סימן ג
(לסימן ל״ו משו״ע יו״ד)
מכתי"ק א"א ז"ל: בועה גדולה ע"ג הריאה במיצר החזה, ובועה וסירכא לדו"ץ
מכתי׳׳ק אדוני אבי ועדי והדרי הרה״ג הגדול כמוהר״ר יוסף רפאל עזיאל זצוק׳׳ל ראב״ד מקודש בעיקו״ת ירושת״ו.
נשאלה שאלה זו לקדם רבינו שבגולה נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מעלת ראש"ל הרה"ג גאון ירושלים עט"ר מו"ר כמור"א אשכנזי מעוב"י קוצנטינא יע"א מתרי מינייהו רבנן שוחטי מתא הי"ו. על מעשה שהיה בריאה שנמצאה בועה גדולה מאד כביצת בת היענה במיצר החזה באונה האמצעית בולטת לחוץ אף אחר הנפיחה ורק שהיתה מושרשת בגוף הריאה וע"ז נפל ההפרש בין שוחטי מתא הללו אוסרים, והאריכו למעניתם כיד ה' הטובה עליהם, ולשאול הגיעו אם הדין דין אמת ויפה כוונו להלכה, ועט"ר מו"ר כת"ר לי ציוה להגיד להם את דבר המשפט ומה יעשה כזאת בישראל מכאן ולהבא הלכה לדורות, ואנא נפשאי ידענא בנפשאי כי לא חכימאה אנא ושמעתתא בעיא צילותא, ולא כן לגבי דידי יוסף טבחא ידי אסורות בדם שפיר ולא צילא דעתאי וידוע מ"ש הרב פר"ח בקו"א סי' כ"ד וז"ל ואין להשגיח בדברי השוחטים כי הם שוחטים ולא חכמים עכ"ל, ומה מני יהלך לדבר דבר, האמנם מה אעשה כי גזרת מלך עלי ולא יכול יוסף להתאפק אמרתי ויהי מה ארוצה ללקט אמרים מפי סופרים ומפי ספרים לפי מה שתעלה מצודתי ויהיו דברי אלה לא להלכה כי אם את אשר יבחר בו הוא הרא"ש אברהם אבי התעודה הי"ו כן יקום והיה הנשאר בטל מהבל ימעטו, ואני תפלה לבל אכשל בדבר הלכה ויחנני ה' מאתו דעת לכיון לאמתה של תורה. – וזה החלי בס"ד:
גרסינן בפא"ט דמ"ח ע"א בעו מיניה רבה בר בר חנה משמואל העלתה צמחין מהו אמ"ל כשרה וכו', אמר רבא כי הוה מסגינן בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי וכו' חזי הנך דקיימי כנדי כנדי ולא אמר להו ולא מידי וכו' ופירש"י בד"ה כנדי צמחין כבדים בריאה, עכ"ל. וכן הוא בהרא"ש שכ' כנדי וטינרי כולהו מיני בועות אלא שאלו גדולים ואלו קטנים ולא מטריפינן אלא תרי בועי וכו' עי"ש, וכן רהיט לשון הטור ומרן בשו"ע סי' ל"ז דסתמו וכתבו ריאה שיש בה אבעבועות אפילו הם גדולים הרבה וכו' מפורש יוצא מפשט לשונם הטהור דכל בועה יחידית כשרה אפלו בגדולה כל כמה שתהיה.
הן אמת שראיתי להרב ל"ש בסי' ל"ו סק"א דהקשה, דמאי רבותא במה שהם גדולים דהגם דרש"י הכי פי' כנדי גדולים היינו לאפוקי מצחי וטינרי, אבל לענין גוף הדין אין כאן שום רבותא, והאריך למעניתו דאתא לאפוקי ממ"ש הרמב"ם דמצריך בבועי בדיקת הסימפונות ונסתייע מלשון מוהר"א שכתב אבעבוע שהיא גדולה כל כך עד שנוגעת בסמפונות וכו' עיי"ש. הרי שבגדולה היינו שמגעת לסימפון ויהיב טעמא דלמה בנשפכה כקיתון מצריכינן בדיקת הסמפון לא כן בבועות וכו' דלא דמי כלל לנשפכה כקיתון דהתם גוף בשר הריאה לא כן בריאה וכו' עי"ש והכריח בדבר ממאי דבעיא בש"ס העלתה צמחין ופשיט דכשרה וחזי להנך דקיימי כנדי כנדי ולא אמר ולא מידי ואמאי לא הצריך להו בדיקת הסמפונות וסיים להלכה דכל בועה יחידית בין גדולה בין קטנה בין עוברת בעומק או לא, לית מאן דחש לה וכשר עכל"ה.
דון מינה להקיש להיכא דקיימא במצר דחזה דידה כשרה וכפשט הסכמת הרה"ג ל"ש זצ"ל כי ממימיו אנו שותין ומן ההכרח שהכריח הוא לנדונו להיכא דהיא עמוקה דקיימא במקום הסמפונות מדלא הצריכו בש"ס בדיקת הסמפון והכשירה בהחלט אף אנו נאמר להיכא דקיימא במצר החזה דדא ודא חדא היא, והדבר מפורש באר היטב במנהגי המערב הובא בספר זבחי תרועה בסי' ל"ה ס"א שכתב וז"ל ריאה שנמצא בה אבעבועות אפילו אם הם גדולים הרבה ובכל מקום כשרה גם הצריך לבדוק הסמפון שתחתיה, עכ"ל.
וכן בקודש חזיתי להרב מט"י ח"ב בתשו' השייכת ליו"ד ד' ל"א ע"ג וז"ל גם בדין בועה גדולה שנמצא ע"ג האונה כאגוז או יותר ואף אחר נפיחה היא גבוהה מבשר הריאה מי אמרינן מאחר שהוא ע"ג האונה הרי היא בכלל ריאה שניקבה ודופן סותמתה ומותר או לא ואפילו שכבר אסרתי אותה מ"מ ללמוד אני צריך.
תשו' שם בע"ד וז"ל ועל דין בועה שאסר כת"ר מטעמא דמדמה לה לניקבה איני יודע מהיכא הוציא דין זה דלא אשכחן איסור בבועות אלא באחת מג' וכו' אבל אם היתה גבוהה מבשר הריאה מותרת דהכי רביתא ושאלתי את פי הבודקים ואמרו כי מעולם לא שמעו איסור זה וכו' עכל"ה.
