|
יא טבת תשו״ב
לכבוד
הרב הנכבד כש״ת מוהר״ר פרץ פקלמן יצ״ו
שלום וברכה,
מכתבו מיום י״ט חשון דנא הגיע לידי במועדו, ומרוב טרדותי התאחרו תשובותי עד עתה ואתו הסליחה.
א. בסה״ק למדתי מדברי הרמב״ם: שכל הורג בן אדם, בלי הבדל גזע או לאום, עובר ב״לא תרצח״, אלא שאינו נהרג במיתת בית דין, אבל הוא נהרג בידי שמים וכו׳ (משפטי עזיאל או״ח מהדו״ת סימן י׳ סעיף ב׳). והנה מעכ״ת השיג עלי מדברי הכ״מ: ומ״ש ״נקום ינקם״ [שמות כא,כ[, מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף וכו׳ (הלכות רוצח פ״א ה״א), הרי להדיא דלאו ד״לא תרצח״ קאי על הורג נפש מישראל.
ב. מדברי הרמב״ם בספר המצות (הוצאת הלר מצוה רפ״ט): ״הזהירנו שלא נהרוג קצתנו את קצתנו, והוא אומרו ״לא תרצח״, והעובר ע״ז, יהרג בזה שיוכה על צוארו״, הרי שדקדק הר״מ ז״ל לומר ״קצתנו את קצתנו״ שלא נטעה דאיירי בהורג גוי. ועוד כתב העובר ע״ז יהרג וכו׳, והורג גוי אין חיוב מיתה בידי אדם, עכ״ל.
ואני תמיה על דבריו, שאם כן לדעתו, הורג גוי פטור לגמרי אפילו ממיתה בידי שמים ולא אסור בלאו. וזהו מגלה פנים [בתורה] שלא כהלכה, שמאפיל זוהרה של תורה, וחלילה חלילה לומר דבר כזה בתורת ה׳, שכל דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום, שהיא תפקיר הריגת גוי שאינו מישראל, ואין על הריגתו אפילו לאו ולא עונש שמימי, חלילה לחשוב דבר כזה, וישתקע הדבר ולא יאמר !ובאמת דברי הרמב״ם כפשוטם אינם מתפרשים רק לישראל, שהרי כתב: ״כל הורג נפש בן אדם עובר בלא תעשה״ (הלכות רוצח פ״א ה״א). ו״נפש בן אדם״ משמעו על כל מי שהוא בן אדם, בלי כל הבדל, ויגיד עליו רעו מה שסיים בהלכה זאת: ״מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף בין שהרג את חברו״ וכו׳, וכל בר בי רב יבין שדברי הרמב״ם מחולקים לשני סעיפים. א. כל הורג נפש בן אדם עובר בלא תרצח. ב. ואם רצח בזדון וכו׳, מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף, שהרי אזהרת הורג את הנפש היא מדכתיב ״לא תרצח״, שהיא לכל נפש בן אדם, ועונש ד״נקום ינקם״ היא בהורג את חברו. וכן כתב: כל ההורג חבירו בידו וכו׳ הרי זה נהרג בבית דין (שם פ״ב ה״א). מכאן מוכח דמה שכתב בפרק א׳ ״נפש בן אדם״ – הוא כמשמעו, כל נפש אדם, אפילו שאינו ישראל.
|
דוק ותשכח שהרמב״ם ז״ל דקדק בלשונו וכתב: ״כל הורג נפש בן אדם״, לומר לך שלאו זה הוא לכל מי שהוא בן אדם, והיינו בן אדם הראשון וכדכתבו התוס׳, מדכתיב ״והארץ נתן לבני אדם״ [תהלים קטו,טז], ודרשינן מיניה דיש קנין לכותי, היינו בני אדם הראשון (יבמות סא,א ד״ה ואין. ב״ק לח,א ד״ה אלא. ע״ז ג,א ד״ה כהנים, ועוד).
לכן דקדק הרמב״ם וכתב ״נפש בן אדם״, ללמד דאף למ״ד דגוים אינם נקראים ״אדם״ [יבמות שם ועוד], אבל ״בן אדם״ נקראים לדברי הכל.
ב. השגתו מדברי הרמב״ם בספר המצות (הוצאת הלר) אינה השגה כלל, כי הלא בספר המצות שבידינו [דפוס ראשון] נאמר: ״הזהיר הדיין שלא להרוג נקי וזכאי״ (מל״ת רפט). ובאמת הדברים תמוהים, שהרי אזהרה זאת לדיין שמענו ממקרא הכתוב: ״ונקי וצדיק אל תהרוג״ (שמות כג,ז), וכמ״ש הרמב״ם ז״ל: הזהיר הדיין שלא לחתוך הגדרים באומד הדעת וכו׳ והוא אומר ״ונקי וצדיק אל תהרוג״ (מל״ת רצ), ועיין עוד רמב״ן ומגילת אסתר ולב שמח.
