שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד –
עניינים כלליים סימן ב
מנין בני ישראל לפקודיהם
ב"ה, ד' תמוז תרצ"ז.
שלמא רבא מן שמיא ונהורא מעליא לכבוד ידידי ועמיתי מסגני לויה הרה"ג דיינא דנחית לעומקא דדינא כמוהר"ר שלום בכר יחיא יצחק הלוי יצ"ו. חבר משרד הרבנות בעיה"ק תל אביב.
שאלני רב חביבי בדבר המפקד שרגילים לעשות בארצנו בהסתדרות הפועלים, או על ידי ועדי הקהילות ומוסדות העיריה, לדעת מפקד מספר העם היושב בארץ ונמנה להסתדרות זו, או לשם בחירות ועדי הקהלות והעיריות בשאלונים מיוחדים בכתב, ואח"כ מונים מספרם מתוך הכתב אי יאות עבדי ואין בזה צד אסור.
ומעכ"ת פתח פתחא להאי דינא ממ"ש בגמ': אסור למנות את ישראל אפילו בדבר מצוה, שנאמר ויפקדם בטלאים (יומא כ"ב) ופסקה הרמב"ם בהלכותיו (תמידין פ"ד ה"ד) והוסיף וכתב מעכ"ת כי יסוד דין זה נאמר בכתוב: כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, הרי שעל ידי דבר אחר כגון תרומת שקלים או הצבעה מותר למנות והוא הדין מתוך הכתב.
ואולם לפי הנחה זו הוקשה לו למר, דא"כ למה נענשו בימי דוד והלא אז לא היה המנין אלא מתוך הכתב? ואם נאמר שחטא דוד היה משום שנעשה המנין שלא לשם מצוה, אם כן צריכים אנו לדעת הגדרת מפקד שהוא לצורך מצוה, ואם מפקדי ההסתדרויות או ועדי הקהלות והעיריות נכללים בגדר מנין שהוא לצרך מצוה, ומענותנותיה דמעכ"ת בקשני לחות דעתי בשאלה זו.
ואני בעניי הנני נדרש לאשר בקשני להשיב כהלכה, לפי קצר השגתי, ואען ואומר: מאי דפשיטא ליה למעכ"ת שעיקר דין אסור המנין נובע מקרא, דכתיב: ונתנו איש כופר נפשו ולא יהיה בהם נגף, אינו מחוור, לע"ד, שהרי בגמ' למדו זאת מדברי קבלה מדכתיב "ויפקדם בטלאים" (שמואל א' י"א) או מדכתיב "והיה מספר בני ישראל אשר לא ימד" (יומא שם) ולא למדו זה מגופה דקרא שנאמר בתורה, ובאמת מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות עמד בזה וכתב: והוא דלא מייתי ליה אסורא ממנין דמשה וכו', יש לומר דאיכא לפרושי דלקח מהם חצאי שקלים לכפרה על שחטאו בעגל כמ"ש לכפר על נפשותיכם, אבל במנין בזק לא שייך לכפרה אלא משום איסור מנין, וכן המנין בטלאים ליכא למימר משום כפרה באו לקרבן, דהא כולהו משאול הוו כדלקמן ואין אדם מתכפר בדבר שאינו שלו ועוד דלא הוזכר בהן לכפרה עכ"ל.
