו נתקבצו בני שני המקומות במקום אחד ועשה כל אחד כמנהג מקומו לית לן בה (קצור פסקי הרא"ש יבמות פ"א סי' ט').
ויש להביא סעיתא לדבריהם מדגרסינן בירושלמי עלה דמתניתין: מקום שנהגו לעשות מלאכה וכו' ר"ש בן לקיש שאל לרבי יוחנן ואינו אסור משם בל תתגודדו? א"ל בשעה שאלו עושין כב"ש ואלו עושין כב"ה (אבל במנהגא שמחמירין על עצמן לית לן בה. קרבן העדה ופני משה) אמר ליה הרי ראש השנה ויוה"כ ביהודה נהגו כר"ע ובגליל נהגו כריב"ן (ר"ה פ"ד ה' ו') אמר רבי שנייה הוא שעבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא [ירושלמי פסחים פ"ד ה"א].
מכאן אתה למד שדבר שבמנהג שאין בו אסור אין בו משום לא תתגודדו, הואיל ואין מנהג זה פוסל או אוסר מנהג אחר, אלא דמקיים כל אחד מנהגו משום קבלת רבותיו.
אולם דברי הרמב"ם ז"ל בהלכותיו: שלא יהיו שני בתי דינים בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג זה, וכן מדויקים דבריו בסה"מ שכתב שלא תעשו אגודות מחלוקת בני העיר במנהגם והקבוצים, ובתשובותיו כתב שלא תהיה ביניהם מחלוקת בשום דבר בעולם (הל' עכו"ם פי"ב סה"מ ל"ת מ"ה ותשובת פאר הדור סי' קנ"א). מכל זה מוכח דס"ל דאסור זה קיים גם בדברים שבמנהג, וכן פסק הרמ"א: ולא ינהגו בעיר אחת מקצתם מנהג זה משום לא תתגודדו (או"ח תצ"ג סעיף ג').
ובמג"א תירץ להשוות הדעות הנ"ל שנראות כחולקות וכתב: דדוקא בקריאת מגילה דבני הכרך ג"כ ס"ל שהכפרים מחויבים לקרות קודם, והואר הדין דרך משל שמדינת פולין נוהגים להתענות ולומר סליחות כ' בסיון, ואם נתקבצו בני מדינת פולין ובני מדינה אחרת למקום אחד מותרין לעשות כל אחד כמנהגו, ואין בזה משום לא תתגודדו, אבל בדבר שמחולקין בדינו כגון שאלו אוכלין חלב בני רינוס ואלו אין אוכלין, אם נתקבצו למקום אחד צריכים לעשות מנהג שוה משום לא תתגודדו. (מג"א או"ח תצ"ג ס"ק ו')
חלוק זה מסתבר מאד, דבמנהגים שהמקום גורם אין זה נראה כשתי תורות הלכך אין בו משום לא תתגודדו אבל בדברים שבני מקום זה קבלו על עצמם לנהוג כן בבואם למקום אחר צריך שינהגו כמנהג המקום שהלכו לשם. אבל מדברי הרמב"ם בתשו' שכתב: ולא יהיו שני בתי דינים בעיר אחת נוהגים זה כמנהג זה וזה כמנהג זה, ומדבריו בסה"מ שכתב: שלא תעשו אגודות מחלוק בני העיר במנהגם וחלוק הקבוצים וממ"ש בתשו' שלא תהיה מחלוקת ביניהם בשום דבר בעולם, מוכח שגם במנהגים הקבועים במקום יש בהם משום לא תתגודדו.
ו. נמוקי אסור אגודות אגודות
ונראה לי שדין זה תלוי במחלוקת עיקר הטעם של לא תתגודדו – לא תעשו אגודות אגודות. דרש"י מנמק משום שלא תהיה תורה כשתי תורות, ולדידיה במנהגי מקומות לא נראה הדבר כשתי תורות, ולהרמב"ם טעם האסור הוא משום שדבר זה גורם למחלוקות גדולות (ה' עכו"ם פי"ב ה' י"ד) ולפי"ז בכל אופן וענין צריך שכל בני העיר וגם הקבוצים שנמצאים בה מעיירות אחרות חייבים לנהוג בכל עניני תורה ומצות מנהג אחד ולא תהיה מחלוקת בינם בשום דבר שבעולם וכמ"ש בתשובתו. ולדעתו צריכים אנו לומר דמ"ש בתלמודין דבדבר שבמנהג אין בו משום לא תתגודדו, אינו אלא לענין זה שמותר לנהוג בכל מקום כמנהגם כגון מחלוקת ר"ע ור' יוחנן בן נורי דבגליל נהגו כריב"ן וביהודה נהגו כר"ע, אבל לנהוג שני מנהגים שונים זה מזה במקום אחד אסור משום לא תתגודדו, אפילו בדבר שהוא מנהג, דכיון דטעם אסור זה הוא משום מחלוקת אין לחלק בין אסורא למנהגא. וכמו שכן כתבו התוס' בשם הירושלמי דבני הכפרים היו קורין המגילה בי"א ובי"ב וכו' בעירם (יבמות י"ד תד"ה כי אמרינן).
מהאמור למדנו: שלדברי הכל במנהג שאינו קבוע במקום אינו מתקיים אלא במקומו, אבל היוצא ממקומו והולך לעיר אחרת אפילו אם רבים הם אינם רשאים להעשות אגודות אגודות לפי מנהגיהם, וזה הוא דלא כמהרשד"ם שכתב: דבר שבמנהג שאין בו צד איסור לא נאמר לא תתגודדו.
ז. אל תטוש תורת אמך
אולם אפילו מהרשד"ם לא אמר אלא שיכול היחידי או צבור קבוצי לקיים מנהגם בידם ואין בזה משום לא תתגודדו, אבל אם רצו לנהוג כמנהג המקום שהלכו לשם רשאים לעשות כן. וכן כתב בתשובתו שכל דבר שבמנהג שאין בו צד אסור ולא אפרושי מעבירה לא שייך ביה אל תטוש תורת אמך. ואפילו מנהג שיש בו צד אסור אם נעקר ממקומו והלך למקום אחר ואין דעתו לחזור פקע מיניה חומרי מקום שיצא משם ויכול לנהוג כאנשי העיר שבא לשם אפילו להקל.
