סימן ב

קדיש יתום

(לסי׳ קל״ב משו״ע או״ח וסי׳ שע״ו משו״ע יו״ד)

 

ב״ה ב׳ לסדר מסעי פעה״ק ירושלים תו״ב.

לכבוד וכ׳ הגאון ר׳ בן־ציון עזיאל שליט״א

 

הנני להגיש לפני כרו״מ השאלה הנוכחית, אשר התעוררתי בצוק העתים האלה שכל ראש לחלי, רבים נקטפו באביב ימיהם ולא הניחו בנים שיאמרו קדיש עבורם והאבות או קרובים אחרים אומרים קדיש עבורם, ונסתפקתי אם מועלת אמירת קדיש של אחרים שאינם מזרעו של הנעדר לעלוי נשמתו ואם יוכלו לדחות אחרים.

ידוע מה שאמרו רז״ל (סנהדרין ק״ד א׳) אין אברהם מציל את ישמעאל דברא מזכה אבא, אבל אין אבא מזכה ברא, אך התוס׳ (סוטה י׳ ב׳) כתבו דתפלה מועלת דדוד אייתי לאבשלום לעלמא דאתי על ידי תפלתו, וכן פ׳ רמ״א (יו״ד סי׳ שע״ו) דתפילה עדיף מקדיש, ויעוין עוד במה שהאריך מורי הרא״ל פרומקין בסדר רע״ג במקור הברכות ד׳ פ״א. על כל פנים נראה דלא מהני רק תפלה על המת אבל קדיש אינו תפלה על המת, אלא רק שהבן אומר עבור אביו שעל ידי שנשאר לו בן הגון הקב״ה מתמלא ברחמים עליו ומוציאו מדינה של גהינם. וכמובא בתנא דבי אליהו זוטא על ריב״ז ובמסכת כלה על רבי עקיבא שעל ידי שלמדו לבני המתים קדיש וברכו, העלו האבות מדינים קשים ומרים, אבל קדיש של אחרים אולי אינו מועיל, אמנם הב״י (יו״ד סוף ה׳ אבלות) כ׳ בשם מ״כ דאם יש בן שצריך לומר קדיש ואחד שכיר ששכרוהו לומר קדיש יש לו דין תושב כמו שהיה אומר אחרי מות אביו עכ״ד. נשמע מדבריו דגם אחר שאינו קרובו של מת יש לו דין יתום ומהני קדיש שלו דאם נימא דלא מהני היאך יכול לדחות את היתום, הרי השל״ה מכנהו כגוזל את המת? אלא ע״כ דמהני. ואפשר לומר דזכות הצדקה מועלת מה שנותנים עבור הקדיש להשכיר, ואם כן אינו יכול לדחות רק השכיר שמקבל פרס, וזה אי אפשר להאמר שהרי מנהגם של ישראל תורה היא וכבר נהגו פעיה״ק שאומרים גם אחרים קדיש במקום שיש יתומים, לכן נראה לי דזה לא מקרי גזלה, שהענין תלוי אם היתום דר בעיר או המת הי׳ דר בעיר שאז השכיר בא מכחו, לכן אם הנפטר לא היה דר בעיר וגם היתום אינו מהעיר אין לו חלק כלל, ואעפ״י שהבן בודאי חייב לומר קדיש מכל מקום אין להכריח את הצבור לשומעו כי אפילו הש״ץ אינו יכול להכריח לקבלו כל שכן בקדישים דהכל תלוי לפי תקנתם, ואעפ״י שבמג״א (סי׳ כ״ג ס״ק כ״ה) משמע דקדיש יוכל לומר בשביל אביו גם בלי רשות הקהל, מ״מ מובן שאם מתחלה עשו תקנות קבועות גם לקדיש ודאי שאין לשנות ולא נקרא גזילה כלל.

אמנם אכתי איבעיא לי אם קדיש נקרא תפלה על המת שיועיל ומה גם אם אחד אומר קדיש בעד קרובו ואינו שכיר וגם ליכא מצות צדקה, אכן הדין דין אמת כמ״ש ועיין בבית יוסף ובמה שהאריך הרמ״א (בסי׳ שע״ו סעיף ב׳) ויש להאריך אמנם קצר המצע מהשתרע.

י. ק.

תשובה:

לכבוד הרב הנכבד כקש״ת מוהר״ר יהושע קאנדיל יצ״ו.

אדוני הרה״ג, מכתבו היקר מיום כ״ג החולף הגיע לידי במועדו, לרגל טרדותי התאחרה תשובתי עד היום ואהס״ר.

א. יסוד המנהג:

מנהג אמירת הקדיש למנוחת נפש הנעדרים, בי״ב חדש הראשונים ובכל שנה ושנה ביום הפקידה, לא מצאתי לו מקור מפורש בתלמוד ורק במס׳ כלה רבתי (פ״ב) נזכר: מעשה ברבי עקיבא דאשכחיה לההוא גברא שהיה נושא חבילת עצים על כתפו, והלך ומל את בנו ולמדו תורה ואוקמיה בבי כנישתא לברוכי בקהלא, לימים אזל רבי עקיבא לההוא אתרא איתחזי ליה ואמר לו תנוח דעתך כשם שהנחת דעתי. ובמנורת המאור (כלל א׳ נר א׳ ח״ב פרק א׳) נזכר מעשה זו בשנויים קלים מאד בשם התנחומא, ובספר אליהו זוטא נאמרה עובדא זו בשם רבן יוחנן ב״ז בלשון זה: בבקשה ממך הוי זהיר בו משעה שיהיה נולד עד שיהיה בן חמש שנים הולך אותו לבית רבו למקרא, כי בשעה שהוא יאמר ברכו את ה׳ המבורך אז יהיו מעלים אותי מדינא של גהינם (אליהו זוטא ח״ב פ׳ י׳׳ז).

