|
והמנחת חנוך תמה ע״ד רש״י אלו וכתב: ״ובאמת הוא תמוה, דבחטאת ואשם הנאכל לכהנים הוא בעזרה, ושם אין טומאת ידים כלל, ואפילו נטמאו הידים חוץ לעזרה אין מטמאין קדשים בעזרה (עיי׳ ר״מ שם), ומכל שכן סתם ידים, הכלל: דלא גזרו כלל במקדש גזירת ידים, רק לשלמים וקרבנות שנאכלין בכל העיר טובלין הידים, אבל בחטאת ואשם לא משכחת לה, דאין טבילת ידים במקדש״(מנחת חנוך מצוה קו)
ואני מוסיף: שרש״י ז״ל אינו יחיד בפירושו זה, שהרי גם הרמב״ם בפירושו למשניות כתב: ״ובשר קדש או לחם קדש, מטביל ידיו ואז יגע בהם״, ויפה כתב מעכ״ת דסתם בשר קדש כולל גם בשר חטאת ואשם. ואני מוסיף לדייק מלשון הרמב״ם מדכתב לגבי תרומה: ״וכשנגע לתרומה בלי נטילת ידים פוסלה״. ובבשר קדש כתב: ״מטביל ידיו ואז יגע בהם״. מזה מוכח להדיא דנוגע בקדש בידים טמאות אינו מטמא ולא פוסל את הקדשים בתרומה, והכי דאייקי דברי הרמב״ם ז״ל בהלכותיו שכתב: ״אין טומאת ידים במקדש וכו׳ ואם נגע חוץ למקדש, ה״ז מטמא את הקדש ופוסל את התרומה… שלמה ובית דינו גזרו על כל הידים וכו׳ ואח״כ גזרו חכמים אף לתרומה… ואם נגע בתרומה קודם שיטול ידיו, פסולה ונשרפת על טומאה זאת״ (הלכות שאר אבות הטומאות פ״ח הלכות ו-ח).
מכאן למדנו בפירוש שגזרת חכמים על טומאת ידים שנטמאו על ידי אוכלין טמאין וכיוצא, או סתם ידים שהן שניות לטומאה, לא גזרו גם לענין טומאה שיטמאו הקדשים כמו בתרומה, וזהו דקדוק לשונם: ״אין טומאת ידים במקדש״, זאת אומרת שאין הקדשים שבמקדש מטמאים על ידי ידים טמאות, משום הפסד קדשים.
אבל עיקר דין ידים שניות עומד במקומו גם בקדשים שבתוך המקדש, לאסור נגיעתם או אכילתם בלא טבילת ידים, והמנחת חנוך ערב שני הדברים יחד וכתב: דכיון שאין טומאת ידים במקדש אין גם טבילת ידים לאכילה. ואין זה מחוור לע״ד, אלא אעפ״י שאין טומאת ידים לטמא, יש טבילת ידים לנגיעה או לאכילה, וזהו דקדוק לשון רש״י ז״ל דכתב: אבל לאכול שלמים וחטאת ואשם יש מעלה יתרה (חגיגה שם), הא למדת שמעלה זאת היא באכילה שבמקום נטילת ידים. אמנם אעפ״י שהחמירו להצריך טבילת **ידים לחולין, הצריכו טבילה לקדשים, אלא שהקלו במקדש שלא יטמאו הקדשים בטומאת ידים, שהיא מדרבנן, בבחינת הם אמרו והם אמרו, וזהו דיוקו של רש״י ז״ל שכתב: ״זכינו, זכות וטובה וריוח היא לנו מהפסד קדשים, שלא נגזרה גזרת ידים במקדש ליטמא בדבר שאין מטמא אדם״ וכו׳ (פסחים יט,ב), דוק ותשכח דבפסחים כתב: ליטמא, ובחגיגה: לאכול קדשים וכו', והדברים ברורים ומפורשים ואין מקום לתמיהת המנחת חנוך ז״ל.ועדיין יש מקום עיון בהלכה זאת מדתנן [חגיגה כ,ב]: ״בתרומה אם נטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה, ובקדש מטביל שתיהן״. ובגמ׳ אסקינן שאין היד מטמא מחברתה אלא לפסול אכל לא לטמא [חגיגה כד,א], מכאן שאפילו אם נגע בקדשים חוץ למקדש, אינו מטמא אחרים, ומזה מוכח דכשאמרו אין טומאת טבילת ידים, וכמ״ש המנחת חנוך ז"ל.אולם אחרי העיון נראה דאין מזה ראיה לדעת המנחת חינוך, דגם אם נאמר דבמקדש אין הידיים צריכות אפילו טבילה, על כל פנים בנטמאו חוץ למקדש, ודאי שמטמאות, וכמ"ש רש"י ז"ל: "דאילו חוץ למקדש מטמאין ידים בטומאה כל דהוא״ (פסחים שם). וכן פסק הרמב״ם ז״ל: ״אין טומאת ידים במקדש וכו' ואם נגע חוץ למקדש, הרי זה מטמא את הקדש" [ה' אבות הטומאה פ"ח ה"ו], ומתניתין דמי שנטמאת ידו אחת, ודאי דאיירי מחוץ למקדש, שמן הדין היה לטמא, אלא שנטמאת יד אחת היא טומאה קלה, שאפילו אם נגע חוץ למקדש אינו מטמא, ומתניתין דעדיות [פ״ב מ״ג] מיירי בנטמאו שתי ידיו, וכדתנן: ״שהסכין והידים טהורות" הלכך היה מן הדין שיטמאו בנגיעתן, אלא קולא היא שהקלו במקדש לומר שאין טומאת ידים במקדש לטמא, אבל טבילת ידים ודאי צריכות, כדין נוטל ידיו לחולין או לתרומה.**צ״ל: נטילת.