ולמד זה ממ"ש הר"ן ז"ל: נמצינו למדין בתורת המנהגות שכל מנהג אסור שהוא בעיר אחת כל שאינו מנהג בטעות אלא שהם החמירו על עצמם לעשות סייג לתורה או לדבר שהיא מחלוקת בין חכמי ישראל ונהגו כדברי האוסר כל בני העיר חייבין בו מן הדין, שנאמר: אל תטוש תורת וכו' וכל היוצא ודעתו לחזור חייב ג"כ בו ואפילו בצנעא עד שיעקור דירתו משם ויקבענה בעיר אחרת (הר"ן פסחים פ' מקום שנהגו) ומדקאמר מנהג אסור ולא קאמר מנהג סתם משמע דלא אמרינן הכי אלא בדבר אסור שנהגו במקומו, הוא דאין לשנותו, הא במידי דליכא צד אסור כלל פשיטא שאין קפידא כלל (מהרשד"ם או"ח סי' ל"ה) וכיון שאף לדעת המהרשד"ם רשאים בני מקום אחד לשנות מנהגם כמנהג המקום שהלכו לשם ואין בזה משום אל תטוש וכו' מסתברא דטוב ורצוי לעשות כן כדי למנוע מחלוקת מביניהם. וכמ"ש הרמב"ם בתשובתו: חייבים כל בית ישראל הנקראים בשם בית יעקב המחזיקים בדת משה רבנו ע"ה להיות כל עדה וקהל מישראל אגודה אחת.
ח. מנהגי התפלות
לענין מנהגי התפלות כתב מהרשד"ם: דכיון שכל שנויי המנהגים אינם בעיקר המטבע שטבעו חכמים בברכות, דהא קיי"ל כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה, ואין הפרש אלא בפיוטים וקרוב"ץ אין בזה משום אל תטוש (מהרשד"ם או"ח סי' ל"ה).
אולם בספר פאת השלחן חולק על זה, וסובר, שגם במנהגי התפלות יש בשנוי המנהג משום לא תעשו אגודות. והסתייע ממ"ש בהגה"מ (בסדר התפלות של הרמב"ם ס"ק ה' ומג"א או"ח סי' מ"ח) בגירסת הירושלמי אעפ"י ששלחנו לכם סדרי מועדות וכו' בתפלות אל תשנו ממנהג אבותיכם. ומדברי המג"א (שם) בשם האר"י: המנהגים שנהגו בשרשי התפלות אין לשנות ממנהג מקומו כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בגמ' שוה לכל. ועוד הביא תשו' הרא"ש וספר אלים שיש מסורת קבלה עד אנכה"ג על כל התיבות ואותיות התפלה בנוסח אבותינו האשכנזים. ולפי מסקנת ההלכה דשני בתי דינים בעיר אחת לית לן בה, פסק דיפה עושים האשכנזים והספרדים בירושלים מיסוד השל"ה הקדוש ורבי יהודה חסיד וקדוש, לקיים מנהגיהם המקובלים בבתי הכנסת המיוחדים להם. אבל בני אדם יחידים אשכנזים כשמתפללים בבית הכנסת הספרדים וכן להיפך אסור להם לשנות מנוסח הצבור (פאת השלחן הל' ארץ ישראל סי' ג' סעי' י"ד ובית ישראל ס"ק ל"א). מדבריו למדנו: א) שלא הותר שנוי מנהגים בתפלות אלא לאותם בתי כנסת שהם מיסודם של הקדמונים מיסדי הישוב הא"י האחרון, השל"ה ורבי יהודה החסיד, (שהיו מעולי הגולה האשכנזים שבשנת ת"ן לאלף הששי ושקנה את החצר הגדולה סמוך לבית מדרשו של הרמב"ן ויכונן בו בית מדרש לתורה ותפלה שנקרא עד היום בשם ביהכ"נ רבי יהודה החסיד) ובאותן סדורי התפלה המקובלים מדור דור וגם זה מטעם שני בתי דינים בעיר אחת שמקצתם נוהגים כרב זה, וכו' אבל באין כל אחד מטעמים הללו אף הוא מודה ומסכים דגם במנהגים שאין בהם צד אסור קיים לאו דלא תעשו אגודות אגודות ב) גם בשנוי מנהגים כאלה שהם קבועים וקיימים על יסוד המסורת מאבות לבנים מדורות קדומים אסור להעשות אגודות אגודות בבית כנסת אחד משום לא תתגודדו (שם ס"ק ל"ב).
דבר זה הוא מוסכם לדברי הכל, הלכך אסור לנהוג מנהגים שונים בבית כנסת אחד בעניני תפלה וכל הכרוך לה אלא כל הצבור חייבים לנהוג מנהג אחד על פי הרוב. וכבר הוכחנו להלכה שגם בדבר שבמנהג קיים איסור זה ואם גם בבני עיר אחת נאמר זה עאכו"כ בבית כנסת אחד, שלבד האסור שבדבר שנראה התורה כשתי תורות, יש בו משום מחלוקת בשעת התפלה, ודבר זה אסור בהחלט לכל הדעות אלא כל ישראל מצווים ומחויבים להיות באגודה אחת ולב אחד לאביהם שבשמים, וכן אמרו רז"ל: "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו" אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע תעבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו וכו' עשיתם כן, וירא אליכם כבוד ה'.
ט. שני בתי דינים בעיר אחת
גרסינן בגמ': רב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם ושמואל אמר עשו ב"ש כדבריהם, ומסיק שם אי בעית אימא קודם בת קול וכגון דב"ה הוי רובא, ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו, הכא ב"ש מחדדי טפי, ואיב"א לאחר בת קול, ומ"ד עשו רבי יהושע הוא דאמר: אין משגיחין בבת קול. ואקשינן למ"ד עשו קרינן כאן לא תתגודדו? אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שני בתי דינים בעיר אחת הללו מורים כדברי ב"ש והללו מורים כדברי ב"ה, אבל שני בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה וכו' אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון בית דין בעיר אחת פלג מורין כדברי ב"ש ופלג מורין כב"ה אבל שני בתי דינים בעיר אחת לית לן בה (יבמות יד). מכאן למדנו, דשני בתי דינים בעיר אחת רשאין כל אחד מהם לנהוג כסברתו, ואין בזה משום לא תתגודדו דהא קיי"ל הלכה כרבא לגבי אביי לבר מיע"ל קג"מ, וכן פסקו הרי"ף והרא"ש: שני בתי דינים בעיר אחת לית לן בה וכש"כ בשתי עיירות (יבמות ספ"א) והרמב"ם פסק: ובכלל האזהרה זאת שלא יהיו שני בתי דינים בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג זה (הל' עכו"ם פי"ב הי"ד).