מדבריהם אלה נלמד שמעשיו הטובים של הבן כשהם נעשים בקהל ה׳ בבית הכנסת לזכות את הרבים לברוכי בקהלא ולומר להם ברכו, מעלים את נפש אבותיהם מדינא של גהינם, ומזה נלמד שהוא הדין והוא הטעם באמירת קדיש שמזכה את הצבור ואומר יתגדל ויתקדש וכו׳ יהא שמיה רבא וכו׳ ואמרו אמן, במעשה זכות זו, מציל את אביו מדינא של גהינם, אבל ענין הקדיש שאנו נוהגים היום לא היה ידוע לרבותינו הגאונים ז״ל, וכן נאמר בתג״ק סי׳ צ״ד: וששאלתם מי שמת ולאחר שנה הביאו קרוביו עצמותיו אי אומרים עליו צדוק הדין וקדיש או לא? הוי יודע כי קדיש שהוא יתגדל לא מצאנו לו עיקר על המת, אלא לאחר המספד או לאחר צדוק הדין, שכל מקום שיש שם דברי תורה עונין אחריהם אמן יהא שמיה רבא, וכן הספד וכן צדוק הדין וכו׳ ודבר זה תוך שנים עשר חודש אבל לאחר שנים עשר חודש לא, אלא דקאמרינן ויאמר ה׳ אל שאול ואל בית הדמים, אל שאול שלא נספד כהלכה וכו׳ ואמרינן אמר דוד שאול פסקו ליה תריסר ירחי שתא ולא דרכיה למספריה (יבמות ע״ט) למדנו ממנו שאינו ראוי להספידו לאחר שנים עשר חודש וכיון שאין הספד ולא צדוק הדין אין דרך לקדיש (עיין אוצר הגאונים לד״ר ב׳ מ׳ לוין מו״ק כ״ה סי׳ קל״ט).

הרי שהקדיש שאומרים על המת בתוך שנים עשר חודש במקרה של הספד או צדוק הדין אינו לעלוי נשמה, אלא משום שהספד וצדוק הדין יש בהם דברי תורה וכל מקום שיש שם דברי תורה עונין אחריהם אמן יהא שמיה רבא.

והריב״ש (בתשובה סי׳ קט״ו) נשאל על מנהג זה וז״ל: עוד כתבת ונהגו בספרד לומר קדיש דרבנן מי שמת אביו כל שנת אבלו, על ההוא מעשה שראהו לאביו שהיה נדון שהיה פחמי (עיין מנורת המאור שם בשם התנחומא). תשובה: הגדה ההיא אינה בגמרא ואולי בספרי הרבות או בתנחומא אבל מצאתי בספר אורחות חיים שחבר החכם ר׳ אהרן הכהן ז״ל וזה לשונו טעם תקנת הקדיש שאומר על אביו ועל אמו, כתב הר״ם נ״ע מצוה לומר קדיש על אביו ואמו וכו׳ ותקנו ז״ל לומר קדיש על מה שנמצא בהגדה: פעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מקושש עצים ונושאם על כתפו וכו׳ ואמר לו: אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד ה׳ בעבורי, ואם יעשה כן, ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי, עכת׳׳ד וכדברים אלה כתב מרן הב״י (יו״ד סי׳ שע״ו) משם הכלבו וסיים ומעשה זה הוא בזוהר סוף פ׳ אחרי מות, ובדרכי משה (שם סק״ח) כתב בשם או״ז שאמר בשם מהר״ם מינץ דמצא בתנא דבי אליהו רבא: קטן האומר יתגדל פודה את אביו מן הפרענות, ובאור זרוע (ח״ב סי׳ ו׳) כתב: מנהגנו בארץ כנען וכן מנהג בני רינס לאחר שיאמרו הצבור אין כאלקינו עומד היתום ואומר קדיש, אבל בצרפת ראה ראיתי שאינם מקפידים על כך מי שיאמר קדיש וכמנהגם מסתברא משום מעשה שהיה.

סעיף ב. ברא מזכה אבא:

מדברי כולם נלמוד שאמירת הקדיש או ברכו מפי היתום בצבור, גורמת עלוי הוריו מבחינת ברא מזכה אבא. זאת אומרת: זכותו של הבן שהוא המשך צורתו האישית של ההורים נחשבת לזכות הוריו גם אחרי מותם וכמ״ש באגדה שבתשובת הריב״ש – כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי וכ״כ בספר בית לחם יהודה (בהגהותיו על יו״ד סי׳ שע"ו) הקדיש הזה אינו תפלה שיתפלל הבן על האב לפני ה׳ שיעלוהו משאול מטה; אלא זכות ומצוה היא למת כשבנו מקדש ה׳ ברבים והקהל יענו אחריו אמן והוא הדין שאר מצות וזכויות שעושה הבן אחר מיתת אביו היא כפרה לנפש האב ע״כ וכ״כ בס' זרע אמת (ח״ב סי׳ קמ״ח) משם ספר מעבר יבוק אמירת קדיש אינה ענין לנחלה אלא כדי שיזכה המת עי״ז שבנו אומר דברי קדושה בצבור, ומכאן מקור פסק רמ״א ז״ל (או״ח סי׳ קל״ב, ויו״ד סי׳ שע״ו) נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י״ב חדש וכן נהגו להפטיר בנביא ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות וכו׳ וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים פודה אביו ואמו מן הגהינם.

ובחות יאיר (סי׳ רכ״ב) כתב דהסברא נותנת לומר שגם באמירת קדיש מפי בנות של הנעדרים גורמת העלאת נפש הוריהם, שגם האשה מצווה על קדוש השם, ובעשותה זאת מזכה את הוריה ובבאה״ט (או׳׳ח סי׳ קל״ב ס״ק ה׳) כתב שגם בני בנים דינם כבנים לענין זה.

מכל האמור נלמד שמנהג זה הוא רק לבנים שהם יוצאי חלציו שבזכותם זוכים ההורים שהיו סבת הויתו, אבל אמירת קדיש של אחרים שאינם קרוביו מסתברא שאין בה כל תועלת להעלאת נפש המת וכן מצאנו מפורש, בתשובות הגאונים ז״ל פרעניות שחייב אדם למקום כי עבר על המצוה הרי הוא כשאר עברות ואין ביד אנוש להקל אותה ממנו בודאי, אבל אם יש צדיק אחר מבקש עליו רחמים וכו', אפשר שהקב״ה מיקל ממנו בזכות בעל הזכות וכו׳ ולזכותו למתן שכר אין ביד אדם כל עיקר ואין מעלתו וגדולתו והנאתו מזיו השכינה אלא לפי מעשיו, ואפילו כל צדיקי עולם בקשו עליו רחמים וכל צדקות שנעשו לזכותו אין מועילין לו בזאת ע״כ וכ״כ רבנו האי גאון בתשובתו (ראה אוצר הגאונים מס׳ חגיגה ד׳ ט״ו סי׳ כ״ב).

