סימן ג
הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר
(לאה"ע סי' ד)
ד כסליו תשי"א
לכבוד
רב נהוראי חמיד לבאי
הרב הגאון המפורסם חו"ב משנתו קב נקי
כמוהר"ר הלל פוסק יצ"ו
עורך הירחון התורני "הפוסק"
תל-אביב
שלום וברכה,
מכתבו מיום א' תולדות דנא קראתי בחבה ובו שאלת חכם:
ילמדנו רבנו תורה היא וללמוד אני צריך. הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, וזה מעוות שאין לתקן, ואח"כ עשה תשובה, שאין לך דבר העומד בפני התשובה. נניח שעשה תשובה מאהבה, שזדונות נעשות לו כזכיות, נמצא שאין כאן עבירה מעיקרא, מאי דינא דהאי ממזר? בנוגע לע"ל – עתידין ממזרים להטהר, אבל בעוה"ז, איך יכול להיות שזה נעשה לו העבירה לזכות, וזה אסור לבא בקהל, דמעות העשוקים ואין מנחם. או נניח שלגמרי נעשה העבירה בשוגג, כגון הערוה ואשתו במטה אחת, או בהיתר גמור שנשאת בב' עדים, ואח"כ נודע שבעלה חי, או נאנסה ונולד ממזר, ובעלה ישראל שלא נאסרה לבעלה ג"כ, וכל העונש נשאר רק על הממזר שלא חטא כלום, ואפשר יש להעמיס זה בדברי דניאל חייטא (קהלת רבה פרשה ד-א): זה הבא על הערוה והולידו – זה מה חטא? וזה מה איכפת ליה? פי' שחזר בתשובה תחת כסא הכבוד, וזדונות נעשו כזכיות, לכן לא איכפת ליה כי עוד הרויח בדבר וחוטא נשכר.
לברר לי דבר זה, למה לא תועיל תשובתו גם להממזר, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא [עירובין ט,א ועוד], הוא חטא ועי"ז נהפך מרשע לצדיק, נעשה כשר לעדות וכישראל כשר לכל דבר, והנולד שלא חטא כלום ימות בחטאו?
ואיידי דחביבותיה גבאי הנני לענות לפי קוצר השגתי ואומר:
תשובה
התשובה, בין שתהיה מיראה או אפילו אם היא מאהבה, שהזדונות נעשות לו כזכיות, אינה מועילה אלא לטהר את נשמת החוטא שנכתמה בזוהמת החטא כאמור: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו" [ישעיה א,יח], והסבר הדברים הוא: החטא שאדם נכשל בו בשוגג או במזיד, קובע תכונה רעה בנפש ומגביר התאוה לעבירה, בבחינת: כיון שעבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר [יומא פו,ב], הכונה שהוא חושב, שלמרות איסורו בתורה, בכל זאת אין זאת עבירה מוסרית ולא פלילית ובזה מכפיל חטאו, לפיכך התשובה צריכה להתאמצות מרובה כדי לכבוש את היצר, והתאמצות זאת כשהיא נעשית מאהבה, היא עצמה זכות, ועושה את כל אחת מהעבירות לזכות, כי כל עבירה דורשת התאמצות מיוחדת, לפיכך כל הזדונות נעשות כזכיות, אבל לא שהעבירה עצמה נעשית למצוה שמקבלים עליה שכר. תדע, שהרי גם אחרי התשובה מאהבה נהרג על מעשה העבירה, אם היא מאותן העבירות שחייבים עליה מיתות בית דין.
ועוד, הגע עצמך, אדם שאכל בשר נבלה והרעיל את קיבתו, האם התשובה מאהבה תרפא אותו, או אדם הבא על הנדה בשוגג או במזיד או באונס או ברצון, ונעשה על ידי כך בעל פליפוס ושב בתשובה מאהבה, האם התשובה מרפאה אותו ממחלתו, ודאי לא. אמנם רז"ל אמרו: גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם (יומא פו,א), אבל אין זאת אלא רפואה עולמית לשלום העולם, ואם תמצי לומר, גם רפואה אישית לנשמת החוטא שהיא נעכרת ונאפלת בסבת החטא, ומתוך כך נעשה חולה גם בגופו חולי שכרון או חולי בלמוס של תאוה שמצוי יותר בעריות, ולכן נקראת תוצאות התשובה בשם כפרה, טהרה או רפואה: "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" [ישעיה נז,יט], אבל לא יעלה על הדעת לומר שהתשובה תשנה את העובדא, תחיה את המתים, תרפא חולים ותטהר את הטמאים שנטמאו בעונם.