ורגע אדבר דלכאורה תם אנכי על השואל דדימה בדעתו להתיר מטעם ריאה שניקבה ודופן סותמתה וכו', והדבר תימה דבגמ' אמרינן והוא דסריך וכו', ועיין להשו"ג בסי' ל"ה סק"ד והם הם דברי מרן בבד"ה שם ועיין לו שם בס"ק י"ו דהביא מ"ש במרדכי בשם ר"ש ן' חפני הכהן דבועי בשיפולי אונה דמכשיר מטעמא שהוא במצר החזה וקיי"ל ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשר עיי"ש, דהי"ד היכא דסביך וסריך וז"ב, ומהתימא שלא הרגיש עליו מט"י. ובתשו' ראיתי דברים מגומגמים שכתב טעם דאסר מטעמא דמדמה לה לניקבה והן לא ראינו בדברי הרב השואל כ"א התירא נסתפק אי מדמינן לניקבה ודופן סותמתה ודבריו נפלאו, וצ"ע.
ועין עוד להרב מט"י שם בדל"ד ע"ד שאלה ב' שכתב וז"ל הנה נא הואלתי לדבר בענין הבועה שכתב לי מעכ"ת דטעם היתרת וכו' אינו מטעם נקיבת הדופן אלא מטעם כל היתר וכו' ולא נעלם מעיני צדיק מ"ש בשו"ע סי' ל"ה ס"ה באונה ע"ג ריאה וגומא וכו' ונבין מכאן כי טעם היתרת הוא משום שמתחככת בצלע והרי היא כנקובה עכשיו א"כ ג"כ בבועה חיישינן לחיכוך ולנקב והשיב עליו הרב שם בדל"ה ע"א וז"ל ולפי"ז אין זה ענין לסתם יתרת ועכ"פ אין לדמות לא ליתרת ולא לפיצול נדון זה של הבועה דאין לך אלא מה שאסרו חכמים בפירוש ואין להוסיף מדעתינו על הטריפות שמנו וכש"כ דאיכא טעמא בבועה שאינה בגוף הריאה אלא צמחים ומורסות המתהוות בבשר הריאה והוי רביתא ולכן אין לפקפק ומותרת בודאי עכ"ל. הנה הרב ז"ל קיצר במקום שאמרו להאריך והאמת אתו דאפילו אם נאמר דדמיא דין הבועה ליתרת ומטעם ניקב דבזה רבו הדיעות ואכמ"ל עכ"פ ביאר לנו והאיר את עינינו מור"ם בסי' ל"ה ס"י וז"ל ולא מקרי יתרת אלא אם יש לה צורת אונה אבל אם נמצא ע"ג הריאה מקום גבוה רחב למטה ועב למעלה שאינו חד בראשו נקרא גבשושית וכשרה ע"כ. והוא הלכה פסוקה והכי נהוג עלמא אם כן דון מינה דבועה למיחשבה כגבשושית והכי קיי"ל לרבנן דכשהוא חד וצורת אונה עתיד לינקב.
כתב עוד וז"ל ועמ"ש כת"ר ונתקשה לו ממ"ש הפר"ח סי' ל"ט ס"ק כ"א וז"ל ולדידי מסתברא דאף בסירכא שאינה תלויה כיון שיוצאת מן הבועה טריפה דדופן אינה מגין אלא על גוף הריאה עצמה אבל לא על בועה הבולטת ע"כ. ומכאן רצה מעכ"ת ללמוד לבועה הבולטת אפילו בלא סירכא, ואחר המחילה רבה אין כאן בית מיחוש והדבר פשוט להתיר וכו', אבל בועה לבדה דאין שם נקב וא"כ מה מה מקום לומר דהדופן הוא גרם לה לינקב דלא אמרו אלא שאין הדופן מגין ולא שהדופן נוקב וסיים ופשוט הוא להתיר וכמו שנתפשט המנהג, את"ד. ולא אכחד דדברי הפר"ח הללו שגבו ממני דהנה הכנה"ג שם בהגהט"ו אות י"ב הכשיר בהחלט וכן הדין באטום הבי"ד הרב שו"ג בסי' ל"ה מחו' נ"ב וז"ל אטום בסירכא בדופן צר נהגינן להכשיר דלא גרע מנקב בפועל דדופן סותמה כשר, וכן כתב בסי' ל"ח גבי מראה פסולה דטריפה דאם הוא בדופן צר כשר וה"ט דכיון דמטעם נקב נגעו בה לא גרע מנקב בפועל דקיי"ל ריאה שניקבה וכו' עי"ש, וא"כ מהתימא על מהרשד"ם ז"ל דלמה כתב שומר נפשו ירחק מהם ובמנהגי סאלוניקו הכי איתא גם באטום ומראה פסולה (א). גם על הפר"ח קשה דלמה לא כיילינהו בחדא בועה ואטום ומראה וליפלוג בכולהו וגם על הרב שו"ג קשה דלמה לא העלה על גבי שפתיו דברי הפר"ח דחולק ע"ז וי"ל וק"ל. (ב)
איך שיהיה מתוך דברי הפר"ח הללו הגיע זמני להשיב שואלי דבר למעלת הרבנים הי"ו אשר הרבו להקשות עמ"ש הפר"ח בקו"א ויבואו לקמן בעה"י שכתב בתוך דבריו וז"ל, דכיון שהבועה מושרשת לא מתרפקא, דכשחוכך בצלעות נכפפת ונכנסת לפנים עכל"ה כעת וע"ז שפכו חמתם והרבה להקשות דמ"ש מתרי בועי בין ב' אונות וכו' ובועה וטינרי וכו' כמוצג לפנינו בארוכה, ולדידי הנה מקום אתי ליישב בארוכה בע"ה, עכ"פ לעת עתה הילך לשון הפר"ח הנז' בסי' ל"ט דאחר דהביא דברי מהרשד"ם דמכשיר בועה עם סירכא וחלק עליו כנז"ל כ' וז"ל והכי מוכח מדברי מהריק"ש שכתב שסירכא היוצאת מהבועה אף מן החיתוך לחיתוך דטריפה כי מפני הבועה אי אפשר לישכב זע"ז כמו ששוכבות כשיש סירכא או נקב וכ"כ הרוקח עכ"ל. מדבריו מוכח בהדיא שסובר כמ"ש שהרי חתוכי דאונה ומיצר החזה שקולין הם והכי נקיטינן עכ"ל ודבריו אלו נוקבים ויורדים חדרי בטן דהגם דבועה לחודא מכשרינן מטעמא דנכפפת לא כן כשיש ריעותא אחרת דא"א לישכב זע"ז ממש כמו היכא דליתא וסרו מהר כל תלונותיהם ודי בזה למבין וישר הולך וק"ל (ג).
