סימן ב
– וזה דבר השמיטה –
ז' סיון תשי"א
לכבוד
הרה"ג הגאון המפורסם וכו'
כמוהר"ר שמואל טובי' שטערן יצ"ו
אב"ד ור"מ דקנזס-סיטי מיסורי
ארצות הברית.
שלום וברכה.
קראתי בכל לב מאמרו היקר וחשוב מאד על הנושא: "וזה דבר השמיטה", שבו דן בעיון מעמיק בקיאות מקיפה וסברא בהירה בנדון הזריעה המלאכותית הנקראת אדרא-פעניקס, ותארנה עיני וישמח לבי בקריאתו, והנני אומר למעכ"ת: איישר חיליה לאורייתא.
לעשות רצונו חפצתי והנני כותב חות דעתי העניה בס"ד. מעכ"ת יצ"ו ברוב חכמתו חלק ברור הלכה זאת לשלשה ענפים עיקריים:
א. ארץ ישראל, מימיה נהרותיה ואוירה.
ב. מצות התלויות בארץ מסתעפות בכל שטחי הארץ, או שהן מוגבלות באדמת הארץ, כלומר בארציות שבה.
ג. שמטת הארץ שיש בה שתי מצות עשה דושבתה הארץ, ויש לברר אם מצוה זאת כוללת גם האויר והמים, וכן במצות ל"ת דשדך לא תזרע אם הוא מוגבל במקום שאפשר לזרוע.
על שלש בעיות אלה דן מעכ"ת כיד ה' הטובה עליו ואף אני אענה חלקי על ראשון ראשון:
ימים ונהרות שבארץ ישראל
ברור הוא כי מושג ארץ כולל כל הימים ונהרות שבתוך גבולות הארץ, וכן כתב הרמב"ן ז"ל כי הארץ תכלול הכדור התחתון כלו כמו בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ויכלו השמים והארץ, וכן הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות, וכן בכל מקומות הכתוב, והנה כל התולדות שבתחתונים הם יבול הארץ. (הרמב"ן על התורה ויקרא כ"ו ד'). מכאן מפורש יוצא הבטחת ה' לאברהם: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת וכו' (בראשית ט"ו י"ח). וכן נאמר בגבולי הארץ: והיה לכם הים הגדול וגבול וכו' פירש"י הנסין שבתוך הים אף הם מן הגבול והם איים שקורין משתמעי הכי לכן הכריע ביניהם שהירדן נקרא כמקום שהוא עומד בו.
והנה בתלמודין ובירושלמי לא נפסקה הלכה במחלוקת תנאים זאת, ומסתברא לומר דהלכה כמ"ד הירדן הוא גבול בפני עצמו הואיל והכתובים מסייעים לו.
וחזיתיה לרב נהוראי יצ"ו דכתב: ולכאורה ממ"ש למעלה בדין נסין שבים יש לפשוט דהירדן כארץ ישראל ולמה יגרע מכל מה שהוא כנגד א"י בצד הים הגדול, ולא עוד אלא דהנה אמרינן במס' פרה ובמס' ב"ב ע"ד שמי ירדן פסולין למי חטאת משום שהם מים של תערובות, ואי אמרינן דירדן חו"ל הוא למה לא פוסלים מי הירדן משום שמקואות חו"ל הן טמאים כדאיתא במס' מקואות פ"ח, אלא י"ל דירדן ארץ ישראל.
ולדידי ראיות אלה אינן מכריעות, דנסין שבים אינם כא"י אלא אותן הנסין העומדים בתחומה של א"י; אבל הירדן למ"ד שהוא כולו חו"ל וכן למ"ד שהוא גבול בפני עצמו אותו מקום הירדן שהוא בחו"ל דינו כחו"ל.
הראיה השנית מדתנן במסכת פרה אינה ראיה כלל, דאף למטוניה דמעכ"ת אין בה כדי להכריע נגד מאן דאמר הירדן גבול לעצמו, ולדידיה שפיר הוצרכנו לטעמא שהם מי תערובות לפסול גם מי הירדן שעומדים בגבול ישראל. אולם אעיקרא דדינא פירכא דלא אמרו מקואות שבחו"ל טמאים אלא מקואות העכו"ם שבחו"ל שאינם כשרים לנדות. משום שאין חזקתם בהכשר ובודאי שאובין הן (מקואות פ"ח מ"א), אבל מי הירדן שאינם שאובים ודאי כשרים למקוה וה"ה למי חטאת דפרה אדומה, והלכך הוצרכנו לטעמא: דמי תערובות הם.