לאור דעה ברורה זאת, נבוא לשאלתו בדבר ממזר שאביו עשה תשובה.
והנה ברור הוא הדבר שאסור ממזר לבוא בקהל, אינו מדין עונש על ההורים, כאיסור עמוני ומואבי ומצרי, אלא הוא כסבה שבאה בהכרח מן המסובב וזהו הולם לשמו, ממזר – מום זר, שילד שנולד בדרך זאת, הוא בעל מום של זרות, כלומר שהוא אבר פגום ומרוחק מכלל משפחת האומה, אעפ"י שהוא ישראל לכל דבר (עיין הרמב"ן על התורה דברים כג,ג).
הרמב"ן פירש טעם איסור זה: משום שהנולד לאיש מאשת אביו, הוא ירחיק אותו ולא יודה בו לבשתו וכלמתו מן המעשה הרע שעשה, וגם אמו תשליכנו בלילה כענין האסופי. ודבריו צריכים עיון, דלמה הזכיר הרמב"ן אשת אביו יותר מכל שאר העריות, ועוד דא"כ שאיסורו משום שאביו ואמו מרחיקין אותו לבשתם וכלמתם, יהיה אסור אפילו מבא על הפנויה, ועיניו רואות שכל איש ואשה מתביישים ומתנכרים מבני זנונים, אעפ"י שאינם ממזרים, ולהיפך יש שנושאים נשים האסורות משום ערוה וחיים אתן ומולידים מהן ללא כל בושה? החנוך ז"ל נמק הלכה זאת: לפי שתולדת הממזר רעה מאד, שנעשית בטומאה ובמחשבת פגול ועצת חטא, ואין ספק כי טבע האב צפון בבן, לכן השם יתברך בחסדו הרחיק זרע הקודש ממנו, כאשר הרחיקנו והבדילנו מכל דבר רע (החנוך מצוה תק"ס). וגם טעם זה אינו מיישב את הדעת, שא"כ אשת איש שנשאת לאחר על פי היתר בית דין, הרי שניהם חיים חיי אישות בטהרה ובמחשבת מצוה כפולה, מצות פריה ורביה, ובכל זאת אם בא בעלה הראשון, תצא מזה ומזה, ובניה מן השני הוא ממזר, וזה אינו הולם לטעמו של החנוך.
הרמב"ם ז"ל נמק אסור זה שהוא משום סיג לעריות, וכן כתב: ולהתרחק מן העריות, אסר לבעול מזרע בת ישראל, להודיע הנואף והנואפת שאם יעשו יפסידו בזרעם הפסד שאין לו תקנה, ולפחיתות בני הזנונים גם כן תמיד בכל לשון ובכל אומה, פאר זרע ישראל מהתערב בהם ממזרים (מורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ט).
לטעם זה מתורץ דין אשת איש שנשאת לאחר עפ"י היתר בית דין, או אנוס כגון אשתו ואחותו בבית, או אנוסה שחשבה שזהו בעלה (עיין נדרים צא,ב), דכל מצוה שהיא לשם סיג, החמירה בה תורה ביותר, משום שאל"כ לא יתקיים הסיג, כעין מה שאמרו: חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה (עירובין עז,א), לזאת נעשה הבן ממזר גם כשנשאו בהיתר, כדי שיכירו וידעו שבעילה זאת אסורה ומרוחקת. אולם הדברים שהוסיף הרמב"ם: ולפחיתות בני הזנונים וכו' קשים להולמם, שאם כן יהיו ממזרים בני הזנונים מאשה פנויה ? וצ"ל דה"ק מכיון שהוא מתרחק מהעריות שהן מצויות אצלו, אינו שטוף זימה ויתרחק גם מהפנויות שאין בהן איסור ערוה.