אבל במנין המצות שבספר משנה תורה כתב: ״לא להרוג נקי שנאמר לא תרצח״. מכאן מוכח בברור שטעות סופר נפלה בדברי הרמב״ם בספר המצות, וצריך לגרוס: הזהיר שלא להרוג נקי, וכמו שכתב במנין המצות שבמשנה תורה.
על כל פנים, משתי הנוסחאות למדנו שאזהרה זאת היא סתמית ־ שלא להרוג נקי מעונש מיתה שנתחייב בבית דין, בין שהוא ישראל או גוי. ואין לבטל שתי הנוסחאות מפני הנוסחא שבספר המצות הלר. וכל זה אני אומר למטוניה דמר, אבל לדידי, גם אם נקבל נוסחת הלר, אץ לפרש מאמר ״קצתנו את קצתנו״ על ישראל דוקא, אלא על כלל מן האדם, הזהירה התורה שלא להרוג את קצתנו, והיינו כדבריו בהלכותיו שבספר משנה תורה. תהו לענין איסור לאו, אבל לענין עונש מיתת בית דין, אינו נענש אלא על ישראל, וכדכתב בהלכותיו. וזאת היא חובתנו, וכך נאה ויאה לנו לכוון דבריו שבספר המצות אל דבריו שבספר משנה תורה.ג. להבהיר דברי הבאתי דברי הרמב״ם שכתב: ״ישראל שהרג גר תושב וכו׳ ואין צריך לומר שאינו נהרג על עכו״ם״. וכ״ת השיג וכתב: לא מצאתי בר״מ שכתב כן, ובכלל לא ידעתי מה ענין גר תושב לכאן וכו׳. והנה דברי הרמב״ם הם סמוך ונראה (שם פ״ב הלכה יא). וראייתי היא מסיום דבריו: ״ואין צריך לומר שאינו נהרג על העכו״ם״, מכלל זה אתה לומד שדינו של עכו״ם הוא כגר תושב שאינו נהרג במיתת בית־דין, אבל הוא נהרג בדיני שמים, וכמ״ש מרן הכ״מ (שם), וכ״ת לא דק, ולכן כתב מה ענין גר תושב וכו'.ד. על מה שכתבתי להביא ראיה מדברי המכילתא, השיג מר וכתב: ״ומאן יאמר לן דהלכה כאיסי בן עקיבא, אימא הלכה כת״ק. עוד, איסי בן יהודא איירי בגוי שמקיים ז׳ מצות, דאם לא כן הרי הוא מחוייב מיתה, וכמ״ש הרמב״ם: ״בן נח שעבד על אחת משבע מצות אלו, יהרג בסייף״ (הלכות מלכים פ״ט הי״ד).ובאמת כל הדיון לא אבין בזה, דגוי שבזמננו לא מקיימי שבע מצות.והנני להשיב על ראשון ראשון:כל בר בי רב הלומד דברי המכילתא יבין שאין כאן מחלוקת, אלא הכי פירושה: ״וכי יזיד איש על רעהו״ וכו׳ להוציא את אחרים״, היינו העכו״ם שאינו נקרא ״רעהו״. וזהו דבר מוסכם שאין עליו מחלוקת! ואיסי בן עקיבא בא לפרש שלא תאמר מכיון שיצאו אחרים מכלל זה של עונש, יצאו נמי מכלל איסור הריגתם. לכן אמר: קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, של כל אדם שהוא בשר ודם, והיינו מדכתיב: ״שופך דם האדם באדם דמו ישפך״ [בראשית ט,ו] והיינו בעונש מיתת בין דין לבן נח שהרג בן נח שכמותו(עיין סנהדרין נז,ב וע״ב,ב),לאחר מתן תורה, תחת שהחמירו לחייב מיתת בית דין על רציחת ישראל בידי ישראל שהוא ״רעהו״, תאמר שהוקל לישראל שהרג בן נח, שהוא מותר ופטור? לזה אמר: באמת אמרו פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים, ולא הוקלו אלא לענין מיתת בי״ד, אבל נשאר האיסור שלפני מתן תורה על שפיכות דמים בעונש מיתה בידי שמים. וזו היא הלכה שאין עליה חולק.