ודבריו תמוהין לכאורה דפסק כאביי במקום רבא, ובזה נאמרו שני תרוצים: א) הכ"מ כתב דשמא לא נאמר הלכה כרבא אלא במקום דפליגי אליבא דנפשייהו ולא היכא דפליגי אליבא דמ"ד. ב) ובשם הרד"ך כתב: שפירוש דברי רבנו כך הם: שכשיש בעיר חלוקי מנהגים שחלק מהם נוהג מנהג זה וכו' שבזה הדבר נעשים שני בתי דינים, אבל אינם בתי דינים ממש לכל דבריהם (כ"מ שם). באור דבריהם הוא דלתירוץ ראשון דהכ"מ, סובר, כיון דהמחלוקת דאביי ורבא היא למ"ד עשו, שהוא שמואל, ולדעה זאת מחלק רבא ואומר ששני בתי דינים לית לן בה, אבל למ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם שהוא רב ודאי סבירא ליה דאפילו שני בתי דינים בעיר אחת אסור לכל אחד לנהוג כמנהגו משום לא תתגודדו ופסק רבנו הרמב"ם כרב דהרי הלכה כרב באסורי, ולתירוץ שני דמהרד"ך לא אמר הרמב"ם בשני בתי דינים, אלא כשאין שני בתי דינים חלוקין בטעמם וסברתם, אלא שמחלוקת המנהגים עושה אותם שני בתי דינים אבל אם שני בתי דינים חלוקין בעצם הדין מותר להם להתחלק ולעשות כל אחד כסברתו.
והנה התירוץ הראשון של הכ"מ דחהו הלח"מ מסוגין דגמ' דאסיקנא ש"מ עשו ש"מ (שם ט"ו). וא"כ כיון דסוגין אסיקו כך לא הוי ליה לרבנו לפסוק דלא כסוגין, ולתירוץ הרד"ך כתב דהוא דוחק גדול, ולכן דברי הרמב"ם צ"ע (ל"מ שם). והנה בפאת השלחן קיים תירוץ הכ"מ וכתב דאע"ג דסוגין דגמ' אסקה דעשו ב"ש כדבריהם פסק רבנו הרמב"ם כמ"ד לא עשו, משום דסמך על הירושלמי: רבי הילא בשם רבי יוחנן אלו ואלו כהלכה היו עושין ושם רב ושמואל חד אמר אלו ואלו כהלכה היו עושין וחד אמר אלו ואלו כהלכתן (ירושלמי יבמות ספ"א). ולפי"ז רבי יוחנן ס"ל כרב והו"ל שמואל חד לגבי תרי, ועוד דהלכה כרבי יוחנן נגד שמואל לכן פסק דלמ"ד לא עשו הרי שני בתי דינים בעיר אחת כב"ש וב"ה, שייך לא תתגודדו ולכך לא עשו (פאת השלחן הל' אר"י סי' ג' סעיף י"ד בית ישראל ס"ק ל"א) ודבריו בהירים ונהירים לע"ד, דהנה הירושלמי מסיים במילתיה דרבי יוחנן, אם כהלכה היו עושין בדא תנינן שלחו להם ב"ש ופחתוה שב"ש אומרים עד שיפחות רובה? אמר רבי יוסי בי רבי בון עד שלא בא מעשה אצל ב"ה היא ב"ש נוגעין בו, משבא מעשה אצל ב"ה לא היו ב"ש נוגעין בו. ובקרבן העדה פירש כשבא מעשה לפני אחד מהם במקום שחבריהם מחמירין והן מקילין היו מודיעין לחבריהן ולא היו נוגעין בו אבל כל זמן שלא הודיעו להם וידעו שמעצמו נעשה הדבר ההוא הן עושין כדעתן לחומרא, ושוקת יהוא לא נעשה ע"ד ב"ש לכך שלחו ב"ש ופחותה. מכאן הוכחה ברורה שלא עשו ב"ש כדעתן במקום שהורו ב"ה להקל והיינו ודאי משום לא תתגודדו.
ומסקנת הירושלמי מסכימה לזה דהרי שם בסמוך ממש הביאו מחלוקת רב ושמואל והקשו לדעת שמואל דאמר עשו אלו כהלכתן ואלו כהלכתן ממזרות בינתיים ואת אומר הכין? המקום משמר ולא אירע מעשה מעולם, הרי שגם למ"ד עשו כל אחד כדבריו הוא משום דהמקום משמר, אבל לדינא צריך שכולם יעשו כהלכה גם כשהיא נגד דעתו. ומסתברא שלא כל בית דין יכול להסתמך על זה לעולם שהמקום משמר, ועוד מסתברא לפי מסקנת הירושלמי שלא אמר שמואל עשו ב"ש כדבריהם וב"ה כדבריהם אלא במחלקותם בצרות לאחין משום שאינו דבר רגיל אלא במקום של יבום במקום צרה ערוה, אבל אי אפשר לומר כזאת על מחלוקתם בטהרות ובשאר איסורין שבכל יום, וראיה לדבר מעובדא דשוקת יהוא דשלחו ב"ש ופחתוה שהירושלמי עצמו הקשה מזה על רבי יוחנן, לכן נלע"ד דמ"ש הירושלמי: המקום משמר ולא אירע מעשה מעולם, הכי קאמר דהמקום משמר להאיר עיניהם של ישראל בהלכה מסופקת שאין בידנו להכריע בה כגון מחלוקת ב"ש וב"ה שהללו מרובים והללו מחודדין טפי וזו היא כונת הירושלמי בסיום דבריו כהדא דתימא כל הרוצה להחמיר וכו' הדא דתימא עד שלא יצא בת קול, אבל משיצא בת קול לעולם הלכה כדברי ב"ה וכו' ורב ביבי בשם רבי יוחנן אמר ביבנה יצאת בת קול ודלא כמ"ש הפני משה שזה ענין בפני עצמו אלא זה סיום דברי הירושלמי לפרש מ"ש מעולם לא אירע מעשה מפני שיצאת בת קול.
לפי"ז יוצא דהירושלמי תופס לעיקר תרוצא קמא דתלמודין דמחלוקת דרב ושמואל אם עשו ב"ש כדבריהם או לא היא קודם בת קול, ובאמת שגם לפי תלמודין צ"ל דתירוצא קמא עיקר שהרי לאיב"א בתרא פלוגתיהו דרב ושמואל היא אם משגיחין בבת קול ואנן קיי"ל דהלכה כב"ה משום בת קול (עיי' תד"ה רבי יהושע יבמות י"ד א).