ובעיקר דין עבר הירדן אם הוא כא"י או חו"ל נשתפכו כמה דיות עיין למרן החיד"א בברכ"י סי' תפ"ט שהאריך הרחיב ברוחב בינתו והדברים ארוכים ועתיקים ואין כאן מקומם. ולי נראה עיקר כמ"ש דבכל מקום שמי הירדן עוברים בתחומי הארץ הרי הם כא"י.
אויר דארץ ישראל
מכל האמור ומדובר לעיל בסעיף א' מתברר הדבר היטב שאויר א"י הוא כא"י, ועוד יש להוכיח מקרא דכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם (תהלים) מכאן שכל מה שלמטה מן השמים הוא בכלל ארץ, וכן כתב הרמב"ן ז"ל: והארץ תכלול ד' יסודות כלם כמו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, שתכלול כל הכדור התחתון וכן הללו את ה' מן הארץ וזולתם רבים, והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו ובהם חשך ומים ועפר ורוח נושבת על המים, וסמך הרוח לאלקים בעבור שהיא דקה מכלם ולמעלה מהם דק שהיא מרחפת על פני המים (בראשית א' ב') ולפיכך נחלת הארץ מפי ה' לאבות האומה ובתורת קדשו היא כוללת כל הכדור הארצי עם מימיו ואוירו שכולם יחד הם הנקראים ארץ, ודבר זה הוא ברור מאד.
קדושת האויר
גרסינן התם: אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו, פירש"י: בין גגי ירושלים בקדושת ירושלים לקדשים קלים בין גגי לשכות העזרה בקדושת עזרה לקדושת קדשי קדשים (פסחים פ"ה:). ועוד גרסינן: אילן שהוא עומד בפנים וכו' כנגד החומה ולפנים כלפנים, והקשו התוס': תימה דבשלהי כיצד צולין אמרינן דגגות לא נתקדשו, וא"כ מעשר שני אין אוכלין על האילן וי"ל דמיירי שענפיו מועטין שאין בהם ארבעה על ד' דלא חשיבי והוי כאלו עומדת באויר כנגד הקרקע, עוד י"ל דמיירי אפילו באילן שענפיו מרובין ואויר ירושלים כירושלים (מכות י"ב תד"ה אילן).
דברי תוס' אלה צריכים פירוש דהרי לפי מ"ש דגגות ירושלים לא נתקדשו יוצא דגם האויר לא נתקדש ולפי"ז קשה תירוצם הראשון דמאי הוי כשענפיו מועטין דלא חשיבי והוי כאלו עומדת באויר הלא גם האויר לא נתקדש, ולתירוצם בתרא נמי קשה, במ"ש דאויר ירושלים כירושלים, דאם הגגות לא התקדשו גם האויר לא נתקדש, מהרש"א עמד על זה וכתב: ור"ל דלא אמרו דגגות לא נתקדשו אלא באויר עזרה דלא הוי כעשרה אבל הכא אויר ירושלים כירושלים.
והנה דבריו אלה מתפרכים מסוגיא דגמרא דפסחים דגגות לא נתקדשו, והיינו גם גגות ירושלים וכדפירש"י בין גגי ירושלים וכו', וסוגיא בגמ' מוכחא כן מדמקשה הגמרא מדאמר רב כזיתא דפסחא והלילא פקעי אגרא מאי לאו דאכלי באגרא ואמרי באגרא (פסחים פ"ו.) הרי לך מפורש דמילתיה דרב גגין ועליות לא נתקדשו הוא גם על גגין ועליות דירושלים. שו"ר במשנה למלך ה' שגגות פי"א ה"ד שעומד בזה. ומהר"ם כתב: ויש ליישב בתירוצא בתרא קאמר דעל האילן אפילו שענפיו מרובין נקרא אויר ירושלים ואויר ירושלים נתקדש כירושלים עצמו ודוקא על הגגות שעל הבתים לא נתקדש אבל האויר שעל האילן נתקדש עד לרקיע. ודבריו צריכים הסבר דמאי שנא אילן דנתקדש עד לרקיע מגגות הבתים.
