סימן א
- לחיוב תרומות ומעשרות בפירות נכסי הנכרים שברחו מן הארץ -
ירושלים, כסלו תשי"א
ראה ראיתי תשובתו של ידידי הגאון כמוה"ר צבי פסח פראנק שליט"א, אב"ד בעיקו"ת ירושת"ו, שנדפסה בספר "כרם ציון" ספר י"א, ובזה השיג על מה שכתבתי בעניי בדין פירות של נכסי הערבים שברחו מן הארץ, והיא נדפסה בספר "משפטי עזיאל" מהדו"ת יו"ד כרך ב' סי' צו ומצאתי מחובתי לתרץ את דברי מהשגותיו, כדרכה של תורה.
הגרצ"פ שליט"א פתח דבריו וכתב: כל עין רואה שבגדרי מירוח עכו"ם נחלקו אבות העולם, והן אמנם דלרש"י והתוס' שם שיטתם ברורה דלעולם בתר בעלים אזלינן, אבל הלא שיטת הרמב"ם אינה כן, והביא דברי הרמב"ם והכ"מ בשם הר"י קורקוס וכו'. וכל מעיין בספר חרדים יראה מפורש שכל יסוד דינו דלעולם בתר פועל אזלינן מקורו טהור מדברי הרמב"ם הנ"ל.
ואנא דאמרי דברי ספר חרדים הזכרתי בתחלת דברי, אלא שסמוך ונראה כתבתי: כשנעיין בסוגיא דגמרא מתברר דכל שנמרחה התבואה ברשות גוי, אע"פ שהמרוח נעשה על ידי ישראל פטור מתרומה ומעשר. דבר זה לא אמרתי מדעתי אלא מדברי רש"י ותוס' שיטה מקובצת בשם תוס' חיצוניות, ומעתה חובה עלינו לתרץ דברי הרמב"ם כסוגית הגמרא, ולא להיפך לעשות את הרמב"ם כטועה בדבר משנה, ולא עוד אלא שדברי הרמב"ם מוכיחים כן כמ"ש להוכיח מדבריו ה' תרומות פ"א הי"א, והלכה י"ז והרדב"ז ובית יוסף (יו"ד סי' שלא) ומעתה מי שבא לסתור כל זה צריך הוא לתרץ את דברי הרמב"ם ולא להסתפק רק באמירה: שיטת הרמב"ם אינה כן.
אמנם הרה"ג יצ"ו, הסתמך על דברי הרמב"ם (שם הי"ג) וציין לעיין בכ"מ בשם הר"י קורקוס, ודבריו מתמיהין, והילך דברי הרמב"ם: ישראל שמכר פירותיו לעכו"ם קודם שיבאו לעונת המעשרות וגמרן העכו"ם פטורים מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אעפ"י שגמרן הגוי חייב בכל מדבריהם, וכן העכו"ם שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד עכו"ם אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהם. מכר עכו"ם לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחן העכו"ם ברשות ישראל אינן חייבין בתרומה ומע' וכו' (שם הי"ד). דברי הרמב"ם אלו מוכיחין לכל ישר הולך דהרמב"ם סובר: פירות ישראל שהגיעו לרשות הגוי לפני בואם לעונת המעשרות פטורין ממעשר אעפ"י שצמחו בקרקע ישראל, הראב"ד השיג עליו מדין אין קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר, והכ"מ תירץ דלא נאמר אין קנין לעכו"ם אלא כשחזר ישראל ולקח הקרקע מהגוי או שקנה הפירות ומירח אותן. הרי לך ברור ומפורש דאפילו פירות שצמחו בקרקע ישראל ומכרו לגוי לפי המירוח פטורין לגמרי משום שדיגונן ביד גוי כלומר ברשות הגוי, מטעם זה פטורין אפילו כשמרחן ישראל, וכמו שכן כתב בסמוך: הקונה פירות מן העכו"ם בסוריא וכו' אעפ"י שמרחן ישראל הואיל ואינו מהקרקע שלו פטור, וכתב הרדב"ז: כיון דבשל ישראל אינן חייבין אלא מדבריהם בשל עכו"ם לא גזרו. הרי מפורש יוצא דמירוח ישראל בפירות שצמחו בקרקע של גוי פטורין מתרומ"ע.