תבנא לדברי הרב מט"י והרב השואל כי לשניהם יחד אישתמיטה מנייהו מלכי דברי הפר"ח בקו"א ותימא דבר הלמד דבכחו הגדול הרב מט"י התיר בשופי והעד העיד דהכי פשט המנהג להתיר בועה גדולה אפילו יותר מאגוז ולא חש לדקדוק הרב השואל אשר רצה לסמוך על חוט עכביש דקדוקו מדברי הרב הפר"ח ז"ל ודבר ה' בפיהו אמת דהנה דברי הפר"ח הם הם נובעים מהש"ך שם סי' ל' סק"ב דכתב וז"ל וגדולה מהא כתב בפא"ט דאפילו האידנא דכשר בדסביך מ"מ פסיק כהראב"ד מטעם דלא הוי דופן מגין אלא על חלוקת הריאה וכו' משא"כ בבועה הבולטת עכ"ת (ד). והם הם דברי הרוקח והביאו מרן ביתה יוסף שם והגם כי השיג וכ' אף דשלא במקום רביתא קאמר עי"ש. הנה הרב שער המים שם סק"ז הכריח דאחר דחזר בו בס"ה והודה לדברי הראב"ד מוקמינן דברי הרוקח כסברת הראב"ד והכי נקטי להלכה וכמש"כ הרש"ך ורש"ל, עכ"ל. ומהתימא על הרב עה"ש בסי' ט"ל אות טו"ב דאחר שהביא דברי הפר"ח הנז' שוינהו דהראב"ד חולק עליו ולמה ליה לאפושי פלוגתא וצ"י. והיותר תימא דאישתמיט מיניה דהפר"ח עצמו הן נסתר דידיה אדידיה דשם בסי' ט"ל ס"ק א' כארי שאג על המרדכי שהביא משם ר"ח והגאונים דהטריפו והא ז"ל אסיק להלכה דכשרה וכו' וז"ב והכי נקטי עכ"ל, וכבר ראיתי להרב בית הזבח שהק' קו' זו על הפר"ח מדידי והצ"ע עי"ש.
הן אמת כי חזיתיה לרבי הרב בית הזבח בקו' כת"י אשר בידי ומר ניהו רבה דעמיה מפורסם בדורו בימי האדירים הרב החק"ל והרב שפת הים זצוק"ל ויצק מים ושימש במלאכה כידוע, וראיתי בדב"ק כי הק' להפר"ח כי לכאורה מה דמות יערוך להביא עצות מדברי מהריק"ש בין החיתוכים לנדונו והמציא דבר חדש כי הדופן אינו מגין כ"א על גוף הריאה ולא על בועה הבולטת כי דברי מהריק"ש בקל כרוזא קרי כי א"א הו"ל כשלא כסדרן וכו' והצ"ע דברי הפר"ח ולדעתי כבר מילתי אמורה כי דבריו נובעים מהש"ך ואכמ"ל.
ואני מסתפק מה יעשה בישראל בועה וסירכא לדופן צר ומן החיתוכין כי רבו האוסרין הרב ר' קלונימוס ור"ח והגאונים הביאם מרן ביתה יוסף ומהריק"ש והש"ך והפ"ח בסי' כ"א והרב שער המים והרב פרי הארץ ח"א יו"ד סי' ג' וכתב שדברי מהריט"ץ דמכשיר אין להם שחר והגם דבעיקו"ת לא נ"מ מידי לענין דינא דתפסינן כחומרי דמר מור"ם ונהגינן להטריף כל מין סירכא וכפסק מור"ם סי' ל"ט סעי' י"ח האמנם בשעת הדחק ובבהמת ישראל הדבר צריך ש"ח לגבי דידן דתרי מינייהו חברי עיר מארי דאתרין הרב פרי הארץ והרב שער המים הסכימו לאסור והכי נקטי להלכה וכמנהגי סאלוניקו משם אין ראיה דתפסי אעיקרא לקולא ומ"מ הרב כמוהרד"ח בס' תורת הזבח הגם כי לא זכר שם דברי הפר"ח ולא זכר סברת הש"ך וכמוהם רבים, ודחה באמת הבנין להפר"ח ומהריק"ש ופרי הארץ מסברא דנפשיה וסמך על ס' מריט"ץ וכבב דכן מנהג איזמיר בין החתוכים ודופן צר והוסיף נופך דאין צריך שיכסה הבועה כל הסירכא כמ"ש, ודברי שער המים דמסכים להטריף לא העלם על ניב שפתיו הגם דבד"ק ע"א כתב דנעלם מהרב שעה"מ דברי הכנה"ג אכמ"ל. עכ"פ לכל הצדדין מר ניהו רבא הרב שער המים הסכים דדעת הראב"ד הכי הויא ונקטי להלכה, איך שיהיה חזון הרביתי להרב בית הזבח הקצר היוצא לאור מזה זמן ואחר שהביא דעת הסוברים להטריף הביא מנהג אזמיר יע"א דעכ"פ צריך שיכסה הסירכא כל הבועה עי"ש היפך עדות הרב מ"מ מוהרד"ח זצוק"ל, עכ"פ נקוט מיהא היכא דהדבר מבורר מנהג קבוע, לא כן בערי המערב ובמקומותינו לע"ד המעט היא נ"ל להטרוף והדבר צריך ש"ח וצ"י.