ונ"ל לומר דאילן כיון שהוא צריך לאויר אינו נבדל מן האויר אם אין ענפיו מרובים לתירוצא קמא או אפילו אם ענפיו מרובים לתירוצא בתרא. אבל בית שעל הקרקע הואיל והגג שלו נעשה כדי למנוע חדירת האויר לתוך הבית דרך הגג הרי הוא קובע לו רשות לעצמו הלכך צריך קדוש מיוחד לבית עצמו ולגג שעליו, שאפילו אם קדש הבית לא קדש את הגג שעליו אם לא שקדשו בפירוש, הלכך בהיכל דכתיב ביה: ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת גנזכיו ואת עליותיו וכו' וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, לכן התקדשו גם עליותיו, אבל גגות ירושלים והעזרה לא נתקדשו אם לא שהם שוים לקרקע העזרה ואז מתקדשים בקדושת הקרקע או שקדשו בפירוש את הגגות. וכן מתפרשים דברי מהרש"א במ"ש דגגו לא נתקדש אלא באויר עזרה וכו' אבל הכא רוצה לומר באילן אויר ירושלים כירושלים.
במנחת חנוך מצוה שס"ב תירץ דברי מהרש"א דס"ל לחלק בין קדושת העזרה לקדושת ירושלים. ואמנם דברי מהרש"א כפשוטם נראים כן, אבל לע"ד נראה דמ"ש מהרש"א באויר עזרה, היינו משום בנין העזרה שלא נתקדשו הגגין וה"ה בבתים שבירושלים; אבל אויר ירושלים שאין בו בנינים הוא כירושלים וכדכתיבנא.
מכללן של דברים למדנו קנין נחלה או כבוש וקניה וקדושת ירושלים והמקדש שוים בדינם, וכשם שנחלת הארץ כבושה וקנינה כוללת את אוירה עד רום רקיעא גם קדושת ירושלים והמקדש כוללת גם אוירא.
במה דברים אמורים כשאין בניני בתים או עליות על הקרקע אבל אם יש בנינים הבנינים חוצצים בפני אויר הקדושה לפיכך אין הגגין והעליות מתקדשים אם לא שקדשו אותם בפירוש כמו האולם דכתיב ביה "ואת עליותיו" וכן הדין גם בקנין וכמו שפסק מרן ז"ל: המוכר בית לחברו אעפ"י שכתב לו הקניתי לך עומקו ורומו צריך לכתוב לו קנה מקרקע התהום עד רום הרקיע שהעומק והרום אינו נקנה בסתם וכיון שקנה הרום קנה הרום שהוא האויר בלבד אבל לא קנה הבנינים שבעמקים ושבאויר וכו' (חו"מ סי' רי"ד סעיף ג').
מכאן הננו לומדים שכל הבנינים שבאויר אינם נקנים ללוקח אם לא שכותב לו קנה מקרקע התהום ועד רום הרקיע, והיינו משום שהבנין קובע רשות לעצמו בתוך האויר שבתוכו, תדע שהרי במכר לו חצר פסק מרן: יש אומרים דבחצר קנה כל האויר אעפ"י שלא כתב לו רומא כיון שאין מקום מסויים למעלה ויש מי שחולק וסברת יש אומרים נראה לי שכן ראוי להורות (שם סעיף ה' בהגה) והנה דעת יש מי שחולק היא סברת הרשב"א וטעמו מבואר דכיון דאמרו בגמרא לגבי מכירת בית עומקא ורומא בסתמא לא קני ה"ה לגבי חצר לא קנה רום עד ראש כותל החצר דהוי נמי מקום מסויים כמו תקרת הבית (ב"ח שם).
ולי נראה לומר עוד שבחצר כיון שהוא מוקף בתים וגגי הבתים לא נמכרו עד שיפרש לכן גם החצר הוא טפל לבתים שכן המוכר משאיר לו זכות האויר לבנות עליו גזוזטראות לבנינים שעל גגות הבתים או מרתפים לבתים שבחצר, לפיכך צריך לפרש רום ועומק אבל מוכר שדה שאין בו בנינים מסתמא מכר רום ועומק, וכן כתב הרשב"א: אבל בשדה וכרם בסתמא קני רומא דלכך עשויים שאין עשויים לבנות על גביהם. ועכ"פ מרן ומור"ם ז"ל בהגה פסקו להלכה דגם במוכר חצר קנה כל האויר אעפ"י שלא כתב לו עומקא ורומא. הא למדת שאויר השדה או החצר נמכר עם החצר וגגות הבתים לא נמכרו עמו וכן ה"ה לענין קדושה כל מקום שהאויר פתוח הרי הוא קדוש בקדושת המקום אבל גגות הבתים אינם מתקדשים מן הסתם אם לא שקדשם בפירוש.