מהאמור למדנו דמה שפסק הרמב"ם שלא יהיו שני בתי דינים בעיר אחת וכו' הוא אפילו בבתי דינים קבועים שחלוקים בהלכה יש בו משום לא תתגודדו.
אולם אחרי העיון נראה שאין ראיה מהירושלמי משום דהירושלמי הכא לא נחית משום לתא דלא תתגודדו אלא איירי בעיקר הדין איך לנהוג במקום מחלוקת בלתי מוכרעת לפסק הלכה, ומסיק שכל זמן שהלכה מסופקת הרוצה לעשות כדברי ב"ה עושה וכדברי ב"ש עושה, קודם שנתבררה ההלכה או קודם שהורה בי"ד אחד בשאלה שעמדה לפניהם אבל אחר קביעת הלכה החלטית חייבין החולקין עליה לנהוג כמותה, אבל בענין לא תתגודדו, מחלוקת אביי ורבא קיימת ולרבא דקיי"ל כוותיה לגבי אביי בשני בתי דינים בעיר אחת אין בו משום לא תתגודדו ורשאי כל בית דין להורות כדעתו וכל הכפופין לאותו בי"ד חייבים להורות על פיו.
אולם מירושלמי דפסחים מוכח ודאי דר"י סובר דאפי' שני בתי דינים בעיר אחת חייבים להסכים להוראה מאוחדת משום לא תתגודדו, דגרסינן התם. ר"ש בן לקיש שאל לר"י ואינן אסור משום לא תתגודו? אמ"ל בשעה שאלו עושין כר"מ ואלו עושין כר"י ובמקום דתרי תניין אינון על דר"מ ותרי תניין אינון על דר"י, אמ"ל והרי ר"א ויה"כ? אמר רבי שנייה היא שאם עבר ועשה בגליל כיהודה יצא, הרי פורים? אמ"ל מי שסדר המשנה סמכה לקרא. והכי פרושה: כי איתא לא תתגודדו היינו בדבר שיש בו אסור ומחלקת שאינה מבוררת, דכל מי שנוהג כחד מהחולקים הרי הוא כמכריע את הדין ואומר זהו דין תורה, ומה שנוהג השני אינו כהלכה. אבל בדבר שאינו תלוי במחלוקת כגון מלאכה בערב פסח אין בזה משם לא תתגודדו הואיל ושניהם מסכימים לדעה אחת בעיקר דין תורה שלא אסרה מלאכה אלא לאחר חצות, ומקשה ממנהג התקיעות בר"ה שביהודה נהוג כר"ע ובגליל כרבי יוסף, וכל אחד פוסל מנהגו של חברו? ומשני שאני התם שאין אחד פוסל מנהגו של חבירו כיון שאם הולך ממקומו נוהג כמוהו, ופורים אע"ג דבני כפרים אינם קוראים בכרכים וכן להיפך הואיל והכתוב קבע להם זמנים מיוחדים אלה, אין זה בכלל לא תתגודדו (עי' פירוש קרבן העדה, ופירוש הבית ישראל לא נהירא לי משום דמסתברא להשוות הירושלמי להבבלי בכל מקום שאין חלוק מבואר, ובתלמודין שאלת ר"ש בו לקיש לר"י היא אמתניתן דר"פ מקום שנהגו). מדברי הירושלמי אלה מוכח בפירוש דאפילו בשני בתי דינים בעיר אחת ישנו ללאו דלא תתגודדו, מכאן סייעתא אלימתא לפסק הרמב"ם ז"ל. וכן פסק המג"א: דבדבר שחולקין בהלכה כגון שאלו אוכלין חלב בני רינס ואלו אין אוכלין חלב, אם נתקבצו כולם למקום אחד צריכים לעשות מנהג שוה (או"ח תצ"ג מג"א ס"ק ו') ולא עוד אלא שמדברי הירושלמי אלה מוכח דאפילו בשתי עיירות נמי יש אסור לא תתגודדו בכל מקום שהמחלוקת היא בהוראת אסור שגם אם יבואו בני מקום האוסרים למקום שנוהגם היתר, ימשיכו מנהגם לאסור ובכגון זה אסור לקיים שתי הוראות חלוקות אפילו במקומם. וגם בתלמודין מוכח כן לכאורה מדגרסינן בגמ': כיון דאנן לא דחינן אינון נמי לא דחו וכו' ופירש"י שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ונראה כשתי תורות דלדידן לא דחו לולב שבת (סוכה מ"ד א) וזה מוכיח כהירושלמי דאפילו בשתי עיירות יש אסור לא תתגודדו.
י. מצוה מן המובחר
והנה מהרשד"ם עמד בזה ותירץ: דבאיסור לא תתגודדו יש שתי בחינות: א) לעבור עליו מדין תורה. ב) משום מצוה מן המובחר. הלכך במעשה מצוה אעפ"י שאין בו משום לא תתגודדו כגון בשתי עיירות, יש בה משום מצוה מן המובחר, ובשני ימים טובים של גליות שאני הואיל ועיקרו נתקן משום ספקא דיומא, וידוע לכל טעם הדבר, אין בהם משום לא תתגודדו. אבל תרוץ זה לא יתכן לפירש"י דכתב שלא יעשו ישראל אגודות אגודות, ולכן תירץ עוד דמ"ש רש"י כן היינו לחכמים ששקדו לתקן שלא ליטול לולב לא היה אפשר לומר להם אלו יטלו ואלו לא יטלו שאז נראה בי"ד אחד פלג מורין כן ופלג מורין כן (מהרשד"ם יו"ד קנ"ג). ואין תרוצו זה מחוור לע"ד, דלשון אנן לא דחינן ואינהו נמי לא דחו אינו יכול להתפרש על עיקר התקנה. ולענ"ד נראה לומר דמ"ש רש"י בגמ' אינהו נמי לא דחו היינו דוקא ביו"ט ראשון משום דאע"ג דעושין שני ימים טובים משום ספקא דיומא בכל זאת יו"ט ראשון עיקר, ולכן אם היו דוחין בא"י יום טוב ראשון היה נעשה ישראל אגודות אגודות שלבני א"י יו"ט ראשון הוא עיקר ולבני הגולה שניהם הם ספק. ובאמת רק יו"ט שני הוא ספק אבל יו"ט ראשון הוא שוה לכל ישראל, להורות זה לא דוחים יו"ט ראשון בא"י אפילו במקום מצוה אבל בכל שאר הדברים שהחלוקים בני א"י ובני בבל בכל מקום עושים כמנהגם ואפילו באסורי תורה חמורים כגון באסור חלב דאמרינן בגמ' אינהו אכלי ולדידן מסתם נמי לא סתים (חולין נ' תד"ה דאייתרא).
