|
כג תשרי תש״ט
שלמא רבא מן שמיא,
לכבוד הרה״ג חו״ב כמוהר״ר פרץ פקלמן יצ״ו
שלום וברכה,
נתכבדתי במכתבו מיום ג׳ אלול תש״ח ובו מילי דאורייתא עמ״ש בירחון התורני ״הפוסק״,
דכהנים ולוים חייבים להחלץ למלחמת מצוה, שהיא ירושת הארץ נחלת ה,, וחייבים במלחמתנו היום משום: ״לא תעמוד על דם רעך״ [ויקרא יט,טז], ומעכ״ת השיג על דברי ממ״ש מרן החיד״א (ברכי יוסף אה״ע סי׳ ו׳) ״דכונת המרדכי היא דאינו מוכרח ללכת וכו׳, וכיק דסגי מדינא דלא ליזיל, אינו מוכרח, דכי שרי רחמנא יפת תואר הוא גם לכהן… וכיוצא בזה הוא הנהו דאמרי פרט לאלמנה לכה״גו בהולכים מדנפשייהו אף שאינם מוכרחים״ עכ״ל. וע״ז כתב מעכ״ת: הרי מפורש דכהנים אינם חייבים ללכת במלחמה, אך אם רוצים, יכולים לערוך מלחמה, אבל אין חיוב עליהם.
וזאת תשובתי:
דברי הברכי יוסף אלה לא נעלמו ממני, אלא שלא זכרתי* אותם, לפי שאני נמנע עד כמה שאין בדבר צורך הכרחי, מלהשיג ולסתור דברי רבותינו הגדולים, שאנו חייבים לקרוא דבריהם באימה ולומר לעצמנו: אם ריק הוא – מכם [ראה פאה פ״א ה״א], שאין אנו יורדים לסוף דעתם, לכן ברוב דברים הנני מזכיר דברי רבותינו הקדמונים להסתייע מדבריהם, ובמקום שלא זכיתי לדעתם, כותב אני את דעתי לפי קוצר השגתי, בסמכי על המעיין שספריו פתוחים לפניו והוא יברור לקרב או לרחק, וכך היא דרכה של תורה.
| אולם אחרי שמעכ״ת העיר אותי על זה, הנני נאלץ לתרץ את דברי ואומר: ראשית דבר, מר״ן החיד״א לא החליט הלכה קבועה בדין זה, אלא כתב: ״כן נראה לכאורה בכוונת דברי המרדכי ועדיין צריך ישוב״. והנה אני בעניי פרשתי דברי המרדכי לפי קוצר השגתי בתשובתי הקודמת, והנני מוסיף ואומר שריהט״א דסוגיא מוכיחה שבעית הגמרא ומחלוקתם של רב ושמואל בדין כהן ביפת תואר, הוא בכהן שהוא חייב לצאת למלחמה, דאי** לא התירה תורה יפת תואר אלא לאלה החייבים בצבא, ומשום שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, אבל לא למי שהוא מתנדב למלחמה, והתורה שדרכיה דרכי נועם, לא תפתח פתח של היתר לאלה שיתנדבו לצבא כדי להתיר להם אשת יפת תואר, ולכן מוכרח הדבר דבעית הגמרא: כהן מהו ביפת תואר [קידושין כא,ב], הוא בכהן שנמצא במערכות המלחמה ככל צבאות ישראל, וזהו שהותר בביאה ראשונה לדברי הר״ן, אבל מתנדב למלחמה לא הותרה לו כלל יפת תואר, שדין יפת תואר חידוש הוא, ואין לך בו אלא חדושו, וזהו אפילו בישראל וכל שכן כהן, ויש לומר שאינו רשאי להתגייס כדי שלא יבשל באיסור יפת תואר, וכמו שכתבתי בתשובתי הקודמת.ומ״ש במתניתין [סוטה מד,א]: ״רבי יוסי אומר: אלמנה לכהן גדול וכו׳ הרי הוא הירא ורך הלבב״, לומר שהוא חוזר מעורכי המלחמה, זו היא משנה שאינה צריכה, שמי חייבו את המתנדב שלא יחזור מהתנדבותו קודם שיכנס במערכות המלחמה, דהיינו בשעה שהכהן מדבר אל העם, וכל שכן אין מקום לומר זה למאי דתניא: לא לקח ולא לקחה ־ פרט לאלמנה לכהן גדול וכו׳ שאינו חוזר [שם], וכן פסק להלכה הרמב״ם ז״ל: ״המארס אשה האסורה עליו, כגון אלמנה לכהן גדול וכו׳ אינו חוזר״ (הלכות מלכים פ״ז ה׳׳ח), ולא מסתבר שהמתנדב יהיה אסור לו לחזור, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל: ״ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו״ וכו׳ (שם ה׳ ט"ו). מכאן מוכח להדיא שדין זה נאמר בכל כהן שהוא מחוייב בצבא מלחמה לכבוש את הארץ ככל ישראל.