והם הם דברי הרמב״ם שכתב: ״בראשונה מי שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין״ וכו׳, לומר לך שלגבי גר תושב ועכו״ם נשאר הדין הראשון בתוקפו לענין חיוב מיתה בידי שמים, כדכתיב: ״ומיד האדם, מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם״ (בראשית ט,ה), ומכאן עונש מיתת בית דין גם על בן נח שהרג ישראל, מדכתיב: ״שופך דם האדם באדם דמו ישפך״. מכאן למדנו שגם עכו״ם, והיינו שאינו מקיים מצות בני נח, קאי באיסור לאו ד״לא תרצח״. וישראל שהורג בן נח, או עכו״ם, חייב מיתה בידי שמים, ואין עבירת העכו״ם מתירה את כל איש מישראל להרוג אותו. ומ״ש הרמב״ם: ״בן נח שעבר על אחת משבע מצות יהרג בסייף״, אין זאת אומרת שכל אדם רשאי להורגו, אלא יהרג בסייף על ידי השופטים שבי״ד של ישראל ממנים עליהם, מישראל או מהם עצמם. כמו שכתוב: ״חייבין בי״ד של ישראל לעשות שופטים לאלו הגרים התושבים, לדון להם עפ״י משפטים אלו״ וכו׳ (הלכות מלכים פ״י הי״א). או על-ידי בית-דין של ישראל, אם ראו וידעו בית דין שלהם, כגון מעשה שכם שהיה גלוי ומפורסם ולא דנו אותם בדבר לעשות להם דין מיתה.ואל תשיבני ממ״ש הרמב״ם: ״ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ידעו וראו״ (שם). ואין זו תשובה, שלא כתב הרמב״ם כן אלא להצדיק מעשה שמעון ולוי, שהם לא היו רוצחי אדם, אלא שטעו וסברו שכיון שהם נוגעים בדבר מותר להם להרוג את אלה שחייבים מיתה, וכמו שאמרו: ״הכזונה יעשה את אחותנו״ [בראשית לד,לא], אבל יעקב גער בהם, ולא עוד אלא שגינה אותם ואמר: ״ארור אפם כי עז״ [שם מט,ז]. ובזה מתורצת השגת הרמב״ן (הרמב״ן על התורה בראשית לד,יג).
שו״ר להחתם סופר שכתב: ״נמצא אנשי שכם היו חייבים מיתה, אבל אין מצוה על בית דין להרגם, וכיון שנתחייבו מיתה, על כל פנים אין אשם על שמעון ולוי שהרגו מי שנתחייבו מיתה. ומכל מקום הואיל ולא נתחייבו בית דין לטפל בהריגתם, כעס עליהם יעקב על שהכניסו עצמם לסכנה על מצוה שאינה מוטלת עליהם״ (חתם סופר ח״ו לקוטים סימן יד). והנה מדברי החת״ס למדנו שכעסו של יעקב היה על שהכניסו עצמם לסכנה, ולא על עצם הפעולה, אבל דברי המקרא: ״כלי חמם מכרותיהם… ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה״[בראשית מט,ה-ז], מוכח בפירוש שאבינו יעקב כעם על עצם פעולתם, אבל על הסכנה שנכנסו בה והכניסו את כל בית יעקב, כבר הוכיחם בשעת מעשה ואמר להם: ״עכרתם אותי וכו׳ ונאספו עלי והכוני ונשמרתי אני וביתי״ [שם לד,ל].לכן נראה לע״ד דכעסו של יעקב היה על עצם המעשה, דאעפ״י שהתחייבו אנשי שכם מיתה, אין רשות לכל אדם להרגם. ואפילו בית דין ישראל אינו מצווה על הריגתם, אלא דינם מסור לשמים, וכמו שכתב הרמב״ן: ״אלא שאין הדבר מסור ליעקב אבינו ובניו לעשות בהם הדין״ [בראשית לד,יג]. וגם לדברי החתם סופר לא הותר זאת אלא לשמעון ולוי אחי דינה, ולא לכל לאדם, וכדאמרן: ובאמת אסור לישראל אפילו לסבב מיתתן של עכו״ם שאינו עושה עמנו מלחמה (ה׳ עכו״ם פ״י ה״א, וה׳ רוצח פ״ד הי״א, ושו״ע יו״ד סי׳ קנ״ח סעיף א׳, וחו״מ סי׳ תכ״ה סעיף ה׳).כל זה כתבתי למטוניה דמעכ׳׳ת, אבל באמת אין נוהג דין ״גר תושב״ בזמן הזה, וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל: ״ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק״ (הלכות עכו״ם פ״י ה״ו). ולפיכך אין מקום לדין גר תושב בזמן הזה. אבל כבר מילתי אמורה, שכל ראיתי היא מדברי הרמב״ם שכתב: ״ואין צריך לומר שאינו נהרג על עכו״ם״ [הלכות רוצח פ״ב הי״א], מכלל זה אתה לומד שהוא חייב מיתה בידי שמים כהורג גר תושב.