כמו"כ כתב להסתייע מדברי מהר"י קורקוס שכתב: וכל דיגון גוי פטור אפילו שהוא דגנך, והוסיף וכתב: הרי מפורש יוצא דלא כהרב הנז' שאמר דבדגנך תליא אפילו כשמירח עכו"ם חייב, שהרי שרמב"ם פליג על שיטת התוס' וס"ל דבפועל תליא מילתא וכו', וכל מעין בספר החרדים יראה מפורש שכל יסוד דינו הוא מדברי הרמב"ם ז"ל וכו'.
דברים אלה אינם מדויקים, שהרי מה שדיגון גוי פוטר אפילו בקרקע ישראל אין אנו צריכים ללמוד מדברי מהר"י קורקוס, הואיל והם מפורשים בדברי הרמב"ם שכתב: וכן העכו"ם שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונם ביד עכו"ם אינן חייבין בתרומ"ע אלא מדבריהם, ופירוש ישראל הוא גם כשצמחו בקרקע ישראל. מכאן שהמירוח הוא הקובע, ומה שחייב מדבריהם הוא כשבאו לעונת מעשרות ברשות ישראל דכיון שהתחייבו ברשותו חייבוהו רבנן אף כשנתמרחו ביד עכו"ם שלא יהיה איש מישראל פוטר עצמו על ידי מכירת פירותיו לגוי, אבל כשהקרקע והפירות של גוי, פטור אפילו כשמרחן ישראל. והם הם הדברים שכתב מהר"י קורקוס: דעת רבינו שמה שדרשו דיגונך ולא דיגון עכו"ם כולל אפילו מירח הגוי פירות ישראל דבדיגון תליא מילת ואדיגון קפיד רחמנא, אבל מדרבנן מיהא מיחייב מהטעם הנזכר למעלה דכיון נתחייבו דהיינו שהביאו שליש ביד ישראל אינם יוצאים מחיובם לגמרי וכו'. וכל ישר הולך יבין בדברי מהרי"ק: כולל אפילו מירוח הגוי. דכוונתו לומר לא מיבעיא קרקע של גוי דפטור אפילו אם מרחו ישראל שהרי לאו דגנך הוא. אלא אפילו מירוח גוי בפירות שבקרקע ישראל פטור משום דלאו דיגונך הוא דבדיגון תליא מילתא וכו', ודבריו ברור מללו דכוונתו דבקרקע ישראל נמי אדיגון קפיד רחמנא, וזו היא דעת רש"י והתוס' וכמו שכתבתי בעניי בתשובתי הקודמת.
ומה שכתב עוד: וכל מעין בספר חרדים יראה מפורש שכל יסוד מקורו טהור מדברי הרמב"ם, דברים אלה הם משנה שאינה צריכה. אמנם נכון הוא זה דמפורש יוצא זה בדבריו, אלא עליה אנו דנים אם באמת דברי הרמב"ם מתפרשים כך או שהם יכולים להתפרש כדעת רש"י והתוס' שדבריהם מוכחים מסוגיית הגמרא, ואין אנו צריכים להוות מחלוקת. ולפי"ז לא דק הרב יצ"ו במה שכתב: ומה מקום לדחות דברי החרדים מכח דברי רש"י והתוס', ובמחילה מכבודו לא דק כדברי, שאני לא אמרתי לדחות דברי החרדים מדברי רש"י ותוס', אלא מסוגיא דגמרא לפירושם של רש"י והתוס' ושגם הרמב"ם פסק כן. וכל קורא תשובתי הקודמת יבין זאת שהרי כתבתי על דברי החרדים: אבל כשנעיין בסוגיא דגמרא וכו' מכאן למדנו מפורש לדעת התוס' ואף לדעת רש"י וכו'. והנה דין זה פסקו הרמב"ם ז"ל וכתב עליו הכ"מ וכו' הא למדת וכו', ולפי"ז מ"ש ומה מקום לדחות וכו'. אין להם מקום.
ב. על מה שכתבתי דמ"ש הרמב"ם ומירחן הגוי פירושו הוא שמירחו הגוי ע"י שכירו או לקיטו וכו'. כתב הרב יצ"ו: לדידי אין זה מחוור דהרמב"ם לא דייק בלישניה ויעויין בתשובת אבקת רוכל שכתב: ודייק לישנא דרבינו דבסיפא כתב ונגמרו ביד ישראל ולא כתב וגמרן ישראל. והוא המשיך וכתב וניכרים הדברים שבעל התשובה הנז' תמך יסודו בדברי הכ"מ מפני שהוא הבין שהכ"מ וכו'.