ומעכ"ת יצ"ו ברוחב בינתו ועומק פלפולו נטה לדרך אחרת וסיפא דדינא כתב: ודאתינא להכא ביארנו שני דברים הללו דדין א"י הוא כל מה שהוא בא"י ההרים הימים והאויר, ושנית למדנו שדין ארץ העמים ג"כ יש עליו על הכל דין ארץ העמים על הגוש מדאורייתא וגזרה השניה היתה על האויר וגם על הימים.
מפני דוחק השעה לא איסתייעא לי לישא ולתת בדב"ק ולדון בארץ העמים שהוא דבר שאינו נוהג בזמננו, אבל נקיט מהא חדא שדעתנו הסכימה לדבר אחד בענין א"י ימיה ואוירה שכולם הם דבר אחד כגוף בלתי נפרד לענין קנין הארץ וקדושתה.
שאלה ב
אם מצות התלויות בארץ שייכות רק על כל מה שהוא בארץ.
תשובה
בשאלה זאת העמיק הרחיב מע"כ רב נהוראי יצ"ו בפלפול ובקיאות גליה לדרעיה ונפיק נהורא, ואסיק וכתב:
ברכת המוציא לחם מן הארץ
ודאתינא להכא להתיר ההמצאה חדשה יש לנו לעיין אם יזרעו ויקצרו חטים או פירות מהמים הללו אם יברכו על הלחם המוציא לחם מן הארץ או בורא פרי האדמה, והנה שאלה זאת מובאת בירושלמי: רבי יוסי בעי מהו לומר על פתו המוציא לחם מן הארץ ועיין שם ברדב"ז שכתב שאיבעיות הללו הוא אפילו בעציץ נקוב, ובספר ציון וירושלים כתב דהבעיא אינה אלא בעציץ שאינו נקוב וצ"ע עכ"ל. (ירושלים כלאים פ"ז ה"ו).
ולע"ד נראה דריהטא דסוגיא מוכחא דבעית הירושלמי הוא בעציץ שאינו נקוב דסמיך ליה: תני עציץ שאינו נקוב מעשרותיו מהלכה וכו' רבי יוסי בעי מהו לומר על פתו המוציא לחם מן הארץ, וכן פירש הפני משה: מהו לומר על פתו שבא מתבואה הנזרעת בו אם לענין ברכה נמי בארץ מחשבי ליה רבנן. ובעיא שאחריה: רבי יונה בעי כן דלעת כתלוש לסכך בה, פירשה הפני משה שהיא חולקת על בעיא קמייתא וסבר רבי יונה דרבי יוסי לא מספקא ליה דאם כמחובר מחשבי להו לענין כלאים ושבת ה"ה לענין ברכה ושפיר מברכינן על פתו המוציא לחם מן הארץ וכי קא מיבעיא הכי הוא דלעת בתלוש לסכך בה.