הדרן לדיננא. מכל האמור ומדובר למדנו שאין אדם רשאי להרוג בן נח שלא קיים אחת משבע מצוות או אפילו כולן, אלא מיתתו מסורה לשמים, הלכך ההורג נפש בן אדם, אפילו אם הוא עכו״ם, עובר בלאו ד״לא תרצח״, ומתחייב מיתה בידי שמים. וכן מפורש יוצא בספר החנוך דכתב: ״שלא להרוג נפש, שנאמר ״לא תרצח״. שורש מצוה זאת ידוע ונגלה לכל רואי השמש, כי השי״ת ברא העולם וצונו לפרות ולרבות כדי לישבו לפניו, ומנענו שלא נחריבהו בידינו להרוג ולאבד הבריות, שהן המיישבות את העולם״ (החנוך מצוה ל״ד).מכללם של דברים למדנו: ההורג גוי שאינו עושה עמנו מלחמה, עובר בלאו ר״לא תרצח״ וחייב מיתה בדיני שמים או בדיני מלכות (עיין רמב״ם ה׳ מלכים פ״ג ה״י והלכות רוצח פ״ב ה״ד).וצא ולמד ממ״ש התוס׳: ״וא״ת והא אמרינן במסכת סופרים [פט״ו]: כשר שבכנענים הרוג ! ויש לומר דבירושלמי מפרש דהיינו בשעת מלחמה וכו׳(ע״ז כו,ב תד״ה ולא). ועוד כתבו: ״ואם תאמר, והלא מיד שעבר שבע מצוות חייב מיתה, דאזהרת בני נח היא מיתתן בלא עדים והתראה ! יש לומר, דכל זמן שלא דנוהו בית-דין אינו חייב מיתה. תדע דהא אמרינן: העכו״ם לא מעלין ולא מורידין״ (שם סד, ב תד״ה איזהו). וכן כתב רבינו בחיי: ״מכאן דרשו ח״ל, אר״ש בן יוחאי: טוב שבמצרים הרוג בשעת מלחמה וכו׳. ובאור הדבר, כי בשעת מלחמה בלבד הוא שמותר להרגו, כי מאחר שהוא נלחם עמך ובא כנגדך להרגך, אף אתה השכם להורגו, שלא בשעת מלחמה אסור, שהרי אף בשעת מלחמה נצטוינו לקרא להם לשלום, ואפילו לשבעה עממים״* (רבינו בחיי פרשת בשלח שמות יד,ז).
| מכל האמור למדנו: שאסור להרוג כל גוי שלא התחייב מיתה בבית דין, והיינו בבי״ד של ישראל או בדינם, ולפי זה יוצא לדין שההורגו חייב מיתה בידי שמים, וכדכתב הרמב״ם ז״ל.אסיפא דמגילתא העיר עמ״ש בעיקר דין כהן שהרג את הנפש, והרבה להביא דברי הפוסקים שהתירו נשיאות כפים לכהן שהרג את הנפש בשוגג, או שעשה תשובה. לזה אני משיב: גם אנכי ראיתי דברי מרן הבית יוסף שהביא מחלוקת הפוסקים, מערכה מול מערכה. והן עתה ראיתי דברי הב״ח שבכלל דבריו דברי (טור ובית יוסף ושו״ע או״ח סי׳ קכ״ח). אבל בעיקר פסק הלכה למעשה, אין לנו אלא דברי מרן המחבר ורמ״א, שהם עמודי ההוראה שכל בית ישראל נשען עליהם, ואין זה מהחכמה להביא דברי הפוסקים שקדמום, ולחלוק על פסק דינם. לכן בתשובתי סמכתי בפסק מרן ורמ״א ז״ל [שם סעיף לה], שקבלו הוראותיהם בכל תפוצות ישראל. |
בן ציון מאיר חי עוזיאל
ראשון לציון, הרב הראשי לישראל
| *הרב ח.ד. שעוועל בהערותיו לדברי רבנו בחיי אלו (במהדורתו שבהוצאת מוסר הרב קוק) כתב: ״כשיטת הרמב״ם הלכות מלכים ו,א, דאפילו במלחמת מצוה קוראים לשלום. ואין כן שיטת רש״י, עיין משנה למלך שם״. |
|
|
|
|
|
|
|