והדבר מוכרע מעצמו. כי אין להוציא המשנה והגמרא מפשוטם וסתמיותם אלא במקום רומיא ותיובתא, ובנדון דידן, לא רק שאין רומיא ותיובתא, אלא שיש גם סיעתא, מדתנן [סוטה שם עמוד ב]: ״הכל יוצאין למלחמה, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה״, וכל מקום דתנן ״הכל״ – הוא לרבויי, ואין להוציא ממנו לויים וכהנים שחייבים במצוה זאת, שהרי מצות כבוש הארץ וישובה היא מצות עשה שבתורה בכל הדורות, וכדכתב הרמב״ן ז״ל: ״שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן ה׳ יתעלה לאבותינו וכו׳ ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אומרו להם: ״והורשתם את הארץ וישבתם בה״ וכו׳, והראיה שזו היא מצוה, אמרו יתעלה: ״עלו ורשו את הארץ״, וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב: ״ותמרו את פי ה׳ אלקיכם״, וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה… ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא במלחמת ז׳ עממין וכו׳, אין הדבר כן, שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות״ וכו׳ (מצות עשה לדעת הרמב״ן, מצוה ד׳). ואין הכהנים פטורים מכל מצוות עשה שבתורה, אלא הם מצווים במצוות קדושה מיוחדות לשבטם.והנה מעכ״ת הסתייע מרבדי הרמב״ם ז״ל שכתב: ״לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה בשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן״ וכו׳ (הלכות שמיטה ויובל פי״ג הלכה י״ב), וכתב שדברי הרמב״ם אלה נובעים מדברי הספרי: ״להוציא שבט לוי״, וכהגהת הגר״א.
ובמחכ״ת לא דק, וכבר כתבתי בתשובתי הקודמת שלא היתה כוונתו של הרמב״ם לומר שהכהנים והלוים פטורים ממלחמת מצוה של כבוש הארץ, וליותר ביאור אני מוסיף ואומר שאם כן היתה כונתו, היה לו לכתוב זאת בהלכות מלכים ולומר: אין יוצאין למלחמה. אבל פירוש דברי הרמב״ם הוא שהנהנים ״לא עורכין מלחמה כשאר ישראל״, כל שבט הולך לבדו או בלוית שבט אחר וכובש את חלקו בנחלת הארץ, כמבואר בספר שופטים (פ״א וי״ח), חדיר שאמר: ״לא עורכין מלחמה… ולא נוחלין ולא זוכין לעצמו בכח גופן, אלא הם חיל השם״, אבל במלחמת כלל ישראל לכיבוש הארץ, שהיא נקראת מלחמת מצוה, ודאי שהכהנים שוים בחיובם לכל איש מישראל, שכולם יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה [סוטה מד,ב במשנה], וזה פשוט וברור.ליתר תוקף הוספתי גם טעם: ״לא תעמוד על דם רעך״, שהוא מוסיף חובת גיוס גם לכהנים לעמוד להגן ולהציל את עצמם ואת כל איש מישראל, מהרג ורצח של האויבים הפנימיים וחיצונים שהכריזו עלינו מלחמה, ועומדים בכל עת הכן להסתער עלינו בחימה להשמיד כל איש ואשה מישראל, ולהרוס כל נקודה ישובית עם השמדת אנשיה. מצב זה מטיל על כל איש מישובנו להגן בכל כחו ויכלתו על כל איש ואישה, ועל כל נקודה ישובית מישראל, בבטחון ואמונה בגואל ישראל ־ ה׳ צבאות שמו.אסיפא דמגילתא, העיר תשומת לבי על מה שכתב מעכ״ת בתשובתו הקודמת בדין ״כהן שהרג את הנפש״*, שבספר הרמב״ם דפוס ברלין כתוב בדברי הרמב״ם [הלכות רוצח ושמירת נפש פ״א ה״א]: ״כל הורג נפש מישראל עובר בלא תרצח״, והביא מספר יראים [סימן קעה] שכתב: ״אינה נקראת רציחה שלא בישראל״, ולכן מעיר שלא שמתי לבי לדבריו האמיתיים. והנני אומר: כן שמתי לבי אל דבריו אלה, ולא עניתי עליהם לפי שסמכתי על המובן מאליו, שאין לשבש גירסת הרמב״ם שלפנינו, שהיא בדוקה ומקובלת מכל רבני וגאוני ישראל שקיימו וקבלו אותה ככתבה וכלשונה, מפני גירסא אחרת שנמצאה בדפוס ברלין, דמאי חזית לדחות גירסא שלפנינו מפני גירסא אחרת, ואין לדחות דברי הרמב״ם מפני דברי היראים.