תבנא לדידן דמר ניהו הרב הש"ך נקיט בלישניה לא כן בבועה הבולטת וח"ו לאסוקי אדעתין דמשום דבולטת בדופן צר להטריף דהא איהו ראש הסוברים דלא חיישינן להכי והילך לשונו דהביא מור"ם לקמן בס"ק ג' כ' וז"ל ה"ה מורסא שבריאה דהיינו שקרום דריאה מכסה אותה ואינה גבוהה מבשר הריאה וכו', וכתב הש"ך בס"ק י"א דלא דוקא מורסא דה"ה בועה וקושטא דמילתא נקט, ובס"ק י"ב כ' וז"ל ואינה גבוה וכו' כ' בס' ת"ה אבל אם היא גבוהה משיעור טרפא דאסא ויש לה צורת אונה טרפה משום יתרת עכ"ל, ודבריו תמוהין דמה ענין זה ליתרת אלא פשוט דר"ל דאם היא גבוה אוסרת משום סמיכי והלכך אפי' אין בה ט"ד ולא צורת אונה אוסרת בסמיכי עכ"ל.
וקודם בואי לעיקר הלמד מדבריו הנה מקום אתי לדקדק עליו דמה להש"ך להשיג על הרב ת"ה דהם הם הדברים בתוס' דמ"ז ע"ב ד"ה וכו' וז"ל כתב בה"ג דבועה בשיפולי טריפה מטעמא דכל יתר כנטול ותימא דמה ענין זה אצל זה ואי חשוב ליה כסוף ה"נ באמצע וכו' ושמא הטעם וכו' הרי דס' ת"ה הם דברי בה"ג והתוס' דחו מטעמא דה"נ באמצע הוי כדין כל יתר הא לא"ה מסכים הולך ס' התוס' לדעת בה"ג ולע"ד צ"ע.
איך שיהיה פשיט ליה מר מהש"ך דאם היא גבוה אסורה משום סמיכי ואחריהם נמשך הפר"ח והרב שע"ה כ' ופשוט וכך הפר"ח הסכים עי"ש, ומדבריו אלה כ' הרפמ"ג בש"ד ותב"ש וכו' עי"ש הרי דהסכים להלכה דבחדא אין לאסור בשביל גדולה, ועולה מדברינו אלה דבשיטה זו קיימי הש"ך והפר"ח והשע"ה וכל רבני האחרונים כאשר נבאר בע"ה.
וזה החלי הנה ראש המדברים ה"ה הרב ש"א בתשו' סי' כ"ה נשאל לבועה גדולה כאגוז שנמצאת מגבה והיא בולטת לחוץ ואין לה דיבוק בריאה אלא השורש והשאר הוא לחוץ והשיב וז"ל הנה לכאורה מתוך סוגיא דכנדי כנדי וגם במ"ש תרי בועי דסמיכי מ"ש דאין להחמיר בבועה, אבל המעיין בדברי הפוס' ראשונים ואחרונים ימצא שאין ראיה מסוג' דידן וכו' ואני רואה מתוך משמעות השאלה שהבועה היתה בולטת לחוץ יותר מט"ד, מתוך זה נ"ל שהיא טריפה והארכתי קצת בתשובתי ונשאתי ונתתי בסוגית התלמוד הנז' ופה קצרתי, עכל"ה.
והנה בדברי הרב הנזכר נבוכו בו רבים ויצא הראשון הפר"ח בקו"א עמד על דבריו וכתב וז"ל, ודברי תימה הם דאדרבה כל בועה הנזכרת בתלמוד אינה אלא בולטת לחוץ ומכשירינן וכו'. וכתב א"ה מ"ש מיתרת מגבה דטריפה משום דעתידה להתפרק וא"כ כ"ש בועה דגריעה טפי וי"ל דבועה לא עבידה דמתפרקא דנכפפת בליטתה ונכנסת לפנים ודמיא לדין אונה וגומא וכו' וכ"ז בבועה היוצאת מגוף הריאה אבל בנדון הרב דלא היתה דבוקה בריאה נ"ל להטריף כמ"ש הרב ז"ל כוותיה ולא מטעמיה, וכן ראוי להורות את"ד, ודברים אלו הביאם הבאה"ט ס"ק י"ב עי"ש.
והנה מ"ש הפר"ח דכל בועה הוא בין עור לבשר ואפי"ה מכשירינן הרב מורנו הרב ראש"ל פעה"ק חד בדרא ז"ל בספרו הנחמד נדיב לב ח"א בסי' ט"ז הביא סמוכות לזה בתחלת דבריו ועלה בדעתו לקיים פסק הפר"ח כאילו פליג על הרב ש"א ולבסוף חזר בו, ולהיות כי אין משיבין את הארי ומה גם כי הסכמתו יחיד בדבר לא אאריך. כי הרואה בספרי הראשונים ואחרונים אשר נבאר בס"ד יראה ודי בזה.