דברים אלה מתמיהים א) שהוא נתן בפי הדברים שלא אמרתי, כי אני כתבתי שפירוש: מרחן הוא אפילו על ידי אחר, ולא אמרתי שהרמב"ם לא דייק בלשונו אלא אדרבא זהו דיוק לשון שכתב ומירחן סתם, ואם כונתו היתה לומר שמירחן בידו היה צריך לדייק ולכתוב: אם נמרחו על ידי גוי שפירושו נמרחו ממש ע"י גוי ולא ע"י ישראל, אבל לשון ומירחן בידו היה צריך לדייק ולכתוב: אם נמרחו על ידי גוי שפירושו נמרחו ממש ע"י גוי ולא ע"י ישראל, אבל לשון ומירחן גוי משמע שמרחן על ידו או על ידי שכירו, אפילו אם הוא ישראל.
הסיעתא שהביא הרב מדברי אבקת רוכל אינה ראיה ואדרבה היא תיובתיה, דהנה מרן ז"ל כתב: כי בזה למדנו יתד שהכל תלוי בו דבר תורה שהוא גמר מלאכתן שאעפ"י שגדלו כל צרכן ביד גוי ונתלשו ואחר כך מכרם לישראל וגמרן ישראל חייבים בכל דדגנך מיקרי. הרי לך מפורש שאין התבואה חייבת בתרו"מ אלא כשמכרם לישראל וגמרם ישראל, דוק מינה אם לא מכרם לישראל אעפ"י שגמרם ישראל אינן חייבין.
ותמיהני טובא על ידידי הרב המשיג שליט"א שהתעלם מדברים מפורשים אלה. ולא עוד אלא ממקום שבא הויא תיובתיה, הרי לפי דיוק לשון זה מוכח דכשנאמר גמרן ישראל פירושו הוא שגמרן בעצמו או על ידו ורק לישנא דנגמרו על ידי ישראל משמע דנגמרו ע"י ישראל ממש, ומ"מ גם בלשון זה כתב מרן ז"ל: ולא חשש לפרש דאפילו נגמרה מלאכתן ביד גוי מיירי דממילא משמע דאם לא כן תיקשי דיוקא דסיפא ארישא, (לפרש) הרי שבמקום שהדבר מובן מאליו לא חשש הרמב"ם לפרש, וזהו סייעתא מכרחת למה שכתבתי לפרש דברי הרמב"ם דמרחן הגוי היינו אפילו על ידי ישראל.
הרב המשיג הוסיף וכתב: וניכרים הדברים שבעל התשובה הנז' תמך יסודו בדברי הכסף משנה. ולמה נראה הלא מפורש כתבתי: וכתב עליו הכ"מ. ובאמת כן סמכתי על הכ"מ שהוא המוסמך ביותר לפרש דברי הרמב"ם.
כן כתב עוד: אבל שגה בזה דהכ"מ לא נתכוין לומר דהרמב"ם פסק כהתוס' דלענין הלכה לא קרב זה אל זה. וכל מעיין רואה שהכ"מ לא פסק קאמר אלא פירוש אומר, כלומר שהרמב"ם מפרש דברי הגמרא כפירוש התוס' וכו' וכן יורה לשון הכ"מ שכתב וכן פירש"י והתוס' ולא כתב בלשון וכן ס"ל להתוס' או וכן פסקו התוס' וכו'.
על דברים אלה נאלץ אני לומר לא זו דרכם של ת"ח שבארץ וכו' וכל מעיין ורגיל בדברי הפוסקים הראשונים הוא יודע דכשאומר הכ"מ ומפרש רבינו וכן פירשו התוס' הוא לתרץ פסק הרמב"ם לפי סוגית הגמ' לפי פירוש התוס', וכל תלמיד יודע שהתוס' אינם פוסקים אלא מפרשים, ולעולם לא יאמר פסקו התוס' או פסק רש"י אלא פירשו התוס' או פירש רש"י, ופסקו הגאונים פסק הרי"ף ופסק הרא"ש והרמב"ם וכן לכל הפוסקים, וכבר כתבתי שגם מדברי מרן בכ"מ וגם מדבריו באבקת רוכל מוכח בפירוש דהוא סבר שדגון ישראל בפירות של גוי אינו מתחייב במעשר.