מכאן אנו למדים שאם אכל חוץ למקדש בסתם ידים, שלא נודע להן טומאה, אפילו אם לא טבל ידיו קודם נגיעה, אינן מטמאות בנגיעתם.וכן נראה ללמוד מדברי הרמב״ם ז״ל שכתב: אין טומאת ידים במקדש, שבשעה שגזרו טומאה הידים, לא גזרו במקדש, אלא הנוגע באוכלין טמאים וכיוצא בהן וכו׳ ונגע בקדשים במקדש, לא טמאון, ואם נגע חוץ למקדש, ה״ז מטמא את הקדש" (שם) וברור הוא שמ"ש אם "נגע חוץ למקדש", חוזר ארישא : באם נגעו באוכלין טמאים, אבל סתם ידים אינן מטמאין בנגיעתם, אפילו חוץ למקדש, וכן מוכח בהדיא ממ״ש "ואם נגע בתרומה קודם שיטול ידיו, פסולה, ונשרפת על טומאה זו״ [שם ה"ח], והכי מסתברא, דסתם ידים לא גרע מנטמאת יד אחת, ומכאן קשיא לי טובא על רש״י ז״ל שכתב: ״דאילו חוץ למקדש מטמאים ידים בטומאה כל דהוא, אפילו סתמן, משום ידים עסקניות״ [פסחים שם], ולפי מ״ש בסתם ידים לא מטמאי? דלא גריעי מנטמאת יד אחת, צל״ע.ב. מענין לענין באותו ענין אייתי לן מעכ״ת דברי המל״מ ז״ל דכתב: בירושלמי רפ״ב דיומא בעי: ״ציץ מהו שירצה על טומאת ידים״ [ט,ב] ולא ידעתי מהו, דהא קי״ל דאין טומאת ידים במקדש, כמ״ש רבינו (פ״ח מה׳ אבות הטומאה דין ו׳), ואם הכוונה כגון שנגע חוץ למקדש באוכלי קדש, הא אין הציץ מרצה על טומאת הנאכלין״ (מל״מ הלכות ביאת המקדש פ״ד ה״ו).
ומע״כ אנהירינהו לעינין והביא מ״ש ה״פני משה״ [ד״ה ציץ מהו שירצה] לפרש דבעית הירושלמי היא בנטמאו הידים בפגול ונותר, והוסיף נופך משלו ואמר: דאע״ג דגזרו על הידים טומאה משום חשדי או עצלי כהונה [ראה פסחים פה,א. שם קכ,ב], בכל זאת הציץ מרצה, ואין בזה עקירת תקנתם, שהרי אהניא גזרתם להיכא שאין הציץ על מצחו, או לענין זה שלכתחלה צריכים להטביל הידים אחד״.ולע׳׳ד אין זה מחוור, שכשאמרו אין טומאת ידים במקדש, הוא על כל טומאה שמדרבנן, ואפילו בטומאה שיש לה עיקר מדאורייתא, ומכל שכן נותר וטמא שעיקרם הוא מדרבנן משום חשדא דכהני או כהנים עצלים (עיין פסחים פה,א), ודאי שלא גזרו טומאה זאת במקדש. וכן כתב הרמב״ם ז״ל: ״אין טומאת ידים במקדש וכו׳ אלא הנוגע באוכלים טמאים וכיוצא בהם״, ואין ספק שכיוצא בהם, הם כל הדברים שהזכיר בהלכות הסמוכות וביניהם גם הפיגול והנותר וכו׳.והנה ב״שיירי קרבן״ תירץ קושית המל״מ דמ״ש ״אין טומאת ידים במקדש״, היינו ידים שנטמאו במקדש, וכמתניתין בעדיות [פ״ב מ״ג]: מחט שנמצאת בבשר, שממנה למד רבי עקיבא: ״זכינו שאין טומאת ידים במקדש״, אבל נטמאו חוץ למקדש – מטמאות גם במקדש, ולפי זה תמה על הרמב״ם ז״ל דפסק: ״אין טומאת ידים במקדש וכו׳ אלא הנוגע באוכלין טמאים וכיוצא בהם, בין שנגע במקדש, ובין שנגע חוץ למקדש ונגע בקדשים במקדש לא טמאן, דמנא ליה להרמב״ם דגם בנטמאו ידיו חוץ למקדש אינן מטמאות במקדש?