יב אייר תשי״א
לכבוד
הגאון המפורסם וכו,
כמוהר״ר שמואל ח. הלוי רובינשטיין
רב גבעתיים
שלום וברכה,
מכתבו מיום ד׳ דנא קראתי בכל תשומת לבי, ובו מצאתי ראיתי שאלת חכם כדלהלן:
שאלה
נפשי בשאלתי בנדון זוג אחד שבא לפני להרשם לנשואין, והאשה, אלמנה שבעלה מת לפני חדשיים והניח בנים מאשתו הראשונה, והוא מת בן 95 שנה, ואשתו אלמנתו היא כבת ששים ולא ילדה מעולם, וכמובן שאינה ראויה ללדת כיום, ורוצה להנשא לבעל אחד בן שבעים ושש שנה, והוא עשיר מופלג בעל נתינות חוץ לארץ, ומתוך שהוא ממהר לנסוע לחו״ל בגלל עסקיו המחכים להנהלתו, הוא רוצה לישא את האשה הנ״ל בל״ג בעומר דהאי שתא, טרם מלאו שלשת חדשי הבחנה למות בעלה. והיות והאיש הזה נחפז לצאת לחו״ל להציל את עסקיו שנשארו ללא מנהל, בגלל השמועה שגיסו בחו״ל מת, ואם יסע יחידי, אזי הנשואין יתבטלו, אולם אם ישא כאן את אשתו, אזי הקונסול יתן רשות גם לאשתו ליסע עמו. ותשובתי בצדה לצדד להתירה: א. משום שזוג זה גרים בבית אחד, והאיש הרוצה לישאנה מצטופף בצל קורתה, אולי יש מקום להתיר על יסוד דברי הרמב״ם בתשובתו – מוטב שיאכל רוטב ואל יאכל שומן עצמו [שו״ת הרמב״ם סימן רי״א], ב. שלא להרוס בנינה של ארמלתא, שבל יאמרו הבריות כי רבנן החריבו את עולמה ללא כל טעם מספיק.
תשובה:
וזאת תשובתי: נמוקי מעכ״ת להתיר אינם נראים בעיני, כי הלא גזרת חכמים היא כפולה. א. על האשה עצמה שלא תנשא ולא תתארס עד לאחר שתמתין תשעים יום, ולדעת הרבה מרבוותא דבר זה הוא אסור מן התורה (עין פתחי תשובה אה׳׳ע סי׳ י״ג ס״ק א׳). ב. המקדש תוך תשעים יום מנדין אותו [שו׳׳ע אבן העזר סימן יג סעיף י].והנה בבאה״ט [שם אות ט] הביא דברי מהראנ״ח לתרץ על זה שאין מנדין אותה, משום דהאשה קרובה יותר לשוגג. ולע״ד נראה לומר דמה שמנדין אותו. הוא משום כדי שלא יתקיימו מעשיו על ידי גירושין [ראה בית שמואל שם ס״ק טו], אבל האשה משנתקדשה אינה יכולה להתיר עצמה, הלכך לא מהני [בה] הנדוי, שהוא לא נעשה אלא כדי להביא בטול נשואין אלה ולא לעונש גרידא. תדע, שהרי כשברח אין מנדין אותו [שו״ע שם סעיף י], משום דבריחתו מוכיחה שאין ברצונו לעבור על תקנת חכמים, הלכך גם כשלא ברח, אם מגרש לא מנדין אותו על איסורא דעבר. מכאן שכל הנדוי הוא כדי לתקן עוותתו, לפיכך לא מנדין את האשה שאין בידה לתקן, וכיון שחכמים גזרו לנדות, אעפ״י שלא קיימו זה בפועל, הרי הוא מנודה, אלא שמצרפין אותו לעשרה (ראה יו״ד סי׳ של״ד סעיף ב׳ ובטו״ז). וכיון שכן, לא הועלנו כלום כמה שהוא מקדש, אלא אדרבא מוסיפין עליו אסור נדוי שרובץ עליו כל זמן שהוא בנדויו.שבתי וראיתי ב״אוצר הפוסקים׳׳ ס״ק ג׳ שכתב משם קרית חנה דאין להתיר בשום אופן להנשא תוך שלשה חדשים, אפילו במקום שאם לא נתיר לה תדור עם בעלה בלי חו״ק ובאיסור נדות, דנהי דלגבי דידה ליכא תועלת, מכל מקום לגבי אחרים יועיל שלא לבטל תקנת חכמים, וכ״כ בספר ויאמר יצחק, וסיים שדבר זה אסור להרהר, כל שכן לומר או לכתוב, וכל שכן לעשות מעשה.