הרב המשיג הוסיף וכתב: דבעיקר דבריו כבר קדמו מהריט"ץ, אלא שהוא מתקיף את מהריט"ץ מהא דאמר ישראל שמכר פירותיו לעכו"ם קודם שיבאו לעונת המעשרות וגמרן העכו"ם פטורין מתרו"מ (שם פ"א הי"ג) וגמרן עכו"ם דוקא קאמר שגמרן הנכרי אבל אם מירחן ישראל חייבים דאם לא כן לא הוה ליה למכתב ומירחן העכו"ם אלא אם נגמרו ברשות העכו"ם פטור.
דברי מהריט"ץ לא ראיתים לפי שאין הוא מצוי אצלי אבל השגות הרב על מהריט"ץ הן תמוהות, שכבר כתבתי דגמרן או מרחן הגוי פירושו שהפעולה נעשית ברשותו, או על ידי שכירו ופקידו, ואישתמיטתיה מיניה דמר מ"ש מרן הכ"מ דרבינו לא כתב לעיל דאין קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל או אם קנה הפירות ומירח אותן. מכאן ברור ומפורש דמרן הכ"מ סובר בדעת הרמב"ם שאין תבואת ישראל חייבת במעשר אל אם חזר ולקחה ממנו ישראל והיינו שקנה הקרקע או שקנה הפירות ומירח אותן (כ"מ שם). מכאן אתה למד ברור ומפורש שאם לא קנה הקרקע אפילו שמירח אותם ישראל פטור דיש קנין לעכו"ם כל זמן שהקרקע ברשותו הוא, וכן אם לא קנה הפירות אעפ"י שמירח אותן ישראל פטור, דכיון שהקרקע של גוי פטור מתרו"מ דלא דגנך הוא. מכאן שמ"ש הרמב"ם בהלכה זאת וגמרן עכו"ם הוא על ידי עצמו או שכירו ולקיטו אפילו אם הוא ישראל כיון שאין הקרקע או שאין הפירות שלו.
מכאן תיובתא לרב המשיג במ"ש להשיג ע"ד מהריט"ץ דמאי דממעטינן דגן עכו"ם לא על עצם הדגן קפיד קרא, אלא על השדה קאי דדוקא גדולי שדה ישראל חייב בתרו"מ ולא גדולי שדה הגוי וכו'. לפי"ז יוצא ישראל שקנה פירות שצמחו בקרקע הגוי אעפ"י שמרחן פטורים מתרו"מ כיון שהקרקע הוא של גוי. וזהו דבר חדש לגמרי ודברי הכ"מ הוויין תיובתיה, דכתב או אם קנה הפירות ומירח אותם, וכן שורת הדין נותנת דקרקע ישראל או פירות ישראל בפירות הקנויים לו מעכו"ם חייבים במעשרות משום שהם דגנך או דיגונך, מעתה כל הפלפול משטחיות סוגית הגמרא דכתב הרב המשיג בכפילות דברים הוא מופרך מעיקרו.
הרב המשיג חזר שוב על דבריו הקודמים לדחות דברי מהריט"ץ מדקדוק דברי הרמב"ם וגמרם העכו"ם, ובזה חלק על פסק מהריט"ץ שפסק לפטור מן המעשר בדבש הנעשה מענבים של גוים על ידי פועלים יהודים, וכבר כתבתי דפועלים יהודים אינם מחייבים תבואת גוי במעשר, דפועל ידו כיד בעל הבית, והרי זה כנעשה על ידי גוי עצמו.
הרב המשיג ברצותו לקיים הוראת ספר החרדים הוסיף וכתב: דעת החרדים לאו יחידאה הוא כי רבים מהראשונים אשר אתו וכו' והנה דברי הראשונים אלה שהביא ופירש אותם מדעתו אינם מוכרחים אלא שאין אני רוצה להתוכח על זה אלא במה שנוגע לתרץ דברי. ומ"מ תמיה אני על הרב המשיג יצ"ו שהתעלם מכל מה שכתבתי בתשובתי הקודמת מדברי מרן החיד"א והמבי"ט שחולקים על דעת החרדים.
אסיפא דמגילתא כתב הרב המשיג: וגם אלה מן ההלכות שהורה שם הלכה למעשה. דאין נ"מ אי מסיק גוי בשביל ישראל או שישראל הוא מסיק מכיון דבשעת המסיקה והבצירה הפירות קנוים לערבים. וע"ז כתב לדעתי זה לא נכון, דמה שכתב לדבר ברור שרכוש זה עומד ברשות הערבים וטעמא יהיב שהרי יש עונש ממשלתי לכל הפושט יד ברכוש האויב זה אינו ממין הטענה כי חק הממשלה הוא שלא יהא כל אחד חוטף לעצמו, אבל לא שהממשלה שומרת על הרכוש בעד הערבים.