וכן מצאנו בכמה מקומות שנויי מנהגים באסור והיתר גם בין יהודה וגליל, וכן מצאנו חלוק מנהגים במקומות, וכמ"ש: במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל, במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב (יבמות י"ד), ובהדיא אמרו אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל אנן נעביד כרבי יוחנן (שבת ל"ז ב) וכלל גדול אמרו רז"ל נהרא נהרא ופשטיה (חולין י"ח ב).
מכל זה מוכח דבשתי עיירות אין בהם משום לא תתגודדו, מכאן אנו מוכרחים לומר שאף הירושלמי לא אמר דבשתי עיירות יש בהם משום לא תתגודדו אלא כגונא דקריאת המגילה שלכל מקום יש זמן מיוחד שגם אם ילכו ממקום למקום אסור להם לשנות את הזמן אם לא שמצאנו אסמכתא. אבל בכל דבר שנהגו במקום משום שסמכו וקבלו עליהם סברת אחד החכמים הואיל ואם יתיישבו במקום אחר עושים כסברת הרב של אותו המקום אין בו משום לא תתגודדו וכדאמרינן בגמ': מקומות מקומות שאני (יבמות י"ד). ובזה אין הירושלמי חולק.
אולם לענין שני בתי דינים בעיר אחת, בודאי הירושלמי חולק אתלמודין וסובר כאביי דאפילו שני בתי דינים בעיר אחת יש בהם משום לא תתגודדו והרמב"ם פסק כהירושלמי וכמ"ש הבית ישראל (פאת השלחן שם).
אולם עדיין יש מקום עיון בפסק הרמב"ם, שהרי מסוגין דגמ' מוכח דלא כותיה, דהנה גרסינן התם: ההוא ארבא דצחנתא דאתי לסיכרא וכו' נפק רב הונא בר חיננא וחזי בו קלפא ושרייה, אמר ליה רבא ומי איכא דשרי כי האי גונא? נפק שיפורא דרבא ואסר, שיפורא דרב הונא ושרי, (ע"ז מ') ודומה לזה אמרו האי עובדא דהוי במחוזא וכו', שרייה רבא לזבוני לנכרים איפליג עליה רב הונא בר חיננא ורב הונא ואסרי (שם). מכאן כתב החנוך בשם מורו: דבשני בתי דיני חלוקים והן שוין בחכמה לא נאמר על זה לאו דלא תתגודדו (החנוך מצוה תמ"ז). אולם אחר העיון נראה שגם מזה אין סתירה להרמב"ם, דשאני הוראה על עובדא מיוחדת שבאה לפני אותו החכם והורה בה, וחברו רואה שטעה בהוראתו רשאי וחייב להשיבו מדעתו ולהכריז אסור או היתר כנגדו כדי שלא יטעו הרבים, וזה ודאי אינו בגדר של לא תתגודדו אלא להיפך שורת הדין מחייבת להעמיד דברי תורה על אמתתם ולא לישא פנים בדין, ודבר זה הוא בגדר חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר (עי' חולין מ"ד ותד"ה היכי עביד ואכמ"ל) אבל מחלוקת דאביי ורבא היא בשני בתי דינים בעיר אחת קבועים שחלוקים בהוראתם, ובזה פסק הרמב"ם כאביי דשני בתי דינים בעיר אחת נמי אסורים להורות ולקבוע מנהגים והוראות חלוקות משום שהוא סובר שטעם אסור זה קיים גם בשני בתי דינים חלוקים ונראים דבריו.
אבל הרי"ף והרא"ש ודאי חולקים על זה, וסוברים: דשני בתי דינים בעיר אחת וכש"כ בשתי עיירות אין בזה משום לא תתגודדו. אולם גם לסברתם אין הדברים אמורים אלא בבתי דין קבועים חלוקים בסברתם ושיטתם, אבל אם הם חלוקין רק בהוראה אחת ומנהג אחד, בזה לכל הדעות אינן רשאין להחלק לבתי דינים משום כך, ואם נחלקו יש משום לא תתגודדו. וכדכתב הכ"מ בשם מהרד"ך. ואם אמנם דברי מהרד"ך דחוקים בפירוש דבר הרמב"ם אבל עצם הסברא היא נכונה ואלימתא לדינא, שלא אמרו בגמ' דבשני בתי דינים בעיר אחת אין בו משום לא תתגודדו אלא כגון בתי דינים של ב"ש וב"ה קודם בת קול, או מחלוקת ר"מ ורבי יוסי דתרי תניין אינון על דר"מ ותרי תניין אינון דר"י (ירושלמי פסחי פ"ה ה"א) אבל אין היתר להוות שני בתי דינים מחולקים, בשביל מחלוקת באיזו הלכה או הלכות, אלא מחוייבין לדון ולהכריע כדעת הרוב כדין תורה אחרי רבים להטות וכ"כ הש"ך בקצור הוראות אסור והיתר (יו"ד רמ"ב סעיף י').