מדברי תשובתם נראה לכאורה שגם הבנים אינם מקילים עונש אביהם בזכותם כי פורעניות שחייב אדם למקום אין ביד אנוש להקל אותה ממנו, אבל אחרי שרז״ל אמרו ברא מזכה אבא (סנהדרין ק״ד) מוכרחים אנו לפרש דבריהם כי אין ביד אנוש להקל עונשו של המת מבלעדי הבנים הואיל וזכות הבנים הוא זכות עצמי להוריהם שהולידו בנים הגונים ומעולים ומבחינה זו אפשר לומר שלא רק מצילים אותם מדינה של גיהנם אלא אף מעלים אותם במחיצתם של צדיקים, אלא שאם כן קשה קצת מדוע קבעו מנהג זה באמירת קדיש דכך לי אמירת קדיש או אמירת כל פסוקי דזמרה שיש בהם שבח והודיה למקום או כל למוד דבר תורה ומעשה מצוה ואף בקדיש עצמו העונה אמן גדול מהמברך וכמ״ש (ברכות נ״ג ב׳) גדול העונה אמן יותר מן המברך, ואמר ר׳ נהוראי השמים כן הוא שהרי גולירין יורדים ומתגרין וגבורים יורדים ומנצחים, ומסתברא שלא נחלקו התנאים אלא בברכת הנהנין שאפשר לכל אדם לברך בפני עצמו אבל בקדיש שאינו נאמר אלא בעשרה ושאין כולם יכולים לאומרו גדול העונה אמן יותר מאומר הקדיש עצמו, וכן אמרו: כל העונה אמן יהא שמיה רבא וכו', וכל העונה אמן בכל כחו פותחים לו שערי גן עדן שנאמר פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי אמונים אלא שאומרים אמן (שבת קי״ט ב׳) הא למדת שענית אמן גדולה ומעולה בזכותה יותר מאמירת קדיש, ובאמת בעובדא זו שנזכרה במסכת כלה ובתנחומא ואליהו זוטא לא נזכר אלא לברוכי בקהלא ולומר ברכו את ה׳ המבורך ולא אמירת הקדיש, וגם רמ״א (יו״ד סי׳ שע״ו) כתב מי שיודע להתפלל יתפלל ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים ע״כ. וכן נאמר בספר אליהו זוטא והוי זהיר בו משעה שיהיה נולד עד שיהיה בן חמש שנים הולך אותו לבית רבו למקרא כי בשעה שהוא יאמר ברכו וכו׳ אז יהיו מעלים אותי, ומ״ש במס׳ כלה לכי גדל מתפרש גם הוא כשיצא מכלל ילד והגיע לבן שש או שבע, והכי מסתברא דקטן שלא הספיק ללמוד תפילה ופסוקי דזמרה ואין ביכלתו לכוין ולומר יהא שמיה רבא בכל כחו בעומק הכרתו וכוונתו, די לו לומר קדיש שענית אמן של השומעים שמתגלגלת על ידו חשובה לו זכות הרבים למצוה שמקבלים עליה שכר רב ומזכה על ידה גם את אביו, וכאומרם ז״ל: כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו (אבות פ״ה ויומא פ״ז) וזכות הרבים דבר גדול הוא (ראה או״ח ס׳ פ״ט סעיף ו׳) אבל מי שיודע להתפלל וללמוד ומי שיכול להתעסק במצות ואין צריך לומר במצות שזכות הרבים תלויה בהם מוטב שיתפלל, יעסוק במצוה ילמוד וילמד תורה ומצוה, וזה טוב ומועיל יותר מאמירת קדיש.

אולם אם נאמר שקדיש יתום נתקן רק לקטנים עדיין לא איפרק מנהג זה מחולשיה מצד אחר, דאיך אפשר להתיר לקטנים שלא הגיעו לחנוך שיקראו הפטרה וברכותיה בצבור להוציאם ידי חובתם וכבר נשאל מהר״ש אבוהב ז״ל (דבר שמואל סי׳ ש״א) על מנהג זה שקטנים שלא הגיעו לחנוך אומרים קדיש יתום וברכו ומסיים בתשובתו: אמנם כבר נתפשט המנהג כל כך שאי אפשר לבטלו דלא ליתו לאנצויי ולזלזל בגדולים ע״כ.

ואף אנו נאמר הואיל ונתפשט המנהג כל כך גם בגדולים וגם בקרובים שאינם יוצאי ירכו של המת מנהגם של ישראל תורה היא.

ברם כל מנהג שהתפשט בישראל צריך להיות מיוסד על טעמים נכונים ומוצדקים ועלינו לחפש ולמצא בכל מנהג טעמיו ונמוקיו היסודיים. ובמנהג אמירת קדיש ראיתי בספר זרע אמת (ח״ב סי׳ קמ״ח) שכתב בשם מעבר יבוק (מאמר ג׳ פ״ט) וז״ל: אבל אמירת הקדיש אינו ענין לנחלה אלא הטעם הוא כדי שיזכה המת על ידי שבנו אומר דברי קדושה בצבור וכו׳ ועוד הביא מ״ש במעבר יבוק (מאמר ב׳ פ׳ כ״ה) דהבן חייב בכבוד אביו גם אחרי מותו ולכן יקבל עליו דינו, כיון שיכול להדיחו מעליו בכח המצות ומע״ט שעושה כי ברא כרעא דאבוה כדוגמת מי שמת לו מת שחייב להתאבל עליו מחמת קורבת נפשו עם נפש הנפטר ובו עצם מעצמיו וחלק מחלקיו וישים מגן לו להצילו מרעתו בעוף שהיא התורה ומסלק כל בני רשף וכו׳ ומחויב בכל שלשים יום לבקש עליו רחמים.