הא למדת שלרבי יונה פשיטא ליה שעל לחם הבא מתבואת עציץ שאינו נקוב מברך המוציא לחם מן הארץ והכי מסתברא שהרי ברכת המוציא ילפינן לה מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן, או מסברא אסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה (ברכות ל"ה). ולפיכך אם אמר בריך רחמנא מריה דהאי פתא יצא ידי ברכה ראשונה שהיא ברכת המוציא (שם מ:) אלא דחכמים תקנו מטבע זה דהמוציא לחם מן הארץ כדי להזכיר את המין הראשון שנשתבחה בו הארץ ומטעם זה הוא גם בלחם שהוא מתבואת חו"ל, וכיון שכן ראויה ברכה זאת גם בלחם הבא מתבואת עציץ שאינו נקוב, הואיל והזכרת הארץ אינה על תבואת הארץ אלא על מין שנשתבחה בו הארץ. ורדב"ז פירש הני תרי בעיי בעציץ נקוב דגם עציץ נקוב אינו בכלל ארץ אבל סוגיא דגמרא הויא תיובתיה. דגרסינן התם: עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן אמר רבא דילמא ע"כ לא קאמר רבי יהודה אלא בספינה העשויה לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא (גיטין ח.) ואם איתא דעציץ נקוב אינו נקרא ארץ מאי אהני מה שאינו עשוי לברוח. מכאן מוכח דמחלוקת רבי יהודה ורבנן בספינה הוא משום יניקה מקרקע ארץ, דרבנן סברי דמיא כארעא סמיכתא דמיא, ורבי יהודה סבר כיון שהיא הולכת אינה יונקת מעפר שבקרקע הים, ואם באנו לפרש דהפסק הוא שני צדדי הגמרא דילמא כיון שהוא נקוב וקבוע במקום יונק מן הארץ שתחתיו או נימא כיון שמפסיק אוירא אינו יונק מן הארץ אלא מעפר הארץ. אבל מריהטא דסוגין מוכח יותר כפירוש הפני משה דבעיא זאת היא בעציץ שאינו נקוב, וכן כתב בגליון ציון וירושלים, ולפירוש הפני משה בעיא זאת לאו דקיימא היא שהרי רבי יונה חולק עליה, ומ"ש גם אם נאמר דבעית הירושלמי היא בעציץ נקוב יש לומר דבספינה לא איבעיא לן משום דמיא כארעא סמיכתא דמיא והילכך הוה ליה כאלו זרע באדמת ארץ ישראל.
מסקנא דדינא: פת הבאה מתבואת עציץ נקוב ודאי מברך עליה המוציא לחם מן הארץ וה"ה מעציץ שאינו נקוב או מהמים, משום דהארץ הנאמר בברכה זאת היא על מין החטה שנשתבחה בה הארץ וכדאמרן.
זריעה על המים בשביעית
הדרן לדיננא, מעכ"ת יצ"ו אסיק וכתב: מצד ההלכה אין כאן איסור זריעת מים בשביעית משום דבעינן שדך וארץ וליכא. גם אני בעניי כתבתי כן במושכל ראשון להתיר בפשטות שהרי כל מצות שביעית היא מצוה המוטלת על הארץ כדכתיב ושבתה הארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וכו' והאדרפאניקס אין כאן עבודת הארץ ואינם נקראים שדך. ויש להביא אסמכתא לזה ממ"ש: אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה וכו' ובשביעית צריכה דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' וכתיב שדך לא תזרע, ובפני משה פירש לענין שביעית מספקא לן משום דכתיב ושבתה משמע דבכל מקום שהוא בארץ נוהג בו שביעית וכתוב אחד אומר שדך לא תזרע דמשמע דוקא אם הוא בשדך ולא בתוך הבית (ירושלמי ערלה פ"א ה"ב). דון מינה דכל שאינו לא ארץ ולא שדה אין בו איסור שביעית דושבתה הארץ ולא איסור לאו דשדך לא תזרע.
אולם אחרי העיון הוכחתי דמים כיון דכארעא סמיכתא דמיא וכל צמיחתם היא מעפר הים שתחתיהם, הזרוע עליהם הוא כזורע על העפר ושפיר מיקרי ארץ ושדך דהמים שעליהם אינם מבטלים את השדה שתחתיהם ואדרבא המים נבלעים בשדה אבל השדה אינו נבלע במים אלא מתערב בו, ומעביר את המים או שסופג אותם לתוכו לגמרי עד שנמחה מול פניו רושם המים, הלכך גם בזורע במים שעל האדדרפאניקס זורע בארץ או בשדה הוא.
ועתה הנני מוסיף להוכיח מדברי הירושלמי דגריסנן התם: אין בודקין את הזרעים באדמה וכו' ושורין אותן בשביעית למוצאי שביעית (ירושלים שביעית פ"ד ה"ד), פירש הפ"מ שיהיו יפין לזריעה למוצאי שביעית דאין זה עבודה. הלכה זאת נאמרה בתוספתא (שביעית א' י"ב) אין בודקין את הזרעים וכו' ומשיירת משביעית למוצאי שביעית. הרדב"ז גריס: ומשיירין בשביעית, והיא גירסת הראב"ד, וקשיא לי מאי למימרא וכו' ואפשר שהיא שנויא בטעות. דין זה פסקו הרמב"ם להלכה וכתב: ושורין את הזרעים בשביעית כדי לזורען במוצאי שביעית (הלכות שמיטה ויובל פ"א ה"ו). וסתם שורין אותם במים אינו מתפרש אלא במים שבתוך כלי שאינו נקוב.