עכ"פ הגאון שמ"ח ול"ש בסי' ל"ה סעי' ט"ז סירכיה נקיט לפסוק להלכה כתרויהון הפר"ח והרב ש"א וז"ל ונ"ל דחוץ ממקומות הנזכרים בועה כשרה בכ"מ אפילו שעומדת סמוך לשדרה לא אמרינן דסופה להתפרק אלא דרכה להכפף וליכנס ואם נראה לעינים שאינה מושרשת בגוף הריאה יש לאסור בכ"מ שעומדת ע"ג הריאה דסופה להתפרק ועמ"ש בס"ק ע"ז וע"ח עי"ש. והרב ראש אפרים בסימן ל"ה בסעיף ל"ו ל"ז ל"ח כתב וזה לשונו הבועה בכל מקום כשרה אפילו על גבה ואפילו חדה בראשה ככובע אם נמצא שאינה מושרשת יש להטריף אף פחות מטרפא דאסא ואינה חדה כלל וכו', ועיין לו בס"ק נ"ו נ"ז נ"ח נפלאות מתורתו כי המעיין וישר הולך בדבריו נחה שקטה כל תלונות הרב נדיב לב זצוק"ל וכל מה שעלה על רוחם הרבנים הפוסקים הי"ו ואכמ"ל. וכמוהם רבים שוינהו לתרי בבי ופ' כהרב שמ"ח והפר"ח, והפרש ביניהם דלהרב ל"ש דוקא מטרפינן אם כשיעור יתרת ולהרב ראש אפרים אפילו פחות וזה ודאי אינו משלנו והצריך לומר הוא דמפלג פליגי, ואני מצאתי הון לי קונטרס קטן מרבנים האשכנזים זה שמו ספר מאירת עינים שכתב שם בשורש ד' ענף ה' ס"י וזה לשונו בועה כשרה בכל מקום אפילו במקום הסמוך לשדרה אבל אם נראה לעינים וכו' טריפה בכל מקום אפילו בפחות מטרפא דאסא ע"כ. ובביאורים סק"ל כתב וזה לשונו כתב אא"ה הגאון ש"א והפר"ח חולק עליו והסכים דטריפה דדמיא ליתרת ולדבריו אין לאסור אלא בדין יתרת כטרפא דאסא, אבל טעם זה חלוש הוא מאד דמה ענין יתרת לכאן וכו'. אמנם טעמו של אד"א נראה נכון דכיון דאין לה שורש בריאה רק דבוק בעור והשאר בולט לא דמי לשאר בועות והשיג הפר"ח הא כל מין בועה בולט וכו' והאמת כי חס ליה לאבא שיטעה בזה אבל כונת דבריו דכל בועות יסודם בבשר הריאה רק שבולט ראשם לחוץ וכמ"ש הרשב"א אבל זה שכל הבועה לחוץ רק שמדובק קצת בקרומי הריאה הדקים מאד עומדים להתפרק וזה שדייקא כתב שבולטות לחוץ ואף שלשונו מגומגם אבל זה כונתו ולפי"ז נראה דאף בפחות מטרפא דאסא יש להטריף אלא דמעשה שהיה כך היה והעיקר תלוי בבליטה, וגם התבואות שור השמיט טרפא דאסא ולא בספר לבושי שרד שדעתם דוקא בט"ד עכ"ל הטהור. והמעיין יבחר דאם כנים אנו בזה נפל פיתא בבירא כל עיקר סמיכת הרב מע' כמהרד"ח זצוק"ל לדברי ש"א כי אעיקרא יד כולהו שוה להכשיר כל בועה בכ"מ ולהטריף דוקא באינה מושרשת. ומי לנו דבקיאי במילי דאבות. וז"ב.
והאיר ה' את עיני וראיתי שדברי נבואה נזרקה מפיהם וכוונו אל האמת והוא דראיתי בקונטרס בית הזבח כת"י אשר בידי באות ב' ס"מ דהביא דברי הרב ש"א הנז' וכ' דעפי"ד הרב הנז' אסר אלופינו וכו' כמוהר"א מודעי כמה בהמות דנמצאו בועות גדולות מה שלא שמענו ולא ראינו וכו' ובפרט בהמות שלנו שלא נמצא אחת מני אלף נקיה מבועות גדולות. ולע"ד אין זה אלא מאבד ממון ישראל דלא אסר הרב ש"א אלא באינה מושרשת וכו' ואפילו לסברתו יחיד הוא בדבר נגד כל הפוסקים והאריך כיד ה' הטובה עליו רמי ומקשי ולבסוף כתב וזה לשונו ואחר כמה ימים בא אלי חכם אשכנזי שו"ב מומחה והראיתי לו קונטרסי ואמר אלי בוא ואראך כת"י הרב חי' על כמה ש"ס ובכלל חי' חולין זעיר שם והראה לי מכת"י הקודש וז"ל עמ"ש התוס' גבי בועה בשיפולי כתב בה"ג דאסור משום יתרת ותימה מה ענין זה ליתרת ואם יש לאסור ה"נ באמצע וכו' פי' דלא מצינן לאסור להיתרת מבשר הריאה מטעם כל יתר כנטול וכו' אבל לגבי בועות ל"ש ואי יתרת בסוף ה"נ באמצע ומהש"ס דעלתה צמחים אין ראיה דהתם היינו שהם בתוך הריאה וכן כנדי כנדי הם ברוחב הריאה וגדולים וכן תרי בועי דסמיכי היינו פחות מט"ד אבל אם הוא כט"ד אפילו אחת יהיה טריפה מטעם יתרת, ואמנם זה לא יתכן דהרי"פ בה"ג דבשר צמחי בהני בועי דחוורן וכו' ולהכי פירשו התוס' דה"ט דכשהיא בסוף עתידה לינקב וליפסק ולהכי אה"נ באמצע בכל מקום אין לחוש אם הם גדולים יותר מט"ד כיון שתחובה בתוך בשר הריאה לא כן בשפולי הו"ל כבועה שאין לה אלא השורש בהריאה ואינה חתוכה בבשר הריאה דהא ודאי עתידה להפסק עכ"ל וכתב הרב ז"ל ובהכי סלקי כל תמיהות הפר"ח וכחדא שוין בלתי מחלוקת ובנידון זה בין מקמא בין מגבה יש לאסור כנלע"ד וז"פ, עכ"ל הזהב מאירת עינים וד"ב, הרי דדבריהם הם הל"מ וזה יהיה לע"ד דקדוק הרב ש"א שכתב ובח"י אשר לי נשאתי ונתתי בתלמוד ופה קצרתי כוונתו על הח"י הנ"ל וז"ב.
והדבר מבואר באר היטב דהנה מור"ם הכא בד"מ כתב וז"ל בועה המדולדלת טריפה ומדכינה אותה בשם מדולדלת ומסתים סתים דטריפה מוכח דהוי כנדון הרב ש"א ולהכי פסקיה למילתיה דטריפה ופי' פחות מט"ד ואפי' מקמא וכדברי הרבנים הסמ"ע והבית הזבח לא דבמקום דחיישינן לנקיבה דעתידה לינקב מצד חיכוך פסק בועה על חריץ וקמט טריפה עי"ש בסי' ל"ו ס"ג וכתב התב"ש הביא דבריו הרב אהל יצחק אות ל"ז דהיכא דעומדת הבועה בחריץ אונה העליונה יש להטריף, משום דמתחכך בגרגרת ועיין לראש אפרים ז"ל בסי' ל"ז אות ל"ה ס"ק נ"ד וכ' וז"ל ובאמת צ"ע דהנה יש להוכיח דבועה בכ"מ לא חיישינן לחיכוך הצלעות ומ"ש מחריץ וכו' וא"כ לו שהכונה לפי שמצד אחד הצלעות ומצד שני הגרגרת והמקום צר שם חוששין שהצלעות דוחקין האונה לגרגרת ותנקב אבל מצד חיכוך הצלעות אין קפידא כלל עכ"ל.