ועדיין לא מצאנו טעם מספיק למנהג קדיש יתום. ובס׳ אוצר ישראל (ח״ט ד׳ 114 בערך קדיש) הביא מ״ש בס׳ החיים שאומר: עיקר הטעם (של אמירת קדיש) לפי שאין מיתה בלא חטא ורובן מתים בעון חילול ה׳ שלא יכופר אותו עון עד שימותון וכשהקב״ה נפרע מן החוטא אז שמו מתקדש וכו׳ ולכך עומד הבן של חוטא זה שמת ואומר לפני התיבה יתגדל ויתקדש שמיה רבא כלומר מתנחם אני על מיתת אבי הואיל ושמו של אבי שבשמים מתגדל ומתקדש על ידי מיתתו ועוד מתכפר עון חילול ה׳ שעשה. וזה דוגמת הנדונים בבי״ד שהוצרכו בני משפחתו לומר יפה דנתם להורות שאין בלבם על ב״ד כלום (עי׳ בס׳ אוצר דינים ומנהגים ערך קדיש).

ולענ״ד נראה טעם אחר למנהג אמירת הקדיש: דהנה בסנהדרין (ד׳ ק״ד) אמרינן ברא מזכה אבא ומסתברא לומר דכל מה שהבן זוכה לעצמו על ידי מעשיו באותו הזכות עצמו שמזכה את עצמו, בה מזכה את אביו. וא׳׳כ כיון שבעניית אמן זוכה שפותחים לו שערי גן עדן כדכתיב פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי אמונים אלא אמנים לכן משעה שהבן מזכה את עצמו בזה כדאמרינן בסנהדרין (ד׳ ק״י:) באותה שעה מזכה את האב ואהני מעשיו של הבן לכפר על מעשי אביו באותם המעשים שנכשל בהם בחייו על ידי המעשים הנעשים על ידי הבן. וכיון דאשכחן בזוה״ק פ׳ וילך שאחרי אשר הודיעו מתן שכרו של העונה אמן הודיעונו גם ענשו של הבלתי מכוין בברכה ובעניית אמן וז״ל: תאנא כל מאן דשמע ברכה מההוא דמברך ולא אתכוון באמן עליו נאמר ובוזי יקלו, כד״א לכם הכהנים בוזי שמי ובשעתא דאצטריך מאי עונשיה כמה דלא ברכאן לעילא כך לא פתחין ליה, ולא עוד אלא כד נפיק מהאי עלמא מכריזי קמיה ואמרו טרוקו גלי קמיה דפלנייא ולא ליעול ולא תקבלון ליה ווי ליה ווי לנשמתי׳ ע״כ, ואם דברים אלו נאמרו בברכות כל שכן לגבי קדיש, וא״כ נמצא לפי׳׳ז דגדול עונשו של מי שאינו מכוון בשמיעת קדיש לענות אמן עליו שננעלים לפניו שערי גן עדן, והלכך כנגד זה אמירת הקדיש של הבנים אחריו שמתכוונים באמירתו ומעוררים את הצבור השומעים לענות אחריהם אמן באומרם את הקדיש בכל לב ורגשי קודש, מכפרים על אי־הכונה של אביהם ומזכים את עצמם ואת הוריהם, ומזה נקבע המנהג ג״כ להיות הבנים עוברים על הבימה בתוך י״ב חודש של הוריהם הנעדרים וביום היא״צ כדי לתקן גם חטא אי־כונת הברכות שעל ידי אמירתו בקהל לפני הצבור, דאימתא דצבורא מעוררים בו את הכונה ולבו הנשבר מעורר גם את הצבור לכוין אחריו.

איך שיהיה הנסתרות לה׳ אלהינו ואנו אין לנו אלא לבקש טעם וסברא עד מקום שיד שכלנו מגעת אבל בשום אופן לא נוכל להגיע לידי ידיעה כזאת לדעת סוד אמירת הקדיש ועל כגון זה נאמר במופלא ממך אל תדרוש ומנהגם של ישראל תורה היא כש״כ במנהג שכזה המקובל אצלינו מדורות ראשונים אין לנו אלא לאחוז מעשה אבותינו בידינו וללכת בדרכיהם, ועל זה נאמר בדרך מליצה: אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים, שאני רגיל לפרשו כן: כנסת ישראל היפה בעמים בתורתה ומנהגיה המסורתיים אם לא תדעי לך טעם של איזה מנהג מסורתי מקובל, צאי לך בעקבי הצאן וראי אם דרך זאת היא כבושה שכבשוה הרועים בלכתם לפני הצאן לכי גם את אחריה ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים שהיא דרך בטוחה המובילה אל האושר וההצלחה האמתית של רב טוב הצפון לצדיקים כמאמר הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליריאך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם.

סעיף ג׳ הכונה באמירת קדיש יתום:

לכל הדברות ולכל האמירות הדבר ברור כשמש שאין כל הדברים הללו אמורים אלא למכוונים באמירת הקדיש למה שמוציאים בפיהם, ורגש של קודש שלהבת יה הטמונים בקרב לבבם מתפרצים החוצה באמרם תפילה זו, אשר כולה אומרת קדושה ותהלה לאלקי ישראל מלך כל העולם ומנהיגו ומצפים להתגדלות והתקדשות שמו יתברך בעולם לתקן עולם במלכות שדי, ממזרח שמש ועד מבואו יקדישו את שמו ויקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו.

מנקודת השקפה זו מובן מאליו כי טעות גדולה היא בידיהם של החושבים כי אמירת הקדיש בלי שום כונת הלב והתפעלות נפשית היא סגולה להעלות נפש המתים ולהמית את החיים ולכן במות עליהם אחד מקרוביהם רצים לומר קדישים הרבה בלי שום כונה ושום מחשבה, ממש כמגבב דברים, איש איש יקום ממקומו וימהר לבטא בשפתיו את הקדיש וערבוביא גדולה תהיה בביהכנ״ס הקולות יתערבו זה בזה, זה מקדים וזה מאחר, והעונים יתבלבלו, ולא יוכלו לשמוע את הקדיש היטב ולא לענות אמן, ואלה ידמו בנפשם באמירת קדיש חטופה זאת כבר פועל פעולתה הסגולתית ולפי מספר הקדישים שיאמרו כן תרבינה מספר המעלות אשר יעלו את הוריהם, ולעומת זה בבוא המקרה לפניהם לומר קדיש בחיי הוריהם יפחדו וירעדו כאילו הקדיש הוא מסוגל להמית נפשות ולקטוף את הוריהם מן החיים ולכן יברחו מאמירת הקדיש כבורח מן הדליקה, לא אכחד כי אמנם בתשו׳ הריב״ש סי׳ קט״ו כתב דאין לומר קדיש בשביל אמו בחיי אביו אם אביו מקפיד וכ״כ רמ״א באו״ח בסי׳ קל״ב ואפי׳ מי שיש לו אב ואם יכולים לאמרו אם אין או״א מקפידים משמע דבמקפירים לא! אבל ברור הוא לדעתי שלא אמרו זאת אלא באמירת קדיש יתום כדרך שהיתומים אומרים אעפ״י שהם אינם שלוחי צבור דבזה כיון דהאב מקפיד לא הותר לבן לקפוץ ללא צורך ולומר קדיש כיון דאדרבא גדול העונה, אבל במי שנזדמן לפניו לומר קדיש, כגון שהוא ש״ץ, או שקרא דבר שאומרים עליו קדיש אסור להמנע מאמירתו משום קפידת האב ואסור לו לאב להקפיד על זה, שכל התורה במצוותיה ותפילותיה היא מקור חיים, כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, וחלילה חלילה להסכים לדעות אלה, ההופכים את התפילה והשבח להקב״ה, למין סגולה להעלות מתים ממדרגתם, ולהמית את החיים.