וגם זה אינו מחוור בעיני, משום שגם אם לא היינו יודעים מקורה של הלכה זאת, אין לנו לחלוק על רבינו ומאורנו הרמב״ם ז״ל מדעתנו, או לסתור בדבריו מדברי הירושלמי על ידי פירוש שמדעתנו ! אולם באמת דברי הרמב״ם הם נובעים מדברי ר״ע דאמר: ״זכינו דאין טומאת ידים במקדש״, שפירושו הפשוט והברור הוא שלא נגזרה גזרת ידים במקדש ליטמא בדבר שאינו מטמא מדאורייתא, הלכך אפילו אם נטמאו הידים חוץ למקדש, אין מטמאות במקדש, משום הפסד הקדשים, דחד טעמא הוא וחד דינא הוא.
| ובאמת גם השיירי קרבן לא סמך על תירוצו זה, שהרי הוא עצמו כתב: ״לכן נראה לי דסובר הירושלמי שגזרו אף במקדש אטומאת ידים, ור״ע דאמר הכי ־ הוא דפליג אחכמים״ (שיירי קרבן פסחים פ״ז ד״ה הבא), וכ״כ הפני משה: ״אחד הכא בטומאת ירים וכו׳ וכמ״ד יש טומאת ידים במקדש״ (שם), וגם זה קשה לאומרו, דמתניתין דעדויות סתמא היא וקי״ל כוותה דבתריתא היא.שבתי וראיתי אחדי רואי מ״ש בהגהות ״ציון ירושלים״ דאע״ג דלא גזרו טומאת ידים במקדש, מכל מקום צריך הציץ לרצות שבאמת הוא אסור (פסחים פ״ז ה״ו ד״ה הבא, ויומא שם ד״ה ציץ).וגם בתירוץ זה לא נתישבה דעתי, דהלא הציץ אינו מכפר איסור טומאה, אלא מרצה הוא, וכיון דלא גזרו טומאה במקדש, ולא נטמאו הקרבנות, על מה ירצה הציץ? זאת ועוד, אם מעיקרא לא גזרו על טומאת ידים במקדש, איסור זה מנין? הלא מדאורייתא אין כאן טומאה כלל, ורבנן בעיקר תקנתם לא גזרו במקדש. מהאמור יוצא שקושית המל״ט היא תקיפה ואלימתא.
|
לכן נראה לע״ד פירוש בעית הירושלמי, דאע״ג דאין טומאת ידים במקדש, היינו שלא לטמא בנגיעתה בקדשים ובטומאה שהזדמנה לו בשעת עבודה, או שנודעה לו בשעת עבודתו, כמעשה דעדיות במחט שנמצאה בבשר, ובזה הוא שאמרו אין טומאת ידים במקדש, אבל אם נטמא במקדש שלא בשעת עבודה, בין שנטמאה במקדש, ומכל שכן אם נטמא חוץ למקדש ונכנס לעבודה, הרי הוא מטמא, וע״ז בעי הירושלמי: מהו שהציץ ירצה על טומאה זאת אפילו בנאכלין, הואיל וטומאה זאת עיקרה מדרבנן, אפשר שירצה הציץ עליה גם בנקרבין וגם בנאכלין, ופשיט לה מדתנן: ״קידש ידיו ורגליו ונטמאו, מטבילן והן טהורות״. והנה ברייתא זאת הובאה בשלמותה בתלמודין:
| "קידש ידיו ורגליו ונטמאו, מטבילן ואין צריך לקדש״ (זבחים כ,ב). ומדתני ״ואין צריך לקדש״, משמע דנטמאו ידיו, אע״ג שצריכות טבילה, לא נפסל הכהן לעבודה קודם טבילה, אלא שלכתחילה צריך להטביל ידיו, הלכך אינן צריכות ציץ, משום דאין טומאת ידים במקדש. שאם תאמר יש טומאת ידים במקדש לפסול הכהן מעבודה עד שיטבול ידיו, הרי זה הפסק בעבודותיו דצריך לקדש ידיו.