ואנא דאמרי לא דק בדברי, שאני כתבתי: מכאן ברור שרכוש זה אינו הפקר אלא ברשות בעליו עומד שהרי הממשלה אוסרת ומענישה את כל אדם, וזה מוכיח שאינו הפקר, שאם כן הוא הפקר כל הקודם בו זכה. וזהו ודאי שהוא ממין הטענה להוציא מדעת הסוברים שקרקע ופירות אלה הפקר, והזוכה בהם קודם מירוח חייב במעשר.
עוד כותב הרב המשיב: כנראה שאיזה פקיד מאלה הממונים על רכוש האויב אמר כן אבל לא מפיו אנו חיים. ואני תמה ושואל סילוף דברים למה? הלא בראשית דברי הבאתי את מכתבו של האוצר, המחלקה לנכסי הנפקדים, שהוא אומר: וכרמי הזיתים הנם של בעלים ערבים. ואם כן אין כאן מקום לומר: כנראה ולא איזה פקיד, אלא מנהל האוצר מטעם הממשלה.
ודברי עצמו סתראי נינהו שכתב: איזה פקיד מאלה הממונים על רכוש האויב, ואם יש פקיד ממונה על רכוש האויב הרי שהרכוש הוא של האויב.
הרב המשיב מוסיף וכותב: ולא מפיו אנו חיים. ובאמת לא מפיו אנו חיים, אלא ממציאות אפוטרופוס לנכסי נפקדים שהוא גלוי וידוע לכל. ודבריו תמוהים מצד עצמם עוד יותר, שהרי בדבור אחד אומר שהממשלה מעכבת שלא יהיה כל אחד הולך וחוטף, הרי שרכוש זה אינו הפקר ובתוך כדי דבור אומר הממונים על רכוש האויב, הרי שהמחזיקים ברכוש זה הם ממונים או במלים אחרות אפוטרופוסים, ואם כן איך יצאו נכסים אלה מרשות האויב?
הרב המשיב מוסיף ואומר: כי המציאות סוטרו על פיו שהרי אי אפשר לערבים לחזור לרכושם והפירות נלקטים בפקוח הממשלה כדי לחלק לתושבים, והרי כל אדם יודע וגם הערבים יודעים שהם יצאו נקיים מנכסיהם המטלטלים ולא יהיה להם מגוף הפירות כלום.
ואנא דאמרי מציאות זאת שמדבר עליה מעכ"ת היא מציאות דמיונית וכל אדם היושב בארץ ישראל יודע:
א. שנכסים אלה נקראים בשם רכוש נטוש או רכוש האויב ב. שקיימת מחלקה ממשלית במשרד האוצר שנקראת בשם, האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שיש בה מנגנון שלם לסדור החשבונות של כל הנכסים האלה מהכנסות בתי הדירה ופירות היבול וזוקף אותם לחשבונם. ג. כל איש ואשה מקטין ועד גדול יודעים שהערבים הפליטים צווחים ככרוכיא, והליגה הערבית בראשם, תובעים החזרת פליטים אלה לבתיהם ורכושם, וזאת היא דרישתם הראשונה שבגללה מעכבים את השלום עם ישראל. ד. כל העולם יודעים כי שאלה זאת עומדת לדיון בפני האו"מ ואיך שתהיה החלטתה לענין החזרת הפליטים ואני מאמין שהיא לא תקום ולא תהיה כי יד ה' החזקה והנעלמה שגרשה אותם מן הארץ היא תעצור אותם ותמנע את חזרתם, אבל אין זאת אלא לשיבתם לארץ, אבל ביחס לרכושם אין ספק שיחייבו את ממשלת ארץ ישראל לפצות אותם, ועד שישלמו הפצויים כל הרכוש ופירותיו הם בבעלותם כמו שכן נוהג בתור חק לאומי בכל ממלכות העולם שעד חתימת השלום הנכסים שהם נכסי האויב וכל שכן נכסי הנמלטים או השבויים היא בבעלותם.
מעכ"ת התעלם מכל זה ויצר לעצמו מציאות דמיונית כזאת שאין לה עיקר והיא מוכחשת גם מהמציאות וגם מדבריהם של מחזיקי רכוש זה פקידי הממשלה שהם אומרים בכתבם: כי נכסים אלה ופירותיהם הם של ערבים וכיון שכן חזר הדין לסיני וכמו שהוכחתי לע"ד דקרקע ופירות הגוי אינם חייבים בתרומות ומעשרות אפילו אם הם נגמרים על ידי ישראל בשביל בעליהם הגויים.