♦ראה משפטי עזיאל, מהדורא תניינא חאו״ח, ח״א. סימן י – בנושא: ״כהן שהרג את הנפש״.
ועתה בשובי לעיין בהלכה זאת מצאתי ראיתי סיעתא לגירסת דפוס ברלין מדברי חד מן קמיא, הסמ״ג,דכתב: ״והרי הוא עצמו בפרק ראשון מהלכות רוצח כתב כל הורג נפש בישראל עובר בלא תעשה, שנאמר ״לא תרצח״ (סמ״ג לאוין ק״ס), ומכל מקום ברישא דהא דינא כתב: ״ומנענו שלא נהרוג ונאבד הבריות המישבות את העולם״, ומלשון הבריות כוללת גם את הלא יהודים, וכשנדקדק בדבר נמצא שיש שנוי קל בין שתי הגירסאות, בגירסת הסמ״ג: ״כל הורג נפש בישראל״, ופירושה הוא כל ישראל ההורג, לרבות אפילו נפש של נכרי, עובר בלא תעשה, וכמ״ש בראש דבריו ״שלא נהרוג ונאבד את הבריות״, וזהו דלא כגירסת דפוס ברלין: ״כל הורג נפש מישראל״, דמשמע למעט נפש גוי, וכן מוכח מפירוש רשב״ם דכתב: כל ״רציחה״ – הריגה בחינם היא בכל מקום… אבל הריגה ומיתה יש בחינם, כמו ״ויהרגהו״ דקין [בראשית ד,ח), ויש בדין, כמו ״והרגת את האשה״ [ויקרא כ,טז], ומה שנאמר: ״אשר ירצח את רעהו בבלי דעת״ [דברים ד,מב], לפי שמדבר בענין רוצח במזיד, לכך הוא אומר: ואם ״ירצח את רעהו בבלי דעת״ – פטור [בפירושו לתורה שמות כ,יג]. דברי הרמב״ן נוטין לכך, דכתב: ״השמר פן תחבל מעשה ידיו ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל״ [בפירושו לתורה שם].
| ועדיין אני אומר שאין לשבש גירסא שלפנינו, שבודאי נכתבה ממקורות נאמנים ומוסמכים, ונתקבלה בישראל עד היום, ולכל הדעות והגירסאות – ודאי אסור להרוג גוי שלא בשעת מלחמה, וההורגו חייב מיתה בידי שמים, כדכתיב: ״ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם״ [בראשית ט,ה], ולא באה מצות ״לא תרצח״ אלא לחייב את הישראל ההורג את חברו מיתת בית דין, אבל להקל ולפטור מיתת גוי, וכמ״ש במכילתא: באמת אמרו פטור מדיני אדם ודינם מסור לשמים [משפטים, שמות כא,יד]. הלכך כהן שהרג את הנפש שלא בשעת מלחמה, או שלא בשעת הגנה על חייו, הרי הוא בכלל הורג נפש אדם, ואינו ראוי לישא את כפיו לברך את עם ה׳.
והנלע״ד כתבתי |
|
|
|
|
|
|
