* באלו מאכלים נאסר לנגוע קודם נטילת ידים של שחרית *

* האם יש בנגיעה זו בכדי לאסור את המאכל אף בדיעבד *

 

כ"ח סיון תש"י

לכבוד רב חביבאי הרב הגאון המפורסם

כמוהר"ר יששכר זאב ווייספלד

רב מו"ץ בבית זקנים דרך בית לחם

[ירושלים]

 

שלום וברכה.

ראיתי את השאלה שנשאל עליה, ומענותנותיה דמעכ"ת פנה אלי לחות דעתי, נעתר לבקשתו הנני כותב תשובתי דלקמן:

שאלה. היות כי ישנם כעת בעלי נחתום שאין יראת ה' נוגע בלבבם, ואינם נוטלים ידיהם שחרית, כמבואר בש"ע דרוח רעה שורה עליו, אי נכון לאכול הלחם, ע"כ. הנה ודאי כל רז לא אניס ליה, אכן אדון בקרקע כתלמיד היושב לפני רבו.

בש"ס שבת (קח,ב) ובאו"ח (סי' ד) מבואר טעם נט"י עיי"ש, וכן ביו"ד (סי' קטז ס"ה) כתב: שלא להניח תבשיל תחת המטה מפני רו"ר, ועיין תשובת שבו"י (חלק ב' סי' קה), ובשו"ת חתם סופר מבואר דבסכנה לא אזלינן בתר רובא, ולא באתי רק לעורר, כי הכל גלוי לפני מר כבודו שליט"א, ובקשתי להשיב לנו בתשובה שלימה בקרב ימים וכו'.

תשובה.

שאלה זאת אינה מיוחדת לנחתומים, ולא רק לנטילת ידים של שחרית, אלא גם לכל הדברים הצריכים נטילה שנתבארו בדברי רז"ל (או"ח ס"ד סי"ח), ואם כן לא שבקת חיי לכל בריה, ואסור יהיה לקנות צרכי מזון מכל אדם עד שנדע שנטל ידיו. אבל באמת רו"ר שעל הידים אינה עוברת על כל דבר שנגעו בהן הידים לאסרו או לטמאו. תדע שהרי אמרו: לא יגע בידו קודם נטילה לפה ולא לחוטם ולא לאזנים ולא לעינים… ולא יגע בגיגית (של) שכר, שמשמוש היד מפסיד השכר (או"ח שם סעיפים ג' ה'), הרי לך מפורש שנגיעת הידים מסואבות לפני נטילת ידים של שחרית אינה אוסרת את המאכלים ומשקים שנגעו בהם, אלא מפסיד השכר, אבל לא אוסר אותו, וכ"ש לכל שאר משקים.

 שבתי וראיתי בחיי אדם דכתב: אסור ליגע קודם לנטילה לפה וכו' ולא בגיגית השכר… משום שרוח טומאה שורה עליהן, לפי זה היה משמע דאם נגע באוכלין, אסורים, וכן הורה מורה אחד, אבל נראה לי מדלא אמר הש"ס סתם: יד לאוכלין תקצץ, משמע דוקא בגיגית שכר, אבל שאר אוכלין עכ"פ בדיעבד אין לחוש, וכן משמע בסוף יומא גבי שמאי הזקן. ונכדי האברך המופלג מוהר"ר אליהו, הביא ראיה שכל דבר שאמרו רוח רעה שורה עליו, מותר בדיעבד, דבבית יוסף יו"ד (סי' ו') כתב: הא דאין שוחטין בקנה, יש אומרים הטעם משום קיסמין נפרשים, ולפי זה אפילו בדיעבד אסור, ויש אומרים הטעם משום רוח רעה, ולפי זה בדיעבד מותר.

ולענ"ד נראה שאין צורך להביא ראיות ממקום אחר, שהרי ממקומו הוא מוכרע, מדאמרינן: יד לגיגית תקצץ – מוכח שדוקא לגיגית של שכר הוא שהקפידו חכמים, אבל לא שאר מאכלים, וזהו לפירוש רש"י דכתב: תיקצץ, דלא תיגע קודם נטילה (שם קט,א), אבל לפי פירוש הב"י, יד לגיגית לאו לענין שחרית הוא, דאפילו אם נטל ידיו לא יגע דמשמוש היד מפסידו (ב"י או"ח סי' ד'), יוצא דגם גיגית של שכר לא אסרו דוקא לפני הנטילה, אלא גם אחר הנטילה, ומשום הפסד ממון. דון מינה לכל שאר מאכלים ומשקים שאינם נפסדים במשמוש היד, אינן נאסרים באכילה אם נגעו בהם לפני נטילת ידים.