ברם זכור אותו האיש לטובה הרה״ג עט״ר אבא מארי הודי והדרי אשר לא מנעני מעולם להיות ש״ץ לקרוא את ההפטרה ולומר קדיש יתום בחייו ואדרבא זה היה כל חפצו ורצונו להעבירני לפני הבימה, להיות ש״ץ ולומר כל הקדישים מאז הייתי לבר מצוה! (לאסוני הגדול נתיתמתי ממנו באותה השנה שנהייתי לבר מצוה).

כן רע הדבר בעיני בראותי אנשים רבים אשר כל השנה לא תדרוכנה כפות רגליהם בשערי ביהכנ״ס ועל שפתותיהם לא תשמע ברכת ה׳ וקדושתו, ורק בהעדר להם אחד מהוריו או ביום פקודת השנה יבואו לביהכנ״ס לומר את הקדיש כקורא באגרת כאלו המבוקש מהם הוא אמירת הקדיש הפועל באופן סגולי להעלות נפש הוריהם, אבל מוצא אני להם צד זכות בזה כי העובדה עצמה שאותו האיש הרחוק מביהכנ״ס והתפלה שומר באהבה את יום פקודת הוריו ומהדר לכבדו אחרי מותו בקרב אחיו ובאמירתו קדיש לעי׳׳נ, השכמתו לביהכנ״ס ביום פקודת הוריהם ישיני עפר מתוך הכרה חיובית לכבדם ולהתפלל בעד נפשם היא הודאה גמורה באמונת הגמול וההשגחה האלקית, הצופיה על כל מעשי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו בעולם הנצחי ועולם הגמולי, באמונת השארת הנפש והתעלותה אחרי המות לאור באור החיים הנצחיים חיי עד, והאמונה בתורה ומצות אלקים, שבקיומם נמצא מנוחה נעימה לנפשינו בעולם הנשמות ובלעדה תכרת הנפש מעולם החיים, דעות ואמונות אלה שהן הן יסודי ועיקרי התורה הישראלית, אשר מעיד עליהם במעשה אותו האיש, אשר מקרי הזמן או החינוך הבלתי דתי הוציאוהו מתוך גבולי היהדות זו היא עדות נאמנה שהאמת המורשת לנו מאבותינו חרותה בלב כל איש ואיש מישראל, גם אלה שנתרחקו מאתנו, קרובים לאמונתינו ותורת ה׳ בלבם ונפשם, וזיקי שלהבת יה שבקרב הלב יתנוצצו כברקים וכוכבים בעת אשר רוח ממרום יעלה עליהם, כפלח הרמון רקתך ריקנים שבך מלאים מצות כרמון וזכות היא לאבות אשר הולידו בנים כאלה המחזיקים בתורת מורשה ומכריזים עליה בדבור ומעשה!

וחזי הוית בגליון מהרש״א ביו״ד סי׳ שע״ו בד״ה שאומרים עליהם, ובארץ ישמעאל לא נהגו לומר קדיש ועי׳ תשו׳ חב״י סי׳ פ״ג דמנהג זה אין לו עיקר. ובאמת במס׳ כלה ובא״ז שממנו נובע יסוד המנהג הזה לא נזכר לא י״ב חדש ולא פקידת השנה, וסתמא משמע דהאמירה הראשונה כבר הועילה כמו שאמ״ל תנוח דעתך. אבל לדעתי אני אומר שאילו לא נתקנה תקנה זאת אלא מפני קביעות יסוד אמונות אלה דיה היא להתקבל על העם כמנהג קדוש שצריך להחזיק ולתמכו למען יתקיים לנצח כי הלא כמה גופי תורה ומצות מעשיות נאמרו רק כדי לקיים פינת האמונה ולהחזיקה בלבבנו על ידי סמל וזכרון מצות מעשיות ולא יהיה מנהג קדוש זה אלא כאחת המצות אלה אשר כמה שלא יכוין האומר באמירתו הקדיש לא ימלט מהתעוררות של קדושה והתפעלות נפשית בהקדישו את אלקי ישראל המקודש ומרומם בפי עבדיו, כי אמנם פסוקי הקדיש הזה אשר השאירו לנו אבותינו למורשה היא תפלה נהדרה וקדושה המרוממת את הנפש למעלה רמה ונשאה מאד ובהתפרץ מפי האיש הישראלי המאמר יהא שמיה רבא מברך ברגש של קדושה וגילה נפלאה מתרומם בנפשו ומזכה את אבות האומה אשר הנחילונו תפילה ושירה נהדרה כזאת אשר כל העמים נעדרי הכרת האחרות האלקית הנשגבה מכל רעיון לא זכו ולא יזכו לה, אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך! ולא רחוק הוא לומר כי זו היתה כונת חכמינו הראשונים מתקני הקדיש לקובעו לחובה בצורה כזאת למען תתפעל הנפש על ידי הכונה המצורפת אליה.