מכאן אתה למד דמהרש"א סבר דקרא דכי תשא הוא הוראת שעה ולא לדורות, וחטאו של דוד היה דעבר על דברי קבלה ומסורת, דאסור למנות את ישראל. ובשיטה זו עומד מהר"י אברבנאל ז"ל דכתב: כי נגף הבא בעקב המנין אינו בא מדין עונש שמימי, אבל הוא דבר טבעי שהמנין שנעשה פנים בפנים, גורם היזק רב, שהעין הוא הגורם היותר מזיק בהבטתו הארסיית וכמו שזכרו מהאפעה שימית האדם בראותו פניו. וההיזק היותר עצום הוא כשתהיה הבטתו אל פני הנראה, שתכנס הארסיות בעיניו ובאזנו ומדרך הפה שהם כלים פתוחים, קלים להתפעל באופן שיובל משם ההיזק אל המוח הקרוב לשם, ולזאת הסבה לא היו החכמים הראשונים מקפידים אם היו הדברים הנמנים אברים מהאנשים בלי הפנים כאלו תאמר אצבעותיהם, ואין ספק שהיזק זה נמשך בטבעו במנין אשר יעשה אותם ברצונו; אבל מפקד הנעשה במצות אלוקים לא יוזק, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע וחז"ל אמרו: שלוחי מצוה אינם נזוקים, ומפני זה אמר יתברך למשה: כי תשא את ראש וכו' לצורך תרומת האדנים ווי העמודים וכלי שרת וכו', תצוה שיתן איש כופר נפשו לה' כדי שיגן בעדם ויצילם מהמות ועין הרע השולטת במנין וכו'. הנה התבאר מזה שלא היה זה מצוה לדורות שיהיה המנין תמיד על ידי שקלים, ולכן לא נמנתה מצוה זו במנין המצוות לא בעשין ולא בלאוין. ולכן נמנו ישראל במדבר סיני וערבות מואב מבלי שקלים לגולגלותם, וכן נמנו הלוים כמה פעמים ואמנם בימי דוד לא באה המגפה מפני העין כי הוא חטא בו, ולמה יומת העם? אלא התחייב ישראל באותה המגפה, בעבור שמרדו בדוד מלכם ונמשכו אחרי שבע בן בכרי, ולכן כדי להענישם ושיהיה על ידי דוד עונשם אשר מרדו בו, הסית השם יתברך את דוד למנותם והם נמנו בראשיהם לגולגלותם ושלטה בהם עין הרע לפי (שלא: כצ"ל) היו בהסתר פנים, ולא הצילם השם כי העין הרע בלי ספק שיזיק אם לא יגן השם יתברך על המקבל אותו. עכת"ד (אברבנאל עה"ת סדר כי תשא) הרי לך שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, דמצות התורה היתה לשעה ולא לדורות.
אולם דבריהם מופרכין ונסתרים מסוגיא דגמרא: אמ"ל הקב"ה לדוד: מסית קרית לי? הריני מכשילך בדבר שאפילו תנוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב כי תשא וכו' (ברכות ס"ב) וכן נאמר בסוגין דוד בשתים ועלתה לו מאי נינהו דאוריה ודהסתה (יומא שם), הרי שמצות התורה בכי תשא היא לדורות והוא בגדר דבר שאפילו תנוקות של בית רבן יודעים אותו ואינם טועים בו, ובלא זה נמי דבריהם מופרכין מעיקרם, דא"כ עקרת מצות תרומת שקלים לדורות, ובאמת הרמב"ן ז"ל למד מדכתיב: מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה וירושלם משאת משה עבד ה' והקהל לאהל העדות (דברי הימים ב' כ') יראה מזה כי משאת משה מצוה לדורות להביאו לבדק הבית אפילו שלא ימנה וכן בקרבנות מדברי חכמים, וכן כתוב: והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל וכו' לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלוקינו (נחמיה ה' י').
ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות לדורות או לשעה טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים והיה הנגף בהם, והתודה דוד ואמר: חטאתי מאד אשר עשיתי (הרמב"ן שמות ל') ובלא זה דברי מהרי"א מתחלתן ועד סופן תמוהים ומופרכין מאד, שהרי דוד צוח ואומר: חטאתי מאד אשר עשיתי,,, העבר נא את עוון עבדך כי נסכלתי מאד (שמואל ב') אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהיי נא ידך בי ובבית אבי (שם י"ז) ואנו נאמר מדעתנו שזה היה חטא העם שמרדו בדוד והענישם השם יתברך על ידי דוד?
זאת ועוד, הכתוב אומר מפורש: ויתן ה' דבר בישראל ויאמר דוד אל ה' בראותו את המלאך המכה בעם (שם ט"ו – י"ז) הרי שלא היה אז נגף טבעי מארסיות העינים אלא עונש אלוקי על חטא דוד. ולא כדברי מהרי"א שלא הגן עליהם השם מהיזק הטבעי של ארסיות עין הרע.
