סימן ג' ה. סופר סת"ם שבא לכתוב "אלהיך" וכתב: אליך – כיצד יתקן

ליו"ד סימן רע"ו

שאלה ה

סופר סת״ם שבא לכתוב ״אלקיך״, וכתב: אליך, בלא קוף*, איך יתקן?

תשובה

ברור הדבר כי תיבת אליך, אין בה משום קדושת השם, אלא הוראתה היא במובן יחס שאליו, כמו: ״וירא אליו״ וגו׳ [בראשית יח,א], או במובן: חזק ותקיף כמו ״אילי מואב״ וגו׳ [שמות טו,טו], ואם כן מותר למוחקו. הספק שבדבר בשאלה דנדון דידן הוא, הואיל שסופר זה כוון לכתוב שם אלקים, אעפ״י שטעה וכתב אליך, אין השם יוצא מקדושתו ואסור למוחקו. וראיה לדבר מדתניא: הכותב יהודה ולא נתן בו דלי״ת, יתלנו מלמעלה את השם כותב יהודה עושה מדל״ת ה״א ומוחק ה״א האחרון״ (מסכת סופרים פ״ה ה״ב). והנה הדברים ככתבן לא מובנים כלל, ובנחלת יעקב הגיה: את השם וכתב יהודה וכו׳, וכן הגיה בכסא רחמים, ופירש, היה בדעתו שהוא כותב שם ונתכוון לקדשו, אך טעה וכתב יהודה, להכי עושה מדלי״ת ה״א. והגר״א הגיה: ״נתכוין לכתוב את השם וכתב״ וכו׳.

מכאן למדנו דכתיבת השם בלא כוונה, כגון רצה לכתוב יהודה ולא נתן בו דלי״ת, אין בו דין קדושת השם, משום שלא התכוין לקדשו. לעומת זאת, התכוין לכתוב את השם וטעה וכתב יהודה, עושה מדלי״ת ה״א, דכיון שכוון לקדשו הרי הוא מקודש, הלכך עושה את הדלי״ת ה״א, ואין צריך לקדשו שנית.

דין זה כתבו מרן הב״י משם רבינו שמחה ופסקו כשו״ע: ״הכותב יהודה ולא נתן בו דלי״ת, יתלה הדלי״ת למעלה, היה לו לכתוב השם וכתב יהודה, עושה ה״א מהדלי״ת ומוחק ה״א אחרונה״ (יו׳׳ד סי׳ רעו סעיף יב). והנה העט״ז נמק דין זה וכתב: שהרי לא קידש אותה הה״א אלא הד׳ אותיות הראשונות. והגרעק״א בחדושיו תמה עליו וכתב: ״ולא ידעתי, דאף אם קידש אותה הה״א, הא כיון דכבר נכתב הדל״ת ובשעת כתיבת הה״א אחרונה אי אפשר לקרותו בשם הוי״ה, אלא בשם יהודה, איך יחול עליו קדושת השם, וצ״ע״.

ולע״ד נראה לקיים דברי העט״ז, דבאמת כונת הקידוש מהניא אעפ״י שלא נכתב השם כתקונו, שאל״כ לא מהני תקון הדל״ת, שהרי כיון שנכתב שלא כתקונו, אין הכוונה מקדשתו, וכן כתב הסמ״ק: ״ואם נתכוון לקדש שם שאינו קדוש, מסתברא דלא מהניא כוונתיה לקדושיה, דהוה ליה כמתפיס בעלי מומין למזבח דלא קדשיה״ (טור יו״ד סי׳ רעו בבדק הבית ד׳׳ה ואלו). מכאן אתה למד דמאי דמהני תקון הדל״ת, הוא משום דכוון לקדש השם ככתבו, ולפי״ז הדין נותן לאסור מחיקת הה״א. ולזה כוון העט״ז לומר דזה שכתב יהודה כוון לקדש ד׳ אותיות ממנו, ולא האות החמישית שבשם זה. ולפי״ז מתפרשת הלכה זאת שמה שנאמר עושה מהדל״ת ה״א הוא דוקא, אבל למחוק את הדל״ת אסור, לפי שהדל״ת התקדשה בכוונתו לכתוב שם בן ארבע אותיות, הואיל ואפשר לתקנה ולעשותה ה״א.

הדרן לדיננא, מדין זה מוכח דכוונה לקדש השם מחייב קדושתו, אעפ״י שנכתב שלא כתקנו, לפיכך יש לומר בנדון דידן, הואיל והוא התכוון לכתוב שם ״אלקיך״, הרי נתקדש השם בכתיבת ״אל״ שבו, ואותיות י״ך שאחריו, הרי הן נטפלות לשם מאחריו ואסור למוחקן.

* כלומר: במקום ׳׳אלהיך׳׳ כתב: אליך, בלא אות ה, וכך צריך להבין גם בהמשך דברי הרב.

 

ברם, אחרי עיון פורתא מתברר דהא לאו מילתא היא, דלא אסרו למחוק האותיות הנטפלות לשם מאחריו אלא באותיות שהן מחוברת לשם, כגון אותיות הכנוי, כגון י״ך י״ו כ״ם כ״ן, אבל אותיות שאינן מחוברות לשם כלל, אינן מתקדשות עמו, וכן מוכח מדינא דמסכת סופרים: ומוחק ה״א האחרונה. מכאן אתה למד דאות שאינה מחוברת לשם, אינה מתקדשת אתו, שאם לא כן היה אסור למחוק ה״א אחרונה מדין נטפל לשם מאחריו, וכן כתב הטו״ז: ״נ״ל ודאי ופשוט דאם כתב השם כהלכתו וטעה וכתב איזה אות אחריו, שאין לו שום פירוש ומשמעות, אין בו שום קדושה, ולדברי הכל נמחק, כן נראה לע״ד נכון ומתקבל״ (טו״ז יו״ד סי' רעו סוף סקז).

מכאן תורה יוצאה מחוורת כשמלה בנדון דידן שאותיות י״ך הנטפלות לאל, הואיל ואין להם שום משמעות של יחס לשם, הרי הן כמו שאינן, ומותר לעשות את היו״ד ק׳ ולהוסיף י״ך, אבל למחוק את היו״ד אסור, כיון שהיו״ד נטפלת לשם אל ונקרא אלי, כדכתיב: ״אלי אלי למה עזבתני״ [תהלים כב,ב], אבל לתקנה ולעשותה קוף מותר, כיק שאין זה מוחק אלא מתקן.

ולמודעי אני צריך שבתפלין כיון שצריך שיהיו נכתבין כסדרן, מדכתיב ״והיו״, בהווייתן יהיו(או״ח סי׳ לב סעיף כג), הלכך צריך להקדים תקון היו״ד לקו״ף, ואחרי כן לכתוב י״ך, אבל אם מקדים וכותב י״ך, ואח״כ עושה את היו״ד לקו״ף, נפסלים, מדין בהווייתן יהיו.