נוסף לזה אמירת קדיש היא עצמה מצוה להאומרה ולהעונים אמן אחריה, ומצטרף גם כבוד או״א הנעשה בקהל עם באמצעי קדוש ונשגב כזה באמירת קדיש למנוחת הנפש שהיא עדות והודאה גמורה לאמונת השכר והעונש בעוה״ב שהיא אחת הפנות היסודיות, בהצטרף כל הסגולות האלה אומר אני הנח להם לישראל, בודאי שטוב היה אילו היה כל העם מבאי ביהכנ״ס ומתפלל בצבור בקביעות ומי יתן כל עם ה׳ קדושים כי יתן ה׳ את רוחו עליהם, אבל בכ״ז גם אלה המבקרים ביהכנ״ס רק לשם אמירת הקדיש גם בזה יש צד קדושה ומצוה.

דבר הלמד מכל האמור כי אמירת הקדיש של הבנים שהיא בעצמה זכות, מזכה את האב אשר הוא הסיבה להם ונחשבת אמירתם זו כאילו ממשיכים פעולת האב ומקיימים את דמותו הרוחנית בחיים, וכדאמרינן ברא מזכה אבא!

סעיף ד. אמירת קדיש של קרובים או שכירים לעי׳׳נ הנעדרים:

אחרי בירור דברים אלה בעיקר יסוד מנהג זה אסורה נא לשאלת מעכ״ת אשר הציע לפנינו שאלות שהזמן גרמא בצוק העתים האלה אשר יד ה׳ היתה בנו להביא עלינו ג׳ משפטים רעים: דבר וחרב ורעב, ושלשת המשפטים האלה עושים בנו שמות לכלות מנער ועד זקן, צעירים לימים הולכים ונקטפים בלא עתם מבלי השאיר אחריהם יוצאי ירכם אשר יאמרו עליהם קדיש לעי״נ והאבות שכולים מבניהם ואין להם מי שיכבד את זכרם בקרב העם אחרי מותם באמירת קדיש ובמקום שאין בן האבות או קרובים אחרים ממלאים את מקום הבנים באמירת קדישים אלה, יען נסתפק כ״ת בשתים: אם מועלת אמירתם, ואם יוכלו לדחות אחרים? ובראשונה צדד מע״כ לומר דלא מהניא אמירתם על יסוד דברי התוס׳ דסוטה דכתבו דדוקא בתפלה הוא דאמרינן דברא מזכה אבא ונסתייע גם מדברי הא״ז ומס׳ כלה דמדבריהם משמע דדוקא זכות הבן הוא דמועיל, ושוב צדד לומר דלפמ׳׳ש מרן הב׳׳י גבי שכיר וממילא דאפילו קרובו ע״כ.

ולע״ד נראה דיפה צדד בראשונה לומר דלא מהניא אמירתם של קרובים אחרים כיון דאין זכותם מועלת לו ואינם חייבים בכבודו, דהא כתבנו לעיל טעמי המעבר יבוק וספר החיים, דמשניהם יש ללמוד שאין אמירת הקדיש של קרובים אחרים ומכ״ש שכירים מועלת לנפש המת שאומרים קדיש לשמו.

ועיין בתשו׳ הרמ׳׳א ז״ל בסי׳ קי׳׳ח דנשאל על בן בתו והורה דשפיר מצי למימר קדיש משום שגם בן הבת חייב בכבוד זקנו וכב״ר אשר גדלו ולמדו תורה שבזה חשוב כאלו ילדו ודמיא לבנו כיון שבא מחמתו, משמע מזה דבאחר לא אמרו דמהניא.

איברא דהרב זרע אמת שם פסק דטפי עדיף שיאמר אחי המת הקדיש משום דרמיא עליה דין אבילות, אבל לפע״ד נראה דאדרבא טפי עדיפי בני בנים כיון דנקראים יוצאי יריכו ועלולים ממנו טפי מאחיו. ומדברי המעבר יבוק שהביא אומר אני דלא תלה המעבר יבוק את הקדיש באבילות אלא רה״ק כמו שמתאבל עליו כן צריך כל איש אשר בידו להצילו להגן עליו ולבקש עליו רחמים לעשות למען קרובו כל אשר אפשר לו להטיב עמו אחרי מותו, והכי דקדק וכתב כיון דבידו להרחיק ממנו ההיזק במעשיו, וקושטא הוא שאין ביד שום קרוב לעשות כזאת אלא דוקא בבנו שזכותו מהניא לגבי האב אבל שאר קרובים אע״ג דחייבים בבקשת רחמים עליו בתפלה, אבל באמירת קדיש מסתברא לומר דדוקא יוצאי ירכו מעלי ליה מצד זכותם ולא האחרים אפי׳ שהם קרוביו המתאבלים עליו, ואפי׳ בנידון הרב זרע אמת דהזכרים היו אומרים קדיש בעד הוריהם אומר אני דשפיר מהניא אמירתם אפי׳ לגבי אבי האב, דהא טעמא הוא משום זכות, דכל הבא מכחו מזכה את עילותיו וסבותיו בין אם הם אחד או שנים או יותר וכמה שתרבנה זכיותיו כן תרבינה מעלות אלה שהיו עילה וסיבה להביאו לעולם.

ומדברי מרן הב״י אין סתירה לע״ד לסברא זאת, דהמ״כ שהביא מרן לא איירי אלא לענין אם יכולים הצבור לעכב מטעם שהמת עצמו לא היה מאזרחי העיר אלא מהגרים בה בשכירות, וגם שהשכיר הזה אינו בעה״ב לזה הוא דקאמר דאין הבדל בין דר בשכירות או לאו וכיון דהזכות הוא למת שהרי אחד מהקדישים מיוחד למתים של אותה העיר זוכה בו המת הזה ויכול למנות ב״כ ומה להם להצבור לדעת אם מועיל או לאו, ועכ״פ זה שרוצה לזכות במה שמגיע לו אין הציבור יכולים להוציאו מידו והכי דייקי דברי המ״כ שהוא בשכירות יהיה לו חלק לפי הענין והיינו הך, שלפי שהשאלה היתה:

א) במי שמתה אמו בעירו ולא במקום שאומר עליו קדיש שבזה יש לצדד ולומר שכיון שאין המת מבני אותה העיר אין זכות ליורשיה לקחת הקדיש שהוא מיוחד למתים שהם מבני אותה העיר.

ב) שלא מתה בעיר, וגם לא היתה דירתה בעיר, וגם היורש אינו מבני העיר, אלא שכור להם בתור מלמד, שאינו חשוב כבני אותה העיר, כיון שאינו משתתף בתשלומים השייכים לבני העיר ורק שהוא שכור ובגמר זמן שכי׳ אם לא יתרצו בו ישוב לעירו, ונמצא דבזה איכא תלתא לריעותא: שלא מתה באותה העיר, שלא היתה דירתה בה, ויורשה גם הוא אינו מתושבי העיר הקבועים.

