ליו"ד סימן מב
טז כסליו תש״ישלמא רבא מן שמיאלזקן שקנה חכמה, הרב הגאוןכמוהר״ר יששכר זאב ויספלד יצ״ובית זקנים, דרך בית לחםשלום וברכה ברוב חבה והוקרה.נתכבדתי במכתבו היקר ובו שאלה בהלכה, ותשובתה בצדה כיד ה׳ הטובה עליו, ואותי ביקש לחוות דעתי הדלה, והנני נמצא לאשר בקשני להשיב כהלכה לפי קוצר השגתי בעזרת צורי ומעוזי.שאלהמרה שיש על הכיס עוד כיס קטן, ולכן ספק שתי מרות הוא, או שהכיס הקטן הוא בועה שעלתה מחמת נקב?והנה בשתי מרות כ׳ מרן בשולחנו הטהור (יו״ד סי׳ מב סעיף ד) וז״ל: ״נמצאו שתי מרות טריפה, דכנטולה דמי, ואם היא אחת ונראית כשתים, נוקבין אותה, ואם שופכות זו לוו, אחת היא וכשרה, ואם לאו, שתים הן וטריפה״ עכ״ל. ובנטולה כ׳ (בסעיף ב) דטריפה, וכן בניקבה כ׳ (בסעיף א) דטריפה.תשובהנמצאו שתי מרות.דין זה במחלוקת הוא שנוי. הרא״ש ודעימיה סוברין דיש לה שתי מרות טריפה, מדין כל יתר כנטול דמי, אבל הגה״מ כתבו בשם סמ״ק, רש״י והרי״ף דהיכא דלא משתכח שום מרה, וכן אם נמצאו שתי מרות כשרה, וכן כתב הרוקח והמרדכי (בית יוסף יו״ד סי׳ מב), וכן כתב הג״א וכדאשכחן תרי מירורותא כשרה, דאין לאסור משום יתר כנטול דמי, דהא אפילו אין שום מרה כשרה. |
ומהרש״ל בהגהותיו כתב: ״וכי איכא שתי מרות בכבד, אחת כשרה… וכן עיקר, ולא כמו שפסק ביורה דעה, ודעתו של הגדול מאחר דכשירה, אפילו ניטלה המרה אלא שיש קצת מרירותא בכבד, א״כ אפילו תאמר כל יתר כנטול דמי, והוי כמו שניטלו שתיהן, מכל מקום לא גרע מאילו נשאר בו טעם מרירות, וכו׳. ור״ת כתב בספרו: בהמה שיש לה שתי מרות, שמותרת לכל ישראל, ואפילו בזמן הבית ראויה ליקרב ע״ג המזבח (ב׳׳ח שם).אולם מרן הב״י כתב בשם הרא״ש שאין לסמוך על דברי המכשירין בניטלה המרה, או שיש לה שתי מרות, דבין זו ובין זו טריפה, וכן הסכים מה״ר ישראל וכן עיקר. וכן כתב הב״ח: שאין לסמוך אדברי המכשירין, אפילו בהפסד, מאחר דאיכא פלוגתא דרבוותא באיסורא דאורייתא. והטעם שכתב להכשיר בשתי מרות, משום שלא גרע מטעימת מרירות, אין נראה כלל, דכי אמרינן כל יתר כנטול דמי, נטולה לגמרי הויא, ולא נשאר בה שום מרירות כל עיקר וטריפה.והנה הב״ח ז״ל דחה דברי הרש״ל על נקלה, אבל לע״ד אין דבריו נהירין לי, דהא טעמא דדינא דאם איכא טעם מר בכבד כשרה, הוא משום דמילתא דלא שכיחא הוא שתהא המרה נטולה לגמרי, והרגילות הוא שנבלע במקומה, וקרוב הדבר שיטעם טעם מרה, ומפני שאחז״ל: כבד כועס ומרה זורקת בו טיפה [ברכות סא,ב] (ש״ך שם סק״ד). |
הא למדת דאע״ג דחזינן שאין לה מרה, מכשירים משום שאומרים לאו נטולה היא, אלא בלוע הנוזל המר שבה בכבד שבה, וה״ה הטעם ביש לה שתי מרות, אע״ג דכנטולות דמין בכל, וליתא המרה שבגופה, הרי היא קיימת לעינינו, וזה ודאי עדיף מטעם מר.אולם מטעם אחר יש לדון על דברי המהרש״ל, למאן דאמר כל יתר כנטול דמי ומקומו עמו(עיין בית יוסף סי׳ מא) לא אהניא לן טעם מר, אלא היא טריפה מדין ניקבה המרה. וצ״ל דמהרש״ל סכר כמאן דאמר כל יתר כנטול הוא והאבר העיקרי שעמו, ולפי״ז שפיר קאמר דאין להטריף שתי מרות מדין יתר כנטול, הואיל והרי ליחה מרה לפנינו.