אמנם אין להכחיש דבר טבעי של ארסיות עין הרע שהיא פוגמת קשה מאד באדם המקבלו. אבל זהו עין הרע שבא מתוך חמדה או קנאה איבה כעס ושנאה, או עין הרע היפנוטית שהיא מכוונת הבטתה לכך, אבל אין זה מחייב דבר כללי ארצי ואין זה נמצא במנין העם על ידי ראשיו ומנהיגיו שהוא נעשה לתועלת העם.
הרמב"ן כתב שעונשם של ישראל בדבר זה היה כפול: א) מפני שלא נתנו שקלים בשעת המפקד, ובזה היה ענש דוד והעם ענש שוה. ב) בעוון התאחרם בבנין המקדש שהיה נודד מאהל לאהל ולא התעוררו שבטי ישראל לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו והסתיע מהכתוב ויוסף אף ה' לחרות בישראל (שמואל ב' כ"ד) אלא שדוד באהבתו הגדולה את העם תלה הקולר בעצמו, ואמר אנכי חטאתי ואלה הצאן מה עשו (שם) וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנים אותו על היחיד הגורם. (הרמב"ן עה"ת במדבר ט"ז כ"א).
וגם דברי הרמב"ן אלה לא נהירין לי, לפי שבאמת נתינת השקלים אינה מכפרת איסור המנין, ולא מבטלת עונש הכרוך בו, אלא היתר המנין הוא כשיש בו צורך דתי או אפילו מדיני לאמי אלא שגם במקום צורך, צריך לעשות המנין על ידי דבר אחר ולא לגלגולת, וכמעשה דשאול שמנה אותם בבזק או בטלאים. וכיון שדוד מנה שלא לצורך וישראל הוכרחו להשמע לפקודתו, גם אם יואב היה מקבל שקלים וישראל היו נותנים לו, לא היו בזה מתירים עוון המנין ובזה רק דוד הוא החוטא, וכמ"ש דוד: חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה' העבר נא את עוון עבדך כי נסכלתי מאד, וגם הנביא אמר לו שלש אנכי נוטל עליך וגו' ואם היות שלשת ימים דבר בארצך (שמואל ב' שם), אבל עיקר דברי הרמב"ן שישראל היה להם חטא קדום ושבמעשה זה של דוד התקיים מאמר הכתוב: וביום פקדי ופקדתי, הם נכונים מאד והכתוב מסייעו, דכתיב: ויוסף אף ה' לחרות בישראל, ואפשר מאד לקבל דעת הרמב"ן שזה היה עון אחור בנין המקדש, או דעת הרד"ק שהיו בידם עבירות נסתרות שלא שלטה בה עין מלכות דוד להענישם (שמואל ב' שם) ואפשר לקבל גם דעת מהרי"א שזה היה עונש על ישראל שמרדו במלכות בית דוד במרד שמעי בן גרא.
והדבר מוכרח מעצמו כי אי אפשר לקבל שדוד לבדו חטא וכל ישראל נענשו במכת דבר, וכשאלת דוד עצמו: ואלה הצאן מה עשו. ואפשר מאד שאלו ואלו דברי אלוקים חיים וכל שלשת העבירות שהזכירו הרמב"ן והרד"ק ומהרי"א היו בישראל, ואפשר להוסיף עוד אחת והיא עבירת הגבעונים שלא מחו ישראל עליה. ושלכן נענשו ברעב שלש שנים בארץ (שמואל שם כ"א).
אבל אי אפשר להסכים לדברי מהרי"א שהמנין אינו אסור לדורות אלא שהוא גורם טבעי לנגף העם מסיבת עין הרע. ותרומת שקלים לדבר מצוה מגינה ומצלת ושלא לדבר מצוה אינם נמלטים מגורם הטבעי כמו שהיה בימי דוד. שהרי הכתוב עצמו אומר: שלש אני מטיל עליך וגו' או דבר שלשה ימים וכן אומר וינחם ה' על הרעה ויאמר למלאך המשחית הרף ידך ומלאך ה' היה עם גורן ארונה היבוסי (שמואל ב' כ"ד).