והנה מעכ״ת כתב שאין נמוק זה שייך לעניננו, כי אם הבעל ימהר לנסוע לחו״ל הרי יפרדו זה מזה, ואין כאן לא רוטב ולא שומן. ואין זה מספיק לע״ד, דהרי יש כאן תקנה למנוע אכילת שומן עד שיסע, שהרי כל בעילה הוא איסור נוסף על גזרת חכמים שהיא רובצת על כל תשעים יום.ומחוורתא כדאמרן שאין כאן אכילת רוטב, מאחר שאחרי שיקדש חל עליו אסור נדוי עד שיגרש, ולדעת הרמב״ם נדוי זה נמשך כל שלשה חדשים משום אסור שעשה, אבל לע״ד נראה שנדוי זה הוא כדי שיגרש וכדאמרן.ועל כל פנים הקידושין מוסיפים אסור נדוי, שהוא חמור מאיסור זנות באשה המיוחדת לו. |
אתאן לנמוק השני שלא יאמרו ההדיוטות וכו׳ כי גזרת לא פלוג לא מובנת להם. נמוק זה הוא מופרך מעיקרו, שאם כן בטלת כל גזרות חכמים, ואם אפילו ליחיד נאמר: ״ולא יתבייש בפני בני אדם המלעיגים עליו״ (או״ח סי׳ א סעיף א). על אחת כמה וכמה על רבני ישראל שמצוה עליהם חכמים, ולא להתיר חלילה וחלילה מפני המלעיגים שאינם מבינים ולא יודעים גזרת חכמים.
אולם בכל זאת מצוה עלינו להפוך בזכותה של אלמנה זאת, שאם לא נתיר לה נשואיה עתה יתבטלו לעולם עם איש זה, שהוא יסע לחו״ל, ומי יודע מתי ישוב ואם ישוב אליה אחרי חזרתו, לכן בשים לב אל העובדה שכבר יעברו עד יום הנשואין יותר מחדשיים וחצי, ובשים אל לב שנשואין אלה אינם מכוונים כדי לכנוס אותה נגד גזרת חכמים, אלא כדי להשיג למענה רשיון נסיעה עמו בתור אשתו, והיות ותיכף לנשואין ישים לדרך פעמיו יחד אתה, וכל זמן שהם בדרך לא יוכלו להתיחד כאיש ואשה, לכן, יש מקום להתיר נשואיהם וכנוסם מדין ״כנס וברח״, שלרוב הפוסקים מהניא בריחה (עיין אוצר הפוסקים סי׳ י״ג ס״ק ס״ד).
על יסוד כל האמור הנני מצדד להתיר נשואיהם של הזוג הנ״ל ביום ל״ג בעומר, שהוא אחרי חדשיים וחצי מיום אלמנותה של האשה, בתנאי שיתחייבו שניהם להיות פרושים זה מזה לגמרי עד מלאת תשעים ימי ההבחנה.
ואת זה אני אומר להלכה ולא למעשה, עד שיסכימו עמי לא פחות משני רבנים היושבים על כסא דין ההוראה בארץ.
והנלע״ד כתבתי
בכבוד רב ובברכת התורה
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל |
|
|
|