וראיתי עוד חלוק מסתבר מאד, דלא אמר רבא שני בתי דינים בעיר אחת לית לן בה אלא לענין זה שאין בזה עברה משום לא תתגודדו אבל מדרבנן אסור בכגון זה, וכדכתב הריב"ם דאין זה מצוה מן המובחר, וכן כתב הגאון מרן זקני כמוהר"ר חיים דוד חזן זצוק"ל ראשל"צ בירושלם תו"ב משום מר אביו מרן החק"ל זצ"ל לתרץ פסק הרמב"ם שכתב לאסור המחלוקת בהוראה ושנויי המנהגים אפילו בשני בתי דינים בעיר אחת, שהוא מאסור דרבנן. ובזה מסכימים גם הרי"ף והרא"ש (עיי' נדיב לב חלק חו"מ סי' ו' ד' צ"ג ד"ה אמנם) ונראה לי עוד שלא נאמרו דברים הללו להתיר שני בתי דינים בעיר אחת במנהגים והוראות חלוקות אלא לפני חתימת התלמוד או אפילו אחריו קודם שנכתבו הלכות פסוקות של הפוסקים ראשונים עד מרן ורמ"א בשו"ע, אבל אחריהם כבר התבררו והתלבנו פסקי ההלכות ביסודן ובפרטי פרטיהן ונתקבלו בישראל כהלכות פסוקות ומקובלות. ומעתה אין לנו זכות להכריע ולפסוק נגד דעותיהם. וגם בשאלות שלא התפרשו בדבריהם אין לנו אלא לעיין בדבריהם. וללמוד דבר מדבר ולהקיש דבר לדבר אחרי העיון במקורם של ההלכות בתלמוד ושיטות ופסקי הראשונים, ואין מקום עוד ליסוד או קיום שני בתי דינים בעיר אחת בהוראות חלוקות ובמנהגים שונים, בדבר של מנהג וכש"כ בדברים שיש בהם צד אסור, ולא משום לא תתגודדו אלא שכן הדין נותן מדרכי ההוראה המקובלים שאין לנטות מהם ימין או שמאל.
דבר זה מפורש בשה"ג שכתב: גם בזמן הזה יש ברוב מקומות מחלוקת בין החכמים והגאונים אסור לבני העיר לחלק לנהוג כמנהג פשוט קצתם כאחד וקצתם כשני אלא יעמדו על המנין ויעשו כדעת הרוב (שלטי הגבורים פ"א). והש"ך כתב: דוקא שני בתי דינים ידועים אבל אם אין ידועים שני בתי דינים בעיר אסור לנהוג מקצת העיר כך וכו'. ואעפ"י שע"י מחלוקת זו נעשו שני בתי דינים אסור, מכש"כ שדבר זה גורם מחלוקת; ואם בי"ד אחד גדול מחברו דינם כשני ת"ח החולקים בדבר, אחד מהם גדול מחבירו שזה שהוא גדול במנין דהיינו שיש לו תלמידים הרבה אפילו אינם אומרים דעתם, וכש"כ אם רוב התלמידים אומרים כמותם או שהוא גדול בחכמה עושים כמותו אפילו להקל, ואם עשו להחמיר כדברי הקטן מהדרינן עובדא ואם הגדול מחמיר סומכין על דברי הקטן בשעת הדחק.
מכל האמור ומדובר למדנו:
א. לדעת הרמב"ם דסובר דאיסור לא תתגודדו הוא משום שלא ירבה מחלוקת בישראל אפילו אם הם שני בתי דינים קבועים, ושוים בחכמה ומנין, בעיר אחת אסור לנהוג או להורות מנהגים והוראות חלוקים כל אחד לדעתו. וסייעתא גדולה לדבריו מהירושלמי (עיי' פאת השלחן סי' ג' סעיף י"ד ובית ישראל ס"ק ל"א).
ב. לדעת הרי"ף והרא"ש שני בתי דינים בעיר אחת מותרין לנהוג כל אחד כדעתו, במה דברים אמורים כשהם בתי דינים קבועים שחלוקין בשיטותיהם ושוים בחכמה ומנין, אבל אם אחד גדול מחברו בחכמה או במנין חייבים כל בני העיר לנהוג כדעת הגדול להקל או להחמיר.
ג. גם במקום ששני בתי דינים קבועים ושוים בחכמה ובמנין מצוה מן המובחר היא לישא וליתן בהלכה ולהסכים לדעה אחת או לנהוג כדעת הרוב, שכל מקום שאנו עושים כדעת הרוב אנו מקיימים דברי התורה כתקנן, שכך נצטוינו: אחרי רבים להטות. וכל מה שאנו עושי כדעת המיעוט אנו מבטלים מצות התורה של אחרי רבים, ונכנסים בספק אסור. אלא זאת היא חובתנו ממצות התורה להורות כדעת הרוב ולהיות כולנו באגודה אחת ככל דרכי התורה ומצוה.
יא. בני שתי עיירות שהתקבצו במקום אחד.
שני בתי דינים בשתי עיירות רשאים לנהוג כל אחד כמנהגו. ואפילו לאביי אין בזה משום לא תתגודדו (יבמות י"ד). אולם בירושלמי מוכח שגם בשתי עיירות לא הותר לנהוג או להורות מנהגים והוראות חלוקות אלא רק כשמחלוקתם היא לכתחלה, ואם עבר ועשה ביהודה כבגליל ובגליל כביהודה עשה, אבל אם מחלוקתם היא בזה שגם אם עבר ועשה כמנהג מקום אחד לא קיים המצוה או שעבר עבירה יש בזה משום לא תתגודדו (ירושלמי פסחים פ"ד ה"א). ומסתברא לומר דלא הותרו שני בתי דינים בשתי עיירות אלא לענין זה שכל אחד נוהג ומורה במקומו לפי דעתו. אבל כשמתקבצים בני עיר אחת עם בני עיר אחרת ומתישבים בה חייבים לנהוג כמנהג אותו המקום שהלכו לשם או לעשות כדעת הרוב, ואפילו לרבא דסובר דשני בתי דינים בעיר אחת לית לן בה, ודאי דשני בני עיירות בעיר אחת אינן רשאין להחלק לשני בתי דינים ולנהוג מנהגים שונים, שמה שזה אוסר זה יתיר, וכן מוכח להדיא מדברי התוס' דכתבו כי אמרינן לא תתגודדו כמו שני בתי דינים בעיר אחת, וא"ת מה תירץ במגילה דבעיר אחת היו קוראין לבני העיר בי"ד ולבני הכפרים היו מקדימין ליום הכניסה? ואומר הרב רבי חיים דבני הכפרים היו קורין בעירם (יבמות י"ד תד"ה כי אמרינן). הא למדת: דשני בני עיירות בעיר אחת אפילו אם יעשו להם כל אחד בי"ד בפני עצמו אינם רשאים להחלק