מבואר דדוקא היכא דהחששא קרובה אל השכל חיישינן א"כ ה"ה והוא הטעם בבועה שאינה דבוקה ביותר יש לחוש לקמא, ומה שהובא בדברי השאלה ע"ג נאמר כמ"ש הסמ"ע דמעשה שהיה כך היה והם הם הדברים הנאמרים באמת להרב ראש אפרים שם באות ל"ט מסברא דנפשיה וכתב בפריו פ"ת סי' ק"ס וז"ל ומ"מ אין בידי להחמיר נגד הפר"ח ואא"ה הרב ש"א וכו' ואף דגם הרב ש"א מהאי טעמא בעי למיקם עלה אלא שקיצר בדבר עכ"ל, ואחרי הגלות זה כת"י של הרב בח"י הדין דין אמת וזה מ"ש מור"ם בועה המדולדלת וכו' והיינו נדון הרב ש"א ואסורה בין מקמא ובין מגבה ואפילו פחות מט"ד ולתא מ"ש מוהרד"ח זצוק"ל אדברי מורם הללו וז"ב.
ומעתה נעמוד למנין. דהנה על פי הנזכר וכל מה שבארתי הדבר מבורר דהש"ך והפר"ח והשער המים והפ"מ והראש אפרים ותבו"ש ושמ"ח ולבו"ש כולהו קיימי בחדא שיטה להתיר בועה על גבה ולפי דברינו ראש המדברים הרב ש"א מארי דשמעתא מסכים לזה, והרב בית הזבח הוסיף לומר דהמטריף מאבד ממון מיקרי ואף בבהמת גוי י"ל לדעתי דלא שניא דהרב שו"ג בסימן ל"ט מחו' כ"ח הביא להקת הסוברים להתיר בסרוכה לעצם ולבשר בדו"צ גם בבהמות הגוי בשביל הנאת השוחט ועור הבשר ועי"ש בסופו כענין הגאבילה וכו', עי"ש. מכל שכן לנדון דידן דכולהו קיימי בחדא שיטה להתיר גם הרבנים בס' סמ"ע ובאהל יצחק ובחיבורו הגדול בית יצחק ועי"ש בעקרת הבית ובס' הנחמד בית אברהם, ולדרכינו הם הם דברי מור"ם גם כן כנזכר לעיל בדברינו שם וכבר הוכחנו בדברינו הנז"ל דגם במנהגי המערב הובאו בזב"ת הכי דייק, ונר המערבי בס' הנחמד עיני הכהן בסי' ט"ז אות כ"ז הכי ס"ל דהביא לשון הש"ך ומ"ש בש"א והפרי חדש בקונטרס אחרון, אלא דבאינה מושרשת לא פסקיה למילתיה אלא כתב דיש להחמיר, ע"יש בדבריו. ועיין להרב מורה לזובחים הנדפס מחדש בסימן ט' ס"ק י' דכתב וזה לשונו בועה מגבה משוכה וכו' באופן שנראה שאין ממנה תוך הריאה רק דבוקה בשורשה והשאר בולט וכו' יש להטריף וכו' וסיים ואפילו מקמא וכו' צריך ש"ח וכו' וביאר דבריו בתו"ה עי"ש. ועיין גם כן בלחם הפנים שם בסימן ל"ו סק"ו הביא להלכה הרב ש"א ופר"ח עי"ש בהסכמת כל הפוסקים ועיין גם כן להרב בית לחם שם בסימן ל"ז ס"ק ד' דהביא דברי הרב לחם הפנים וכו' וז"ל ונראה לי שצריך לומר שהיא כטרפא דאסה דהא כתב בהלכות גדולות אם יש יתרת על גבה אלא שאין בה כטרפא דאסה ועל ידי הבועה משלמת בין אם יש חוט בשר מקוף ובין אם אין בה וכו' טרפה ומצאתי כתוב שהיא כשרה מפני שסוף הבועה להתעקר ולא ישאר רק בשר הריאה. עכ"ל. נמצא אם יש בועה לחוד פחות מטרפא דאסה אין לנו לאסור משום שיתחכך בדופן ויהיה זה נקב וכו' אלא ודאי דאיירי שהיא כטרפא דאסה כנ"ל אחרי זה מצאתי בלחם הפנים ס"ק ע"ב שחזר והביא דברי הרב ש"א ושם מפורש שהוא יותר מטרפא דאסה עכ"ל. ודברים סתומים חזינא דאמאי דנקיט והכריח שצריך להיות כטרפא דאסה דאם לדברי הפרי חדש אינו אוסר כי אם בבולט דוקא ושנית מהא דבה"ג ולא דמיא כאוכלא וכו' וכבר אמרנו דאף דגם לדעת הפר"ח אוסר גם בפחות מטרפא דאסה וגם מקמא ואם פשט דבריו על הרב ש"א גם כן קשה, דאעיקרא הדבר קשה מה שרבים מקשים עליו עד שכתבו וחס ליה לאבא כנזכר לעיל בדברינו, האמנם הדבר מבואר כי סמך על מה שכתב לפי זכרונו כמו שכתב כי אין בידו הש"א והפרי חדש. על כל פנים גם זה לדמותו לדין יתרת אשר המציא מחדש האי תנא דידן מארי דארעא הרב כמוהרד"ח זצוק"ל הנה מבואר כי יש ויש לצדד כי קאי כוותיה דמר לדעת הרב ש"א, ועכ"פ לא שת לבו והביא דברי הפר"ח ג"כ להלכה ולחלק לבולט ואינה משרשת לגדולה ומושרשת וג"ז משלנו ואיתוספו גברי הרב בית לחם יהודה ולחם הפנים והרב מורה להזובחים כנזכר.