מכלל דברים אלה מתבטלת תמיהתו על מה שכתבתי דלא קרינן בהו דגנך, וכת"ר כתב: הממשלה מוסרת הפירות לפועלים לגמור מלאכתן על מנת למוכרם לישראל הרי זכתה בהם ממשלת ישראל, והפירות נעשו של ישראל לחלוטין וכו'. ובחנם מתקשה להבין דבר שהוא מובן לכל, דבאמת לא זכתה ממשלת ישראל בפירות אלה אלא שהיא מוכרת אותם על חשבונם, וישראל הקונה אותם הרי הוא כקונה פירות הגוי שהם מיבול אדמתו והתמרחו על ידו, ואין חלוק שהתמרחו על ידי גוי או על ידי שהוא פקידו, וכל זמן שלא קנה ישראל את הקרקע דין פירות עכו"ם עליהם, ואין קנין אלא בתשלום דמיו או לכל הפחות שזוקף עליו במלוה.
ובמטותא מיניה דמר אשאל ויודיעני במה זכתה הממשלה בקרקעות ופירות אלה, והלא היא מכריזה ואומרת שלא זכיתי בהם, והם של ערבים ולא מצאנו אלא זכין לאדם שלא בפניו משום דאמרינן דעתיה שהוא רוצה בזכות. אבל לא מצאנו שמוציאין רכוש של אדם כשהוא צווח ואומר שלי הוא, אם לא מדין הפקר בי"ד וכאן הממשלה לא הפקירה נכסים אלה. ולא מצאנו שזכין לאדם שאינו רוצה לזכות.
אולם אם נמרח בבעלות ישראל היינו שקנה הפירות מידו או מיד פקידו חייבים במעשר מדין תורה אפילו אם נתמרחו או נדרכו על ידי גוי בשליחתו של ישראל דכיון שקנה הפירות מיד הגוי או הממונה על רכושו ואח"כ נתמרחו על ידו או על ידי פקידו ושכירו התחייבו במעשר מדין תורה, ודין זה מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל: מכר גוי לישראל פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחן הגוי ברשות ישראל אינן חייבין בתרו"מ הואיל ובאו לעונת מעשרות ברשות עכו"ם ומירחן הגוי אעפ"י שהן ברשות ישראל. וכתב הרדב"ז: וה"ה אם קנה פירות תלושים מן הגוי ועדיין לא נגמרה מלאכתם למעשר כגון ענבים לעשות יין או לעשות צימוקים חייבים במעשר וכו' (ה' תרומות פ"א הי"ד).
וכיון שכן הדבר ברור ומחוור שגם אם נדרכו על ידי גוי שהוא פקידו או שכירו של ישראל חייב במעשרות ולא יעלה על הדעת שישראל יפטור פירותיו הקנויים לו מהגוי לפני גמר מלאכתם ע"י דריכתם ע"י פועל גוי. והנה הכ"מ הביא מ"ש בארחות חיים בשם הראב"ד: אם קנה מעכו"ם שבלים לצורך מצות ומירחן עכו"ם בשבילו מחייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו. והכ"מ כתב: ומ"ש דשלוחו של אדם כמותו יש לגמגם דהא אין שליחות לגוי (שם פ"א ה' י"א). והמחנה אפרים בהלכות שלוחין סי' י"א כתב דפועל, כיון דידו כיד בעל הבית, מעשיו הוו כאלו נעשו ע"י בעה"ב ולא מדין שליחות, במקום אחר הארכתי בזה ואין כאן מקומו.
עכ"פ מדברי הארחות חיים למדנו שמרוח הגוי בשביל ישראל הוי כמירוח ישראל בשביל עצמו, ומרן הכ"מ לא דחה דבריו אלא כתב ויש לגמגם, לכן אין לדחות הלכה ברורה זאת ולהתיר לישראל לפטור עצמו מחובת מעשר על ידי מסירת גמר מלאכתו לגוי.
ולפי"ז מתברר במה שכתבתי לחייב במעשר זיתים וענבים שקנאם ישראל מגוי כדי להוציא שמנם אפילו נדרכו ע"י גוי, אין בזה משום מפריז על המדה אבל הם כהלכה.
והנלע"ד כתבתי
אסיפא דמגילתא אמינא את והב בסופה ומסגינא בשלמא למעכ"ת רב אחאי גאון יצ"ו.