כמנהגם והוראותיהם, והרי זה דומה למה שכתבנו לעיל בשם הרד"ך והש"ך, אבל הרמב"ן כתב: והרב אב בי"ד ז"ל פירש בשם הרב רבנו משה ב"ר יוסף, דמהכא ילפינן שהכפרים כשמקדימין ליום הכניסה בכפרין עצמם היו קורין, ולא שיבואו לעיירות ויקראו, אלא בני כפרים ובני כרכים אפילו בעיר אחת כשתי עיירות דמו ליה, שמצויינין הם שם וקורין לעצמם (חדושי הרמב"ן שם). והרא"ש כתב בתירוצו קמא כדעת הרמב"ן ולא מטעמיה, דכתב: במגילה אעפ"י שקורין לבני העיר בי"ד ומקדימין לבני כפרים, והוי כמו בי"ד בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה לא קרינן ביה לא תתגודדו, כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא אלא שהמקום גורם. ואם היה בן מקום זה הולך למקום אחר היה עושה כמותם, הלכך לא מחזי כשתי תורות וכו', ועוד יש לומר דבמגילה הוו כשני בתי דינים בעיר אחת שבני הכרכין לא היו קורין לבני הכפרים אלא בני הכפרים קורין לעצמם ככרכין (יבמות שם). ולהלכה נראה שהוא פוסק כתירוצו קמא, שהרי כתב ודבר התלוי במנהג המקומות שבמקום זה נהגו כך אפילו נתקבצו בני שני המקומות במקום אחד ועשה כל אחד כמנהגו לית לן בה (קצור פסקי הרא"ש יבמות פ"א סי' ט'). ובמרדכי כתב בני מגינצא כשבאו לגרמיזא צריכים להודיע להם (בני גרמיזא את מנהגם) להיתר ואז כשמודיעים להם אם דעתם נוטה אחריהם מותר לנהוג כמותם אעפ"י שאסור במקומם כדאמר בפ' כירה: רבי אבהו כי איקלע לאתריה דרבי יוחנן, וצ"ע בפ' מקום שנהגו דתנן נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם (מרדכי יבמות פ"א) מכאן אתה למד דהמרדכי סבר כרמב"ן והרא"ש דשני בני עיירות הוו כשני בתי דינים בעיר אחת ואין בחלוק מנהגם משום לא תתגודדו אלא שאינם חייבים להחזיק במנהג מקום שבאו משם, ואם דעתם נוטה למנהג המקום מותר להם לשנות מנהגם למנהג המקום שבאו לשם.
וכן כתב מהריב"ל ז"ל: ועל החקירה השנית אם קהלות רומניא וקהלות הפראנקוש הם כשני בתי דינים בעיר אחת ולא קרינן בה לא תתגודדו, או דילמא הם כבית דין אחד פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה והביא סוגיא דיבמות דלרבא שני בתי דינים בעיר אחת לית לן בה. ומסיק: והאמת כך היא שבעיר ואם שאלוניקי שקהל האשכנזים היו נוהגין שני מנהגים שלא כמנהג כל הקהלות, אחד לקולא ואחד לחומרא וכו' והספרדים היו נוהגין כדברי רוב הפוסקים לחומרא, והיו מחזיקין עצמן כשני בתי דינים בעיר אחת (מהריב"ל ח"ג סי' י"ד). ומהרשד"ם כתב בנידון דידן שהקהלות נפרדים לעצמן במנהגים, לא ראי זה כראי זה, לכו"ע אפילו בדבר איסור אין כאן משום לא תתגודדו וכמו שבסאלוניקי עוב"י האשכנזים היו אוכלין בימי הגדולים חלב הנקרא חמש אצבעות ושאר כל הקהלות נזהרים ממנו משום כרת והאשכנזים נזהרים מנפיחה ושאר כל הקהלות נופחים וכו' ובעיר אחת ושתי קהלות כתבו כל החכמים פה אחד דהוו כשני בתי דינים (מהרשד"ם יו"ד סי' קנ"ג).
אולם דבר זה אינו הלכה פסוקה ומוסכמת. שהרי הרמב"ם דפוסק שגם שני בתי דינים בעיר אחת אסור ודאי שהוא אוסר לשתי קהלות בעיר, אחת וכן מוכח ממה שפסק: בני הכפרים שאינם מתקבצים בבתי הכנסיות אלא בשני וחמישי תקנו להם שיהיו מקדימין וקורין ביום הכניסה (הל' מגילה פ"א ה"ו). והלח"מ הוכיח מדקדוק דברי הרמב"ם שבני הכפרים מקדימין וקוראין במקומם, אבל לא בעיירות (שם) והרב רבי חיים והרב אב בי"ד סוברים שגם לרבא דשני בתי דינים בעיר אחת לית לן בה משם לא תתגודדו, דשתי קהלות משתי עיירות בעיר אחת הוו כבית דין אחד בעיר אחת פלג מורין כן ופלג מורין כן.
ומסתברא לומר שגם הרא"ש סובר כן להלכה, שהרי בתירוצו קמא דקדק וכתב כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא, אלא שהמקום גורם ואם היה בן מקום זה הולך למקום אחר היה עושה כמותם, הלכך לא מחזי כשתי תורות (יבמות שם), משמע דכל מקום ששנוי המנהגים התהווה מסיבת פלוגתא שהללו פוסקים כמאן דמחמיר והללו כדעת המיקל גם שתי קהלות בעיר אחת חשובות כבי"ד אחד פלג מורין כן ופלג מורין כן. ויש בזה משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות.
וכן מתפרשין דברי קצור פסקי הרא"ש, שכתב: ודבר התלוי במנהג המקומות שבמקום זה נהגו כך ובמקום זה נהגו כך והיינו במנהג שאין בו משום פלוגתא דדינא, ואף להרמב"ן שנמק דינו משום כיון דמצוינים הם שם, חשיבי כשני בתי דינים בעיר אחת אין לנו ללמוד היתר אלא בכגון זה דכפרים ובני כרכים שהם מצויינים או בקהלות אשכנזים וספרדים אבל כשאינם מצויינים לשתי קהלות נפרדות אין צד היתר להתפלג במנהגיהם. ועוד שהרי כתבנו (לעיל בסעיף ט') שגם בשני בתי דינים בעיר אחת לא הותר להתפלג אלא שאם התפלגו לא עברו על לא תתגודדו אבל לא קיימו מצוה מן המובחר.