באופן דלא נשאר כ"א סברא יחידית אשר המציא מדעתו הרה"ג כמהרד"ח זצ"ל דנקיטי להלכה כהש"א, אשר לגבי דידי לא כן היא כנז"ל ונפל היסוד והו"ל יחידאה נגד כל הפוס' ובפרט במקום השאלה דקיימי הרב מט"י וכמנהגי המערב כנז' והרב פליטת ב"י והרב עיני הכהן ודאי דכך ראוי להורות להלכה ולמעשה.
ואל תשיבני ממ"ש רש"ל בפא"ט סי' כ"ח דבועה וס' תלויה בדו"ץ דמטריף מט' דהגם דדופן מגין אף בנקב בפועל לא כן בבועה הבולטת דצ"ל כמ"ש הרב מט"י ולא קרב זה אל כו"ע.
ומן האמור חוזרני אל הראשונות בבועה סרוכה לדו"ץ כתבתי בראשונה דצריך ש"ח מט' דהרב הש"ך והפר"ח והשע"ה הכי ס"ל דגם כי דברי הפר"ח הן נסתר כנז' כי הנה יוכל הדוחה לדחות בקש כי דברי הש"ך והשע"ה נובעים מרש"ל ולא נאמרו הדברים כ"א בתלויה והכי רהיט פשט הלשון, האמנם המעיין ישר הולך יסכים לדברי אלה כי רש"ל אסיק למילתיה כדעת הראב"ד לדברי המכשירין נקב בפועל אף בדלא סביך ואילו הש"ך נקיט למילתיה לדידן דכשר דסביך אפי"ה טריפה מט' דהדופן אינו מגין בדסביך אלא על חלוקת הריאה לא כן בבועה הבולטת.
איך שיהיה סמי הש"ך והשע"ה על כל פנים הרב פה"א סבירא ליה הכי על פי מה שכתב הפרי חדש דבין החיתוכין ודופן צר כחדא נינהו וכמו שכתב בסעיף קטן כ"א עיין שם, כי על כל אילין היו דברי אלה לא להלכה ולא למעשה כי אין אני בן חורין, והימים האלה נזכרים בין פוריא לפסחא ואין הפנאי מסכים ומכל שכן כי אין אני מאנשיה להורות וללמד את בני ישראל זו אחת היא כי עמדתי בעוב"י הקורה להתיר את המותר בפומבי, אף כי שמעתי מחברי זובחי הזבח כי מע' הרב המופ' ראש זובחי הזבח שימש במלאכה רוב ימיו מגזע היחס כמוהר"מ מיוחס זלה"ה כן היה מנהגו, וגדולה מזו כי בימי עט"ר מעלת הרב כמוהרד"ח זצוק"ל ואגב חדא מעשה שהיה בועה גדולה הרבה והרב לשיטתו אזיל לאוסרה ומרעהו דנהיג כמנהגו ועדיפא מינה הם אומרים בני הרב הנז' כי נתווכח עם הרב מע' זצוק"ל ובזכרונם כי הודה לדרי הרב מ"א זלה"ה. על כל פנים אנא דאמרי משה אמת ותורתו אמת זה הנראה לענ"ד, ואלך לי אל הר המור צביונן של ישראל גדול משפחתו פאר הדור מלך ישראל ראש"ל עט"ר וצ"ת הי"ו ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו ואת אשר יבחר בו ויקריב אליו, ועיין להרב זבחי שלמים בדף ל"ד ע"ב כי הכשיר הלכה למעשה בשיפולי אונה וגדולה יותר מכאגוז, והגם כי בשיפולי מנהג מערב הפנימי להכשיר לא חש בעבור היותה גדולה וסירכיה נקט לכוין אל האמת הלכה למעשה.
באופן כי תרתי בעינא לפנות אל האזוב פחות שבערכין כמוני להשיבני לדעת מה יעשה בישראל בפרט בועה סרוכה לדופן צר אם יסכים בדעתו דעת עליון להטריף ובפרט בועה גדולה אם יש. מהו דתימא להטריף מאחר כי רובם ככולם המתירים כנז"ל. ואם כוונתי אל האמת ישמח לבי. ואם אין דברי כלא היו. בטלין מעיקרן. ע"כ משלי וצוי"מ.
מצעירי הצאן מתעסק בקדשים עבד נרצע לכל שואל והוא הצעיר יוסף רפאל עזיאל הי"ו.
אנא נפשאי ראש"ל ראה ראיתי את השאלה אשר שלחו מהתם עובי"י קוצמטינא יע"א על אדות הריאה אשר נמצא על גבי הריאה בועה גדולה והגזימו כביצת היענה ונפל הפרש בין השוחטים זה מתיר והללו אוסרין וחיליהו ממע' עמד בפרץ חד בדרא הוא הרב כמוהרד"ח זצוק"ל בס' היוצא לאור נדיב לב ח"א והוסיפו משלהם בעו ומקשו על הפר"ח ועלי סמכו ידיהם להורות להם את הדרך יודע כל שער עמי כי הן בעון זה לי עידן חלוש המזג ועמוס התלאות זוהי סיבה מסרתי הענין לשאהבה נפשי רב חביבא האי גיסא דנהרא גם בן ואח הוא לי מע' הרב המובהק סוה"ר ראש זובחי הזבח דפעיה"ק רב הוד יוסף עינינו הי"ו ולמד בענין והאריך כיד ה' הטובה עליו ואשכח מרגניתא ובנה עליה מצודות והסכים בכחא דהיתרא כי אפילו ראש המדברים הרב ש"א זצוק"ל כשהיא מושרשת בגוף הריאה אין מי שיכחיש וכלי עלמא מודו להיתרא ויחיד בדבר הרב נדיב לב זללה"ה ואני בלמדי משפטי צדקו ראה ראיתי כי נאמנו דבריו וצדק בכל דבריו והראיות יתנו עדיהן ויצדקו באופן כי אחרי הגלות כל רבני האחרונים ובפרט בערי המערב הם המה הרבנים שבדורנו הסכימו מיהא כדברי הפר"ח אין לנו לזוז מידם ואין לנטות ימין ושמאל. ובאמת אמרו כחא דהיתרא מי כמוהו מורה וה' היודע כי חפץ הייתי להשתעשע בדברי קדשו כי חביבים עלי דברי דודי איזי וחביבי מר ניהו הרב הפוסק הי"ו אבל ההכרח לא יגונה כי תלאות הזמן לא נתנוני השב רוחי וזוחי סבה כי גם בפרט בועה הסרוכה לדופן צר אין ולאו ורפיא בידי כי אין הפנאי מסכים. על כל פנים למעשה צריך להתיישב ולעת הפנאי אשנה פרק זה בארוכה ואודיע ברבים את אשר יורוני מן השמים בעז"ה. על כל אופן הא מיהא בפרט בועה גדולה יוסף שרא בכל דרכיו משכיל וה' אתו וכן ראוי להורות הלכה למעשה והדין דין אמת והוקבע להלכה לדורות. ואתם לא תחושו למנינכם כי מודים דרבנן היינו שבחייהו. וד"ב.