 והנה הב"ח השיג על דברי מרן הב"י, דלפירושו לא אשכחן לטותא בהפסד ממון, ואין זו תיובתא לע"ד, דמלת 'תקצץ' דאמרינן הכא אינה לטותא, אלא כדפירש רש"י: נוח לו שתקצץ, שרוח רעה שורה על העין ומסמתו, וכן פירש רש"י גבי גיגית: תקצץ, דלא תיגע קודם נטילת ידים שחרית. ודבריו מתפרשין שפיר כדברי מרן הבית יוסף שלא יפסיד השכר שבגיגית. ולפי זה יוצא שלכל הפרושים אין זה משום טומאה אלא משום הפסד ממון. וזהו לדעתי טעם הטור שהשמיט דין זה דיד לגיגית, משום שאינה דומה ליד מסמא ומחרשת וכו', דכיון שיש בהם סכנה, הננו מוזהרים עליה, אבל יד לגיגית שאינו אלא הפסד ממון, אין מוזהרים עליה.

 מכאן אני תמה על הרש"ז [שו"ע הרב] דכתב: וכן לא יגע בידיו קודם נטילה במקום הקזה, וכן לא יגע לשום מאכל או משקה שלא יטמאנו (סימן ד' סעיף ו'), ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו, שהרי גם אם נפרש כהב"ח ודעמיה דיד לגיגית תקצץ, הוא לפני נטילת ידים של שחרית, מכל מקום אין ללמוד מזה לכל יתר המאכלים, תדע כשאמרו יד לגיגית, היינו אפילו אם אינו נוגע בשכר שבתוכה, אלא משמוש הגיגית מבחוץ נמי, וזה ודאי מוכיח כפירוש הב"י שמשמוש היד מפסידו, ואף לפירוש הב"ח יש לומר דזהו דוקא בשכר, שאגב חריפותיה שואב הרוח רעה גם בנגיעה שעל הגיגית, אבל בכל שאר מאכלים ומשקים ודאי לא נאמר דין זה שאפילו על ידי בגד או כלי שמונחים בתוכו מאכלים או משקים מטמאים מרוח הרעה.

מזה מוכח שיד לגיגית הוא דוקא, ולפיכך אין לאסור כל מאכלים או משקים אחרים, ואין לכלול בחדא מחתא מקום הקזה ואוכלים ומשקים, דמקום הקזה הוא משום סכנה, וגיגית הוא משום הפסד ממון, או טומאת רוח רעה, ואוכלים ומשקים אחרים מאן דכר שמייהו בגמרא, הלכך אין לנו לאסרם מדעתנו.

 ונראה ודאי שגם הרש"ז לא אמר אלא לאסור לכתחלה לנגוע בהם, כדי שלא להביאם לידי טומאה, אבל אם נגע בהם בדיעבד לא נאסרו, שאין אנו מוזהרים על הטומאה, וכמו שכן הדין בנטילת ידים דסעודה, שמצוה וחובה היא ליטול ידים מדרבנן, אבל אם נגע בלחם או כל דבר משקה לפני נטילת ידים, לא נאסר באכילה.

 שבתי וראיתי בתוס' חיים (שם ס"ק י"ב) דכתב: ומ"מ כל ירא שמים יחמיר על עצמו שלא לאכול מזה המאכל שנגעו בו בטומאת ידים, כי כן כתבו המקובלים ז"ל: האוכל מאכלים שנעשו בטומאת ידים, יהא עלול להכשל ח"ו בדבר עבירה, על ידי אותה רוח הטומאה השורה על זה המאכל, ומטמטם לבו ולב בניו בתורה, ויש אומרים תקנה, שירחץ זה המאכל שלש פעמים.

 ונראה לי ודאי שלא נאמרו דברים אלה אלא למי שלא נטל ידיו כלל, אבל אם נטל ידיו אעפ"י שלא ערה עליהן מים שלש פעמים, נטהרו ידיו לענין זה שאינו מטמא כלל המאכלים שנגע בהן. וכל אדם, ואצ"ל אדם מישראל, זהיר בנטילת ידים שחרית, הלכך כל האוכלים ומשקים שיגע בהם אח"כ הם טהורים, ועל כל פנים בדיעבד, או במקום דאי אפשר להטביל או לשטוף את המאכל שלש פעמים, כגון בלחם, אין לאסור אכילת הלחם אפילו אם ידענו שנעשה בידים מסואבות לפני הנטילת ידים, ואין צריך לומר כשלא ידענו שלא נטל ידיו, אין לפסול איש מישראל משום שמא לא נטל ידיו, הואיל ונטילת ידים שחרית היא נהוגה אצל כל איש מישראל, וגם למי שלא נזהר בנטילת ידים דסעודה, נזהר בנטילת ידיו ופניו שחרית משום נקיון, ובזה נטהר גם מנטילת ידים שחרית.

 והנלע"ד כתבתי.

בן ציון מאיר חי עזיאל

ראשון לציון הרב הראשי לישראל