מכאן איסור מפקד ומספר בני ישראל נאמר לשעה ולדורות ומאמר הכתוב מתפרש כן, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם במפקד השנתי לדעת הרבוי הטבעי כל העובר על הפקודים יתן תרומת ה' כדי לעשות את המנין לצרך, וזה ברור לע"ד וכמ"ש הרמב"ן.
אולם דברי הרמב"ן צריכין עיון, שנראה סותר את עצמו למה שכתב במקום אחר שהיה הקצף על דוד בעבור שמנאם שלא לצרך כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא רק לשמח לבו שמלך על עם רב וכו'. וראיתי במדבר רבה רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר, כל זמן שנמנו ישראל לצרך לא חסרו שלא לצרך חסרו ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל מבן שלש עשרה שנה ומעלה וכו' וזה היה ענשו כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה לשקלים ומפני שזה אינו מפורש טעה בו (במדבר א"ג). וכן ראיתי בצדה לדרך שרמי דברי הרמב"ן אהדדי, ומותיב עליו מסוגיא דגמ' דאמרינן: וכיון דמננהו לא שקל כפר (ברכות מ"ב), אבל לע"ד נראה שדברי הרמב"ן נכונים וצדקו יחדיו, דבאמת עיקר טעותו של דוד היתה בזה שחשב שמצות שקלים נאמרה לשעה ולא לדורות, לכן אין אסור למנות לדורות אפילו שלא לצרך. אבל באמת אסור למנות לדורות שלא לצרך. אפילו ע"י דבר אחר, אבל לצרך כגון תרומת שקלים או לצרך לאמי אחר מותר, וטעות דוד היתה במנין שלא לצרך כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה במנינם לגולגלותם או לשקליהם לשם צרך. וזהו מה שאמרו בגמרא: וכיון דמנינהו לא שקל כפר והלכך הוי מנינם שלא לצרך.
ובדרך זו מתפרשים דבריו האחרונים, שכתב: שחטאו של דוד היה במה שמנה את כל העם מבן י"ג שנה ומעלה משום דמנין זה הוא שלא לצרך, דקטנים מבן עשרים אינם יוצאים למלחמה ולא לכל שירות לאמית. ובזה נתבארו היטב דברי הרמב"ן.
ומעתה הדרא קושין לדוכתא, שלדעת הרמב"ן שמצות שקלים ואסור המנין הכלול בה נאמרה לדורות. מדוע לא למדו בגמרא אסור המנין מדברי תורה דכי תשא את ראש בני ישראל וכו' ולא יהיה נגף, וכן הקשה בספר באר שבע (תמיד כ"ח ב ד"ה הממונה).
ולפי מ"ש הרמב"ן ז"ל מתורץ שפיר דמקרא דכי תשא לא למדנו לאסור אלא שלא לצרך, אבל לצרך כגון תרומת שקלים וכדומה לו מותר. ורבי יצחק וכן רבי אלעזר ורבב"י למדו מדברי קבלה דלא הותר לצרך אלא על ידי דבר אחר כגון שקלים או טלאים והצבעה בבזק או בכל אחר האברים, אבל לגולגלות אפילו לצרך אסור, תדע שהרי פייס התמיד ודאי שהוא לצרך מצוה ובכל זאת אינן מונים אלא על ידי הצבעה.
ועוד יש לומר דמקרא דכי תשא אין ללמוד אלא לאיסור מפקד כללי למפקד כל ישראל, ומדברי קבלה למדנו לאסור אפילו מפקד חלקי (וכן כתבתי מאז בגליון הש"ס שלי ומ"א שם).