ג) במי שמת בעיר דירתו ושכרו קרוביו אחד מבני העיר שיאמר קדיש דהשתא איכא תלתא לטיבותא: שמת באותה העיר שהיה דר בה, וגם שהאומר קדיש הוא מבני אותה העיר אלא שהוא שכור ובזה היתה השאלה מי מהם קודם אם הראשון שהוא מדרי העיר ולא משגיחנן בזה שאין המת מדיירי העיר ודוחה את השנים האחרים דבכל אחד מהם איכא ריעותא נוספת השני, שהוא שכיר ולא חשיב כבני העיר, והשלישי שאיננו יורש, או דילמא השלישי עדיף מכולהו כיון דבא מכח המת שהוא מדיירי העיר ושהוא בעצמו הוא האומר קדיש הוא מדיירי העיר ובתר יורש אזלינן, והלכך אם היורש דר בעיר אעפ״י שדר בשכירות כלומר בבית שכור ואין לו מה לשלם בפרעון עול העיר אעפי״כ חשוב כדיירי אותה העיר לזכות בקדישים, וכן אם דר בעיר אעפ״י שהוא בשכירות כלומר שהוא שכור לבני העיר לעבודתו כנדון השני של השאלה אעפי״כ יש לו חלק לפי הענין דהשתא מיהא מדיירי העיר מקרי, ובנדון ב׳ אין לו זכות להשכיר כלל כיון דבתר יורשים אזלי והיורשים הם דזכו מדינא אבל זה שאינו יורש ואין עליו מצות קדיש מה״ת לזכות.

ואולם אם יש תקנה בעיר שאחד מהקדישים הוא בעד מי שמת בעיר, בזה הוא שזוכה בהקדיש השכיר שאינו יורש דהוא נקרא ב״כ של המת וזוכה מכח המת, אלא דבכגון זה היורשים זוכים בשני חלקים: חדא מכח עצמם שהם דיירי העיר, וחדא שהם ב״כ המת; אבל זה שאינו יורש אינו זוכה אלא מכח המת לבדו הלכך זוכה רק בחלק א׳ ולפי״ז יוצא שדוקא במקום שנהגו ליחד קדיש בעד המתים שבעיר דאז נמצא שהמת עצמו זוכה בקדיש זה מצי הוא לזכות את אחרים בזכותו וכל הבא מכחו זוכה בחלק אחד, אבל אין זאת אומרת דמהני הקדיש, ורק מפני עגמת נפש שלא יהיה המת ההוא משולל זכות זו שוכר אחד במקומו, ובזה ניחא לי מאי דהוה קשה לי להבין מנהג זה של שכירות אנשים שיאמרו קדיש דלכאורה נראה הדבר כזר כיון שהקדיש איננו נאמר בשביל המת עצמו אלא הוא תפלה שכ״א מחויב בה אלא שממילא יש זכות לההורים, איך אפשר להשכיר אנשים ולתת להם שכר על תפילתם? אלא ודאי דמה שנהגו להשכיר היא בכגו״ז שמיחדים קדיש על ידי שקובעים לימוד מיוחד בלימוד משנה או קריאת תהלים ואומרים קדיש ובדבר הזה נהגו להשכיר אנשים כיון דבזה אינם חייבים, אבל בלא״ה ודאי אסור לקבל שכר בעד המצוה שהוא עושה אפי׳ אם היה מהני לאחרים במעשיו, והלכה פסוקה היא מצות לאו ליהנות ניתנו ומכ״ש לסחור בהם.

ואל תשיבני ממאי דאמרינן בפ׳ כסוי הדם דחייבו ר״ג לתת עשרה זהובים אלמא דשיימינן למצות בזהובים, הא ליתא דשאני חטיפת המצוה מיד מי שזכה בה דהסברא נותנת וכן אנו מרגישים בחוש שמלבד התענוג הרוחני שמתענג כל איש ישראלי בקיימו מצות התורה שכל אחת ואחת נותנת שלימות ומעלה לנפש וכדאמרינן (במס׳ קדושין פ״א) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו׳ לבד זה יש לו לאיש הנאה חומרית שהגוף נהנה ממנה בשמחת המצוה ועינינו הרואות שכל איש מישראל נותן באהבה ושמחה גדולה את כספו לעשות לו סוכה נאה ולקנות לו טלית נאה ומתענג ושמח בהשיגו את זה כשמחתו בהשגת מלבושי כבוד ומאכלי עונג ולכן כאשר חטפו מצוה אחת מהזוכה בה נמצא ששללו ממנו עונג רוחני והשכר הטוב הנמשך ממנו ושללו ממנו גם ההנאה החמרית שבגללה היה מוכן האיש לתת כסף כדי להשיגה וזה הוא שמחייבים את החוטף ששיערו חכמים שעד כדי יו״ד זהובים נותן האדם להשגת מצוה אחת אבל לתת שכר לעושה מצוה בעד מעשה המצוה לא נאמר ולא יאמר, אלא שעיקר מנהג השכירות היא לע״ד רק בכגו״ז שאנשים מתבטלים ממלאכתם לקבוע למוד ולומר קדיש בעד הנעדרים שבזה אעפ״י שאיכא מצוה לאומרו כיון שאינו דבר שבחובה ואינו קבוע בזמן ונמצא דאיכא בזה גם שכר בטלה, בזה הוא דשרו רבותינו דומיא שהתירו בדיינים הא לא״ה לא.

איברא דהמג״א כתב בסי׳ קל״ב ס״ק ב׳ וז״ל: משמע בב״י סי׳ ר״א דמוטב לבנו להשכיר אחד שיאמר קדיש במקומו משיאמר אחד בחנם, מוכח מזה דמהני אמירת קדיש האחר וגם שרי ליה לאינש ליקח שכר על אמירת הקדיש.