לכן נראה לי שאסור הממזרות קשור באסור העריות שהממזר בא מהן.
והנה הרמב"ם ז"ל נמק אסור העריות: להרחיק מהמשגל והזימה. והרמב"ן השיג עליו (וכבר כתבתי במקום אחר לתרץ דעתו של הרמב"ם, ואין כאן מקומו). ונמק אסור העריות וכתב: ואין בידינו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו, ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה, זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה, וזה טעם אל כל שאר בשרו "כי את שארו הערה" [ויקרא כ,יט] ירחיק הדבר מפני השאר, והלשון נגזר מן "הנשאר בציון והנותר בירושלים" [ישעיה ד,ג], ולכן יאמר "שארה הנה זמה היא", כלומר אינם נשואין ואישות, כי לא יצליח, אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד. והנה העריות מכלל החוקים, דברים שהם גזרת מלך, והגזרה היא הדבר העולה על לב המלך שהוא חכם בהנהגת מלכותו, והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה, ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו" (רמב"ן עה"ת ויקרא יח,ו).
בדבריו אלה רמז הרמב"ן טעם אסור העריות, שהוא מחולק לשנים: א. בעילה שאינה מביאה לידי לידה, כגון הזכר והבהמה. ב. בעילה שהיא מביאה תולדות שאינן טובות בקיום ולא יצליחו. ואלה הן העריות שהן בכלל שאר וזמה, אבל זהות העריות הן גזרת מלך שהוא יוצר האדם היודע את סודן שאינו טוב בקיום, וכדברי רבותינו בירושלמי: אמר רבי אבהו מהו ממזר – מום זר (הרמב"ן דברים כג,ג. והוא מהירושלמי קידושין פ"ג הי"ב).
לאור דברי הרמב"ן אלה מובנים דברי המשנה: רבי שמעון בן מנסיא אומר: איזהו "מעות שלא יוכל לתקון" [קהלת א,טו], זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, אם תאמר בגונב וגוזל – יכול הוא להחזירו ויתקן (חגיגה ט,א). דברי מתניתין אלה צריכים פירוש, שהרי יש הרבה עבירות שאינו יכול להחזיר, כגון מחלל שבת או אוכל מאכלות אסורות, הורג את הנפש וכדומה. רש"י פירש: שהביא פסולין בישראל ויהיה זכרון לעונו, לפיכך אין עונותיו נמחקין בתשובה. דוק ותשכח שלא כתב אין עונותיו מתכפרין בתשובה, אלא אין עונותיו נמחקים, כלומר אע"ג שמתכפרין בתשובה, בכל זאת אינם נמחקים, שהרי ולד זה שהוא חי בינינו מכריז ואומר שהוא בא בעבירה, ולזה מכוונים דברי התוס': דטפי בושתו ניכר שהממזר נראה לעולם. ולפי דברי הרמב"ן מתפרש שפיר, שבריה עלובה זאת היא פגומה באופן שאין לה תקנה.
אמנם כן, יצורים עלובים אלה הם נקיים מכל חטא ועון, אבל כך הוא דרכו של עולם, ויש נספה בלא משפט [משלי יג,כג], אדם חובל בעצמו או בחברו ועושה אותו בעל מום, אעפ"י שמשלם לו דמי נזקו, צער, רפוי, שבת ובושת, מפייס את חברו בכל דרכי פיוס ופצוי וחברו סולח לו ובי"ד מוחלין לו, ובכל זאת הנחבל נשאר בעל מום לכל ימי חייו, והוא אומר על עצמו: פלוני חברי עשה אותי בעל מום, וככה אומרים כל רואיו ויודעיו. ועוד זאת, אדם גורם שבניו יהיו סומין, אלמים וחגרים (נדרים כ,א), ובנים אלה הם עשוקים כל ימיהם בחטאו של האב, וכל תשובתו של האב אינו משיב את הבנים לשלמותם הגופנית. וכך הוא במוליד בן ממזר, ועליהם נאמר: "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם" (קהלת ד,א).