את זאת אני אומר לתרץ דברי רש״ל, אבל להלכה פסק מרן ז״ל: ״נמצאו שתי מרות טריפה״, דכל יתר כנטול דמי. וצריך לומר לדעתם של המטריפים שתי מרות, משום דפזור ליחה המרה בשני כיסים מחליש פעולתה של המרה, כמו בניקב המרה, שאע״ג שיש בה טעם מר טריפה מטעם זה, ה״ה ליש לה שתי מרות, גם למ״ר דכנטול כל המרה דמי, היינו כנטול גם טעם המר שבה, שבהיותו מתפשט לשני כיסים נחלשים שניהם.וזהו באמת, לע״ד, טעם טריפות דכל יתר כנטול דמי, בכל האיברים שמטריפים הבהמה בחסרונם.לפי זה יוצא לנו לדין שאם נמצאו שתי מרות, אע״ג שיש טעם מר בכבד שלהם טריפה. והנה הפר״ח כתב: ״נמצאו שתי מרות וכו׳ ומיהו הני מילי היכא דליכא טעמא דמרירות בכבד, אבל אי איכא טעם מר בכבד כשרה, במכ״ש מדין חסרה המרה לגמרי, וזה פשוט״ (שם ס״ק ח). ולפי מ״ש אין זה פשוט אלא מסתברא להטריף. וכן ראיתי להפר״ת ז״ל שחלק על הפר״ח וכתב: דודאי לו יהיה דטעם המר שבכבד היא מרה שלישית וכו׳ לא בשביל דעייל מרה בכבד תהיה ניתרת מדין יתר (פרי תואר שם ס׳׳ק ח).ועתה נדון בשאלה דנדון דידן. ונראה לי ודאי שלא נאמר דין זה אלא בשתי מרות ממש בצורתן, אבל כיס קטן שנמצא על גבי המרה אין לה דין מרה, אלא היא פצול או גידול בעור המרה, ואין לומר בזה כל יתר כנטול דמי, כמו שאין אנו אומרים בכל חטוטרת שנמצאת בכבד, בטחול או ברגל. ואל תשיבני ממ״ש הבאה״ט בשם מהריק״ש (שם ס״ק ה), דאין זו תשובה, שדינו של מהריק״ש הוא שהיתה בועה כמו כיס קטן יוצא סמוך למרה, תלוי בסימפון סמוך לה ברוחב אצבע, וכיון שכיס זה תלוי בסימפון וברוחב אצבע, הרי יש לו צורת מרה, לכן הוצרך הריק״ש לטעימת מים שלא יהיה בהם טעם מרה, אבל כיס שנמצא על גב המרה ולא תלוי בסימפון, ודאי שאין זה בגדר מרה, הלכך אפילו אם המים שלו הם מרים, אין להטריף, דטעם מר לחודיה אינו מטריף, שטעם מר בכבד אינו אלא להכשיר ולא להטריף, וזה פשוט וברור לע״ד. |
וחזיתיה למעכ״ת שכתב: ובנדון דידן אין לומר שאין לחשוב לשתי מרות מפני שהיא כיס על כיס, דהא חזינן למ״ש בדע״ק סק״ז מובא בדר״ת סעיף ה׳, בעובדא שהיה כעין בועא לבנה על המרה והיה בה טעם מר ולא שפכו אהדדי והטריף.ספרים אלה אינם נמצאים אצלי לעיין בדב״ק ולעמוד על נמוקם, אבל לע״ד הואיל ועיקר דין זה הוא שנוי במחלוקת, ורבים וגדולים מרבוותא מכשירים בשתי מרות, וגם המטריפים טעמם ונמוקם עמם מדין כל יתר כנטול דמי, לכן אין לנו אלא בנמצאו שתי מרות ממש. צא ולמד ממ״ש הט״ז: ״שאין לאסור יתרת הכבד אלא במקום מרה או חיותא״ (ט״ז סי׳ מא ס״ק יא), והש״ך כתב: ״מיהו כתב מהרש״ל דאם הב׳ כבדים מתחילים למטה מאותו כזית במקום מרה ובמקום חיותא, גם כן פשיטא דכשרה לכ״ע, כמו ביתרת רגל שיוצא למטה מארכובא, עכ״ל. ונ״ל דגרע טפי מאלו נמצא יתרת כבד שאינה דבוקה כלל לכבד (מאם דבוק למטה מאותו כזית) משום דכיון דמתחיל למטה ממקום חיותה ומקום מרה נראה שאינו אלא תלתלי כבד״(שם ס׳׳ק טז).דון מינה לנדון דידן שכיס זה אינו יוצא מסמפון המרה אלא דבוק על גבה, הרי זה כתלתלי מרה. ועוד כיון שאין לכיס זה צורת כיס המרה, לא אמרינן ביה כל יתר כנטול דמי, וראיה לדבר ממ״ש רמ״א ז״ל: ״ודוקא שזו היתרת יש לה תואר רגל ועומדת במקום הרגלים, אבל בלאו הכי אינו מיקרי יתרת, ולא הוי רק דלדול וכשר״ (יו"ד סי׳ נה ס״ד),
בכבוד רב, ובברכת התורה
|