וכעין זה היא בעית תלמודין דגרסינן התם: ״איבעיא להו, טומאה מהו שתועיל לקדוש ידים ורגלים, אם תמצי לומר יציאה לא פסלה דגברא חזי, אבל הכא דגברא לא חזי, אסוחי מסח דעתיה, או דילמא כיון דהדר חזי ולא מסח דעתיה? ת״ש, קידש ידיו ורגליו ונטמאו, מטבילן ואין צריך לקדש ! נטמאו ידיו. לא מיבעיא לן, כי מיבעיא לן נטמא כל גופו… וכגון דאיטמי סמוך לשקיעת החמה (זבחים שם). והנה לפי ס״ד בגמרא דבעיא היא בטומאת ידים, קשה טובא דמאי מספקא לן: כיון דגברא לא חזי וכו׳, והא כיון דלא גזרו טומאת ידים במקדש, גברא חזי לעבודה. אלא ודאי דהבעיא היתה דשמא מה דאין טומאת ידים במקדש היינו לענין שלא לטמא, אבל לעבוד בלא טבילה אסור, ופשיט מדתניא: ״ואין צריך לקדש״ הידים, והיינו משום דלא נפסל לעבודה בלא טבילת ידים. והלכך לא איבעיא לן בטומאת ידים, דודאי חזי לעבודה, ומבעיא לן בנטמא טומאה דאורייתא סמוך לשקיעת החמה, דגברא לא חזי לעבודה עד שיטהר, ומספקא לן דילמא כיון דהדר חזי לא מסח.כללן של דברים לפשיטותא בתלמודין והירושלמי בטומאת ידים, אע״ג דצריכות טבילה לקדש, אינן צריכות קדוש ידים ורגלים, והיינו משום שאין טומאת ידים מטמאות במקדש, הלכך נמצא שגברא חזי לעבודה, הואיל ואינו מטמא את הקדשים במגעו, ובזה מתורצת שפיר קושיתו על המשנה למלך ז״לולפי זה מתישבים דברי הירושלמי: ״הבא בטומאת ידים הבא בטומאת סכינין" (פסחים פ״ז ה"ו), והכי פירושו, דהנה לעיל בסמוך גרסינן ״דרב כר״א כמה דאמר רכי לעזר היה הצבור מגעי נבילות מגעי שרצים עושים בטומאה, שאין שם מים לטבול, אבל אם יש מים לטבול, אינן עושין בטומאה״. ועלה הוסיף ואמר: ״הבא בטומאת כלי שרת, הבא בטומאת ידים, הבא בטומאת סכינים, הוא בא בטומאה״, והכי פירושו, דאע״ג דבפסח הבא בטומאת הגוף, שהיא דאורייתא, אם יש מים לטבול, אינו בא לטומאה, אבל טומאת כלי שרת וסכינין, וטומאת ידים, הואיל ואין טומאתם דאורייתא, שהרי אין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה, ורבנן הוא דגזרו עליהם טומאה להצריכן טבילת ידים, ובכל זאת אין טבילת ידים מעכבת הקרבת הפסח, אלא הוא בא בטומאת ידים, אפילו אם יש לו מים מים לטבול, ולפני אכילתו טובלין הידים כדין מטבילין לקדש.
והנלע״ד כתבתי
| באשר לתשובתו הקודמת, הנני להודיעו כי תשובתי זאת כתבתי בהיותו בחופש, ולכן נאבדו ממני גם כתי״ק וגם תשובתי עליהם. אבל בדרך כלל זה הוא דרכי בכל שאלה שעומדת לפני. אני מעיין בה לפי השגתי, ואחרי מסקנותי [אני] מעיין בדברי השאלה, אם מצאתי שדברי מתאימים לדברי השואל, מבטל אני את דברי, ואם מצאתי בהם דבר חדש, מקיים אני את דברי מבלתי הערות או התקפות. אם לא במקום שאני מוצא סתירות גלויות. וכן נהגתי לפי זכרוני, בתשובתי הקודמת. ולכן אין זה פלא שאני הבאתי את אותם המקורות שכת״ר הזכירם בדבריו. |
| ועדיין אני אומר שפירוש דברי רש"י "מעינות רותחים" (פסחים מא,א) הוא פשטא דגמ', שכל חום טבעי שבתוך האדמה נקרא בפי רבותינו ז"ל "חמי האור", וחמי טבריה הם בכלל זה, וכן פרש׳״י: חמי האור – רותחין (פסחים עה,א), וזה הוא פרוש מעינות רותחים, ואין צריך להוסיף על פרש"י, שלאור פרושו הולכין ונלך כל הימים. |
|
|
|
|
|