מכל האמור למדנו: שלא הותר לעשות אגודות אגודות אלא רק בכגון קהלות האשכנזים וספרדים שהן נפרדות במנהגיהם ומצויינות בתור חטיבות מיוחדות, וגם זה במחלוקת הוא שנוי, ולדעת המרדכי מותר לכל אחת מן הקהלות לשנות מנהגן אם דעתם נוטה אחריהם וכיון שמותר ממילא יוצא דמצוה מן המובחר היא להתאחד, ולזה צריך לשאוף ולהתפלל שה' אחד יאחד את כולנו לעבדו בלב אחד ובאחדות המעשה והדבור, אבל ודאי שאסור משום לא תתגודדו להוסיף עוד קרעים ע"ג קרעים ולהתפלג לאגודות אגודות ואין ישראל נגאלין עד שיעשו כולם אגודה אחת (ילקוט עמוס ט'). וכן ישראל בהרצאה אינם נענין עד שיהיו כולם באגודה אחת (מנחות כ"ז) ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת. כתבתי זאת ללמד שגם בשני בתי כנסת נפרדים לשתי קהלות אסור להתפלג במנהגיהם בכל עניני תורה ומצוה, ומזה נלמד במכל שכן שאסור לנהוג מנהגים שונים בתפלות ומעשה המצוה בביהכנ"ס אחד שזה הוא לכל הדעות בית דין אחד בעיר אחת פלג מורין כן ופלג מורין כך, שאסור לכל הדעות משום לא תתגודדו, וקרוב הדבר לומר שיש בזה משום מצוה הבאה בעבירה וכמו שכן העלה להלכה בפאת השלחן שבני אדם יחידים אשכנזים כשמתפללים בביהכנ"ס הספרדים וכן להיפך אסור להם לשנות מנוסח הצבור (פאה"ש הל' אר"י סי' ג' סעיף י"ד) וכן מוכח ממ"ש בתומת ישרים לתרץ קושית התוס' בפלוגתא דאביי ורבא מהא דמגילה דבני הכפרים קורין בעיר ביום הכניסה, דאפילו לדעת אביי כיון דהיו קורין בבית הכנסת שלהם בפני עצמן חשובים כשני בתי דינים בשתי עיירות. וכ"כ המאירי בחדושיו למגילה (נדיב לב ח"ב ה' חו"מ סי' נ' ד' צ"ג ד"ה וראיתי). הא למדת דמה שהם בני שתי עיירות גרידא אינו מתיר להם לנהוג כמנהגם אלא תרתי בעינן שתי עיירות ובית הכנסת המיוחד להם.
וכן יש ללמוד ממ"ש הרמ"א: שהנוהגים להניח תפלין בחוה"מ אין מברכין עליהם בקול רם בבית הכנסת כמו כשאר ימות השנה, ובטו"ז תמה על זה וכתב אטו כלפי שמיא מחלקינן בין סתר לגלוי? ובשו"ע התניא כתב דמה שמברכין בלחש היא להורות שיש בהם קצת קדושת האות ועוד לפי שיש אומרים שאין לברך על תפלין בחוה"מ לכן אותם שנהגו לברך נהגו לברך בחשאי מפני המחלוקת (או"ח סי' ל"א ושו"ע התניא שם). הא למדת שגם במקום שכל הצבור מניחים תפילין בחוה"מ ונוהגים לברך על הנחתם בכל זאת מצוה לברך בלחש מפני המחלוקת. וכן כתב עוד בענין תספורת בימי העומר: אם ידוע לו מנהג המקום אין לו לשנות מנהג המקום להקל או להחמיר אם אינו עושה כן מחמת חומרא בעלמא שמחמיר על עצמו בימים אלה לחוש לדברי המחמירים בימים אלה אלא הוא מראה שעושה כן לפי שכן ראוי לעשות לכל אדם מפני שעיקר כדברי המחמירין, שאז נראה הדבר כשתי תורות שהוא מחמיר ואנשי המקום מקילין, או להיפך, ויש בזה אסור לא תתגודדו כלומר לא תעשו אגודות אגודות אפילו הוא בענין שאין לחשוש למחלוקת כגון שאין הוא יחידי בעיר אלא הרבה מאנשי המקום נוהגין כך והרבה מהם נוהגים כך ואין מקפידין על זה כלל (שו"ע למרן התניא זצק"ל או"ח תצ"ג). וכן ראיתי עוד בשדי חמד שהביא תשובת הגאון נצי"ב בענין שנויי נוסח התפלה והקדושות, ואסיק להלכה: דבתפלה בלחש אסור לשנות מנוסח שנהגו מכבר, ולכו"ע לית כאן משום לא תתגודדו להרמב"ם משום שאין כאן מחלוקת ולהרא"ש משום שאינו אלא מנהג וכו"ע סבירא להו שיוצאים בשנוי הנוסחאות וכו', אבל בקדושות שבקול רם וכדומה ודאי אסור לשנות ממנהג המקום שהוא שם מפני המחלוקת. ולהרמב"ם יש בזה משום לא תתגודדו (שד"ח מערכת הלמד כלל ל"ט).
והנה לענ"ד יש מקם עיון רב בדבריו במ"ש שבתפלת לחש חייב לנהוג כמנהג מקומו, שגם אם נאמר שאין כאן לאו דלא תתגודדו, לדעת הרמב"ם שתלה הדבר משום מחלוקת, בכל זאת ודאי אינה חובה לקיים מנהגו גם בהמצאו בצבור אחר וכמ"ש המרדכי (יבמות שם). ואדרבה מתשו' המהרשד"ם למדנו שאין זה מצוה מן המובחר כשהיא נעשית בפרוד וחלוק, ולדעתי יש בזה גם משום לא תתגודדו וכמ"ש המג"א, דלמסקנא דגמ' בכל דבר שייך לא תתגודדו בבי"ד אחד בעיר אחת אפילו שלא ניכר הדבר (מג"א או"ח סי' תצ"ג ס"ק ו'). והכי מסתברא דעצם הפלוג הוא מביא לידי מחלוקת שבהיות כל אחד מחזיק מנהגו הרי הוא מבטל או מזלזל בחברו ומנהגיו.
ועל כל פנים מכל האמור ומדובר מתברר הדין באר היטב: שכל חלוקי מנהגים בתפלות, מעשי המצות והוראות חלוקות בענינים צבוריים שנעשים בפומבי בבית הכנסת אחד הם בכלל אזהרות לאו דלא תתגודדו; וקרוב הדבר לומר שזה הוא בגדר מצוה הבאה בעבירה וברור הוא שאין זה מצוה מן המובחר ואדרבה מצוה עלינו לקיים ולהבליט בכל מצבינו ועבודתינו לצור ישענו אחדות עם ישראל ותורתו' שבה מתפאר בעמו וכמה גדולים ועמוקים דברי רז"ל שאמרו תפלין של הקב"ה כתיב בהם "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" שהקב"ה משתבח בשבחייהו דישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (ברכות ז א). והנלע"ד כתבתי.