ועדיין נשאר מקום עיון דא"כ שאיסור זה הוא לדורות, מה נענה למפקד העם במדבר סיני וערבות מואב מבלי שקלים. ועוד מדוע לא מנו מצוה זאת במנין המצוה וכמ"ש מהרי"א והבאר שבע. והנה לקושיא הראשונה תירץ הרמב"ן, שמפקד מדבר סיני נעשה על ידי שקלים, וזה נזכר בכתוב במאמר תפקוד אותם. לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח ויזכור מספר העם (הרמב"ן עה"ת במדבר א' ג') וכן כתב המלבי"ם פרשת כי תשא, ולקושיא ראשונה יש לומר: שלא מנו אסור המנין מצוה בפ"ע הואיל והיא חלק ממצות תרומת שקלים שהיא המצוה העיקרית, וכן כתב הרמב"ם ז"ל שאין למנות חלקי המצוה חלק חלק בפני עצמו כאשר יהיה המקובץ מהם אחד (ספר המצות שורש י"א). ועתה אחרי שבררנו עיקר הלכה זאת נובין ונדון בשאלה דידן.
והנה מדברי הרמב"ן למדנו: שלא הזהירה התורה על מנין בני ישראל כשהוא נעשה שלא לצרך, ובכגון זה אין מנין השקלים או כל דבר אחר מוציא אותנו מאיסור זה ומענש הכרוך בו: דולא יהיה נגף, אבל מנין שהוא לצרך מותר מן התורה אפילו לגולגלות, אלא שמדברי קבלה אסור למנות לגולגלות, ולא הותר למנות אל על ידי דבר אחר כגון שקלים או הצבעה, ודברי רז"ל במדבר (שם) מסייעים לו להרמב"ן שהרי אמרו: ר"א בש"ר יוסי בן זמרא כ"ז שנמנו ישראל לצרך לא חסרו שלא לצרך חסרו. ואי זה זמן נמנו לצרך בימי משה בדגלים ובחילוק הארץ, שלא לצורך בימי דוד. (במדבר רבה ב' י"ז).
מכאן אנו למדים שלא נקרא שלא לצורך אלא כגון מנין דוד שלא היה בו שום צורך לגמרי, וכמ"ש הרמב"ן, אבל כל מקום שיש בו צורך מותר המנין ע"י שקלים או הצבעה אפילו מדברי קבלה, ויפה כיון מע"כ להלכה במה שהוכיח ממ"ש: מונה אדם אורחיו מפיו אבל לא מתוך הכתב (שבת קמ"ח). הרי דמותר למנות בפיו אפילו בשבת ובחול גם בכתב משום שהוא לצרך הכנת ארוחותיהם, ובודאי דמנין מפיו אינו לפי הגולגלות אלא לפי מקומות ישיבותיהם או לפי המנות וכיון שהוא לצרך מותר ולא צריך שיהיה דוקא צורך מצוה.
ומעתה מתבררת שאלה דידן במפקדים הנעשים בישובנו לצרך בחירות, הואיל ונעשים מתוך הכתב הרי זה כמפקד ע"י שקלים או הצבעה ואין בזה אסור מנין.
אולם עדין נשאר לנו מקום לברר אם מותר לעשות מפקד כזה כשהוא נעשה בצורה כללית למספר נפשות.
והנה מדברי הרמב"ן בתירוצו השני (במדבר שם) מוכח, דמנין שכולל גם את הקטנים מבני עשרים אסורים בכל ענין, וזה היה עיקר עונשו של דוד. אבל דבריו אלו נסתרים לכאורה מסוגין דגמרא, שמוכח דעונש דוד היה משום דמנינהו ולא שקל כופר (ברכות ס"ב) ודברי רז"ל באגדתם נמי מוכיחים שעון דוד היה שמנה שלא לצורך, לכן נראה שהרמב"ן בתרוצו השני כיוון לומר שמעשה דוד היו שני עוונות: שלא לצורך וגם קטנים מבן עשרים, אבל עיקר החטא הוא המנין שלא לצרך אבל מנין העשוי לצורך ועל ידי שקלים או הצבעה מותר אפילו כשהוא כולל גם קטנים מבני עשרים.
לפי זה יוצא לדינא בשאלה בנדון דידן שכיון שהמפקדים נעשים לצורך בחירות וכיוצא בו ומתוך הכתב אין בהם נדנוד איסור. והנלע"ד כתבתי.