הרי כאן שני סוגים של עשוקים: א. עשוקים בתולדה שבכללם הם בנים ממזרים, וכמאמרם ז"ל: וכן מי שהוליד בעבירה והוליד ממזר אומרים לו: ריקה חבלת בעצמך וחבלת בי (אבות דר"נ פרק י"ב). דומה לזה הוא מאמרם ז"ל: "והנה דמעת העשוקים", דניאל חייטא פתר קרא בממזרים, זה מה חטא וזה מה איכפת ליה, הילד הנולד לא חטא, אבל הוא עשוק, משום שמולידו מה איכפת ליה אם יהיה בנו ממזר, והוא משתכר בבולמוס תאותו, ולא איכפת ליה, הואיל שהוא עצמו לא נאסר לבוא בקהל, כמו כהן שבא על הגרושה נעשה חלל. ב. עשוקים בכח מיד עושקיהם, כח אלו החבלנים. ובשנים אלה אין התשובה מועילה להציל את העשוקים ממומם ועשקם.
ואם רצונך לדעת פגמו של ממזר, צא ולמד מדברי רז"ל בתלמודם ומדרשם: אמר רב, לעולם אין ממזר חי יותר על ל' יום, אמר רב הונא: אחת לשבעים שנה הקב"ה מביא דבר גדול לעולם ומכלה הממזרים ונוטל כשרים עמהם, מאי טעמא "וגם הוא חכם ויבא רע" [ישעיה לא,ב], לא היה צריך קרא לומר אלא ויבא טוב, אלא ללמדך שאפילו רעה שהקב"ה מביא לעולם – בחכמה הוא מביאה, "ואת דבריו לא הסיר" [שם], את דברו לא הסיר כל כך למה וקם על בית מרעים וכו', כדי שלא יתפרסמו החטאים (ירושלמי יבמות פ"ח ה"ג. ויקרא רבה ל"ב,ו. ועי"ע יבמות ע"ח,ב).
עומדים נגדנו מחלוקתם של תנאים: תנו רבנן: ממזרי ונתיני טהורים לעתיד לבוא, דברי רבי יוסי. רבי מאיר אומר, אין טהורים. אמר לו רבי יוסי, והלא כבר נאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" [יחזקאל לו,כה] ? אמר לו רבי מאיר כשהוא אומר "מכל טומאותיכם" ולא מן הממזרות… אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה כרבי יוסי (קידושין עב,ב). ואם כדברינו שממזרות הוא מום שבנפש, איך יטהרו ממזרים מפגימת נפשם? אבל אחר עיון פורתא נראה לי שמסוגיא זאת סייעתא לדברינו, דהנה יש להבין פלוגתם של הנהו תנאים. והנה התוס' כתבו: בקדושין פירשתי במאי פליגי רבי יוסי ורבנן וכו' (זבחים מה,א. תד"ה הלכתא). אבל פירושם זה לא זכינו לאורו, ונראה לי דפלוגתם היא זאת: רבי מאיר סבר אין לשון טהרה נופל אלא בדברים הנדבקים אל הגוף, כגון זוהמא וטומאה, שאלה הם טומאותיכם וגלוליכם, אבל לא ממזרות שהוא מום שבעצם הגוף או הנפש. ורבי יוסי ודאי לא חולק על זה, אלא שהוא סובר, שכשם שהטהרה מגלולים וטומאה היא בדרך נס, לעתיד לבוא על ידי קדוש ישראל כאמור: "וזרקתי עליכם" וכו', אף ממזרים ונתינים יטהרו בדרך זאת לעתיד לבוא, כמו שנאמר: "אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם" (ישעיהו לה,ו). "והנער בן מאה שנה ימות" (שם סה,כ).
ולענין פסק הלכה, הירושלמי פליג אתלמודין ומסיק רבי הונא בשם רבי יוסף אמר אין הלכה כרבי יוסי לעתיד לבוא (ירושלמי קידושין שלהי פ"ג).
וה' יזכנו בחסדו הגדול לימות המשיח ולעתיד לבוא, ותחזינה עינינו בטהרת נשמתנו ובנועם ה' בהיכל קדשו בירושלים עיר מקדשו.
והנלע"ד כתבתי