הכ"ד עמוס התלאות בצערי"ך ירושת"ו החופ"ה עיה"ק ירושת"ו בש"א אדר משנת זאת התרל"ג בא ס"ט ומעוז לבני ישרא"ל לפ"ק בנה"ר וכנא"ה ברוב עוז ושלום!
הצעיר אברהם אשכנזי הי"ו.
הערות:
(א) א"ה בנו ותלמידו: לא זכיתי לרדת לסו"ד כי מ"ש מהרשד"ם שומר נפשו וכו' הוא בסרוכה לדופן רחב במכה דטעם המתירים בזה הוא משום דתלינן סירכא זאת שיצאה מהדופן ועי"ז הוא דחוכך מהרשד"ם מטעמא דידיה דכיון דחזינן בועה בריאה דאיכא למתלי בה מנ"ל לתלות בדופן ומהרשד"ם אמאי דכתב לעיל בסמוך כל אלו אם יש מכה בריאה או צמחים טריפה הוא דקא מסיק הכי דכיון דיש בועה בריאה תלינן הסירכא בה.
(ב) אה"ב: לע"ד גם הפר"ח לא הטריף אלא דוקא בבועה משום דחשוב לה לבועה כדבר יתר שאינו מגוף הריאה אבל באטום ומראה אומר אני דגם הפר"ח מודה להכשיר מטעמא דהשו"ג דלא יהא אלא נקב בפועל.
(ג) אה"ב: אעיקרא דמילתא קושייתם של הרבנים השואלים אינה קושיא דאטו היעלה על הדעת דהפר"ח סובר דכל הבועה נכפפת בבשר הריאה? דבר כזה לא אמר מעולם הפר"ח אלא סברת הפר"ח היתה לאסור הבליטה היתירה של הבועה משום דעתידה לינקב כשתתחכך, דכיון דבשר הריאה שתחתיה נכפפת הבועה כלו' הבליטה היתירה לתוך הבשר ואינה עתידה לינקב, ולפי"ז מובן דלא שייך האי טעמא אלא דוקא בבועה שכנגד הדופן דבלא"ה יש חלל ביניהם דהא אפי' באונה יתירה לא מטריפינן אלא בשיעור טרפא דאסא אבל בין החתוכין דטעמא דמכשירינן לסירכא משום דהכי רביתיהו ששוכבות זו על זו וריוח לא יבוא ביניהם הילכך היכא דאית בה בועה הא מיהא הבועה מעכבת שכיבתם וע"ו /זע"ז/ ואעפ"י שתכפף הבועה אכתי לא יבצר שישאר ממנה בליטה כל שהיא ומהאי טעמא הטריף! אלא דלע"ד דברי הפר"ח אלו איכא למישדי נרגא במאי דמיתי ראיה לנדונו מדברי מהרי"ק והרואה יראה דאין הנידון דומה לראיה דהא טעמא דהריק"ש דמטריף בין החתוכים היינו משום דלאו ריביתיהו והילכך לא נשאר דבר שיגין על הנקב כיון שאינן שוכבות זע"ז ובדופן ליכא למימר הכי דהא טעמא דהיתירא לא משום דשוכב על הריאה ממש אלא דכיון דהוא סמוך לה מגין עלה בסבוך והאי חידושא דחדיש לן הפר"ח דאין הדופן מגין אלא על גוף הריאה לא מצאנו לו ראיה והוא טעמא דלא מסתבר לע"ד דהא אנן מי בעינן הגנה על הבועה אלא דחיישינן שמא תנקב הבועה ונמצאת הריאה נקובה, ולנקב הריאה שפיר מגן הדופן בסרוכה וכלישנא דגמ' ריאה שניקבה ודופן סותמתא ומ"ש מהריב"ל דחיתוכין ומצד החזה שקולין הם המעיין בתשו' הריב"ל יראה דלא אמרה למילתיה אלא שלא תאמר דמצר החזה גרע מבין החיתוכים קושטא הוא ע"ז הוא דכתב שלא מצינו לחלק אבל דמצר החזה עדיף טפי ומאי דמכשירינן בה אטריפינן בין החיתוכים ומטעמא דאמרן.
(ד) אה"ב: המעיין בדברי רש"ל עצמו יראה כי טעם הפר"ח, אינו דומה לטעמו דרש"ל והילך לשון הרש"ל ז"ל בים של שלמה סי' כ"ח ואני אומר יפה כתב דלא אמרינן דדופן מגין אפילו למאן דכמשיר בנקב בסתימת הדופן אלא על חלוקת הריאה שאין בהם שום בליטה ואז היא מתדבקת שפיר לדופן הצלעות משא"כ בבועה הבולטת עכ"ל וזה אינו מתאים לדברי הפר"ח דכתב דדופן אינו מגין אלא על גוף הריאה ונ"מ טובא בין ב' הטעמים דלטעמא דרש"ל דאין הסירכא נאחזת ונדבקת היטב, כשאין הריאה חלקה כגון שיש בועה הכי נמי בחיתוכים (למאן דס"ל דאם נמצא נקב בפועל בלחי סירכא להטריף) מטריפינן לה ולטעמא דהפר"ח היה מקום להכשיר בין החיתוכים וכדאמרנן, אלא דכיון דדברי הפר"ח מטעמם אינם מוסברים מוכרחים למשכוני נפשין וללמד סתום מהמפורש ולומר דשני נביאים התנבאו דבר אחד וחד טעמא הוא דס"ל לשניהם בהכי מיושבת תמיהתנו על הפר"ח.