ומכאן ראיה ברורה ומכרעת לאסור זריעה במים בשביעית שאל"כ הויא הלכה זאת משנה שאינה צריכה כיון דגם בשביעית עצמה מותר לזרוע על מנת להצמיח, לזורעם במוצאי שביעית צריכה למימר. מכאן מוכח ודאי דזריעה במים אסורה בשביעית.
ועוד זאת, טעם היתר שריית הזרעים בשביעית היא כמו שכתב הפני משה משום דאין זה עבודה כלומר דשרייה אינה עבודה ובשביעית לא נאסרה אלא עבודת זריעה וחרישה, וכן כתב הרמב"ם: מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית וכו' וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשעה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה (הלכות שמיטה פ"א ב'). הלכך מותר לשרות את הזרעים על מנת לזורען במוצאי שביעית דשרייה אינה אלא עבודת קרקע ולא עבודת אילן, אבל זריעת הזרעים במים על מנת להצמיחם זו היא זריעה ממש ואסורה בהחלט גם משום עשה דושבתה הארץ וגם משום שדך לא תזרע, והיינו טעמא, דזריעה במים הויא כזריעה בקרקע משום דמיא כארעא סמיכתא דמיא.
ומעכ"ת הואיל לבאר זאת על פי ידיעותיו בחכמת הכימיא שהמים אינם מצמיחים אלא מוציאים הכחות המיניראליים של האדמה ונותנין אותה לתוך המים ולפי"ז יוצא שהמים מבטלים צורת האדמה ומשנים אותו לצורה כימית ולכן הסתפק מעכ"ת אם הולכין אחר הצורה הנראית לעינים או אחרי הכח אשר יש בכל צורה.
ולדעתי העניה אין ספק בדבר שהרי כל הצמחים והיצורים שבעולם אינם אלא שנוי צורות שבאים מהרכב ומיזוג ארבע היסודות כידוע (ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד ה"א), ואיסור עבודת הקרקע והאילנות בשביעית הוא למנוע שנוי צורות אלה שעל ידי חרישה זריעה והשקאה וזמירה ובצירה, לפיכך יש לאסור כל פעולה המביאה לידי שנוי הצורה של צמיחה בכל שלביה.
אבל הסבר דברי רבותינו שאמרו מיא כארעא סמיכתא דמיא הוא על יסוד דברי הרמב"ם ז"ל: ארבעה יסודות האלו משתנים זה לזה תמיד בכל יום ובכל שעה מקצתן לא כל גופן כיצד מקצת הארץ הקרובה מן המים משתנית ומתפוררת ונעשית מים וכו' וכן המים מקצתו הסמוך לארץ משתנה ומתכנס ונעשה ארץ ושנוי זה מעט מעט ולפי אורך הימים (שם הלכה ה'). ודרך המים והארץ להיות מהלכים מתחת הרקיע למטה עד לאמצע, שאמצע הרקיע הוא המטה שאין למטה הימנו (שם הלכה ב').
הדברים רחבים ועמוקים מאד ואין כאן מקומם, אבל נקוט דבר זה שהמים והארץ שוים בדרך הלוכם למטה וקרובים זה לזה, הלכך עומדים בהתמזגות תמידית בבחינת פושט צורה ולובש צורה, לפיכך אמרו רז"ל: מיא כארעא סמיכתא דמיא. ולפי"ז הזריעה בהם היא כזריעה על הקרקע ממש ושפיר נקראים ארץ ושדה שאין המים מבטלים את הארציות ולא שם השדה אלא הם נגררים אליו ונבלעים בתוכו.
והנה מעכ"ת האריך בזה מענין לענין ובאותו ענין, ומאד רציתי לשאת ולתת בכל פרטי דבריו שכולם הם חשובים וברורים אבל מה אעשה שאין זמני פנוי, לכן הנני נאלץ להצטמצם לעיקרי הלכה זאת.
למסקנא דדינא נראה לי כמו שכתבתי בתשובתי: איסור זריעה בשביעית וכן בפירות שביעית הם בתקפם המלא גם בזריעות שעל המים על ידי האדראפניקס, וה' יזכנו לשמור ולקיים מצות שביעית כהלכתה בחדוש ימינו כקדם.
והנלע"ד כתבתי.