ואולם גם מזה אין סתירה למ״ש דהא כבר נתבאר בדברינו דחיוב אמירת הקדיש של הבנים הוא משני טעמים: חדא מפני החובה העצמית לזכות את נפש הוריהם ושנית משום כבוד או״א. ולטעם האחרון בהיותו אנוס שאינו יכול לקיים הוא בעצמו מצות כאו״א איננו רשאי להפטר ממנה לגמרי, שלא יחשדוהו כמתרשל מלכבד את אביו אחרי מותו והילכך למען שיהיה ניכר כבוד הוריו לעיני כל, התירו שישכור כלומר שיעניק את האומר קדיש מכספו וממונו, באופן שתהיה מצות כבוד או״א בממונו וכמ״ש במחצית השקל שם בטעמא בתרא משם ספר המוסר שמצוה שהיא בחנם אינה חשובה כל כך, ע״כ. וא״כ מכ״ש במצות כאו״א לא סגי בכונת הלב אלא דוקא במעשה, אשר יהיה ניכר ומוחש לכל שמכבד הוא את הוריו במעשיו, ומקבל השכר לא שכר קדיש הוא מקבל אלא מתנה או צדקה הוא דשקל מיניה למען יוכל לקיים הבן מצות כאו״א כדבעי אבל לעשות מסחר בקדישים ולפסוק עליהם מקח כסחורה הנמכרת בשוק הוא איסור גמור לדעתי.

ובהיותי בזה ראיתי להגאון חת״ס באו״ח סי׳ קט״ז דאסברא לן האי מילתא והכי אמר מר וז״ל: דעיקר זכות שמזכה אבותיו איננו באמירה דידיה כ״א במה שהוא מזכה את הצבור שעונים אחריו אמנים טובא ואיש״ר דנפשי חיליה וברוך ה׳ המבורך ועל ידי שנעשה הוא סרסור לצבור עי״ז מזכה אבותיו ע׳׳כ. ולפי״ז יוצא ודאי דכשאומרים קדיש בשכר הרי קבלו שכר הסרסרות ואין כאן שום מצוה מצד הסרסרות לזכות בה את המשלם בעד הקדישים דודאי הצבור לא היו נשארים בלא סרסור אלא דזה שהתנדב להיות המסרסר נחשבת לו התנדבותו זאת למצוה ולזכות משא״כ כשנוטל שכר ע״ז, ולפי״ז מוכרחים אנו לומר דמ״ש המג״א דמוטב לתת שכר היינו משום צד כבוד או״א ושכירות דקאמר לאו דוקא אלא כלומר לתת לו פרס והענקה. וחזיתיה למר יצ״ו דצדד וכתב ואפשר לומר דזכות הצדקה מועלת מה שנותנים עבור הקדיש להשכיר וא״כ אינו יכול לדחות רק השכיר שמקבל פרם עבור הקדיש אבל מי שאינו מקבל פרס אינו מדחה את היתום.

כעין סברא זו נאמרה בנוב״י מהד׳׳ת בחאו״ח סי״ח אבל הגאון נוב״י עצמו דחאה בשתי ידים וכ׳ וז״ל: אבל לומר שיהיה יתרון לזה נגד אחר שאומר בחנם, אין הדעת סובלתו. וקושטא הכי הוא דאפ״י אם נימא כסברת מעכ״ת דבשכר איכא זכות צדקה, מ״מ מה ענין הצדקה אל הקדיש דהא ודאי מצות הצדקה חשובה בין אם יאמר זה הקדיש או לאו, דאלת״ה אלא דהצדקה ניתנה דוקא ע״מ שזה יאמר קדיש לאו צדקה מקריא אלא שכר שכיר ואסור למקבל לקבל שכר בעד אמירתו וכ״כ לגבי הנותן לא מחשבה צדקה כיון שמתנה עליו לומר קדיש בשכר הפרס שהוא מקבל, ומכ׳׳ש לפי מ״ש החת״ס דהזכות הוא רק מפני הסרסרות דממילא יוצא דבשכר ליכא זכות של סרסרות ודאי דבשכר גרע טפי ולפי׳׳ז יש לומר דבודאי רשאים הצבור או הבנים לעכב על ידו ולומר דהמה קודמים בזכות זו דמשעה שנולדו זכו מכח תקנת העיר וזה איננו בא אלא אחריהם ומהיכא תיתיה לומר שיקח זכותם של הבנים כדי לזכות עי״כ זכות הסרסרות ולהפסיד בזה את הבנים, אשר לבד מה שמזכים את אבותיהם זוכים הם בעצמם לשכר המצוה.

מסקנא דדינא נלע״ד לומר: אין שום זכות להמשלם במה שיאמרו אחרים קדיש עבורו בין בחנם ובין בשכר דדוקא כשהבנים אנוסים התירו חכמים להשכיר אחרים כדי שיקיימו הבנים מצות כבוד או״א בממונם וכן באין לו בנים משום עגמת נפש שלא ישכח שם המת תקנו שיאמרו אחרים קדיש בשבילו וינתן להם שכר בתור פרס או צדקה או שהקרובים עצמם יאמרו קדיש עבורו.

את זה כתבתי לקיים מנהגם של ישראל באמירת קדיש לעי״נ הוריהם בשעות התפלה ולשלם פרס לת׳׳ח שתורתם אומנותם שיקבעו שעות נוספות מיוחדות בלמוד משנה ואמירת קדיש, אבל בכל זאת איני מוצא לי שום צד של זכות על מנהג זה, שכל אלה שאומרים קדיש קופצים איש איש ממקומו בביהכ״נ ואומרים כולם הקדיש, זה מקדים וזה מאחר, וצבור השומע מגיע לאזניו קול המולה המחרשת אזנים ומטמטם את הלב, דבר זה בודאי שלא רצו חכמינו וקדמונינו ז׳׳ל בתקנתם זו וראוי לראשי הקהלות וגבאי בהכ״ן לשפר מנהג זה ולהעמידו על תקנתו הראשונה וכן תקנתי אני הקטן בבהכ״נ שאני מתפלל בו שבעת אמירת הקדיש מתאספים כולם על ידי שליח הצבור וכולם אומרים מלה במלה אחריו באופן שהשומעים ישמעו הקדיש מפי כולם ויענו אחריהם אמן על כל פסוק ופסוק של הקדיש וכן בברכו, ובזה נביא תועלת לנפשות הנעדרים, וכבוד ותהלה לביהכ״נ ולתפלת ישראל ויאמר עלינו אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך ונזכה במהרה לקלס ולעלה שם שמים ושם ישראל בבית מקדשנו שיבנה במהרה בימינו.