סימן ג

(ליו"ד סימן מ"ח).

בהמה המסתכנת בצבית בטנה ואין לה תקנה להצילה ממות אלא בנקיבת הכרס בסכין מיוחד

 

נשאלתי מאחד הרבנים שבמושבות על זה שמעשים בכל יום שבהמה גסה חולה בצבית בטנה והיא נעשית מסוכנת שקרובה למות, וכדי לרפאותה נוקבים דרך העור והבשר את הכרס במכשיר מיוחד, ועל ידי כן יוצאת הרוח מכרסה והיא חוזרת לבריאותה, ובזמן קצר של ימים אחדים נסתם הנקב לגמרי.

כדי לברר הדברים על בורין שאלתי את פי רופא וטרינרי מומחה שהוא גם גמיר וסביר ושומר תורה ומצוה, והוא אישר לי זאת שהבהמה מסתכנת על ידי צבית בטנה מרוב מאכל ואין לה תקנה להצילה ממות אלא בנקיבת הכרס בסכין מיוחד לכך בין הצלעות במקום חבורו לחוליות השדרה, ובדרך זה מתרפאת הבהמה ונעשית בריאה לגמרי וחיה זמן רב. ולפי זה עומדת לפנינו שאלה חמורה – אם בהמה זאת היא טרפה מדין נקיבת הכרס שנטרפה בנקב משהו, וסתימת נקב זה אינו מחזיר אותה לכשרותה שהרי קרום שעלה מחמת מכה, לאו קרום הוא. וכיון שכן נאסר חַלבָה בחייה ובשרה לאחר שחיטתה, וצריך להמיתה ולמוכרה לנכרי כדי שלא יכשל ישראל באכילת בשרה או בשתית חלבה.

וזאת תשובתי בעזרת צור חמדתי, החונן לאדם דעת, לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.

מדברי השאלה מתברר שנקב זה נעשה בסכין מיוחד לכך שהוא נוקב את הכרס דרך העור והצלעות בקו ישיר כדי להוציא ממנה את רוח הגזים האצור בכרסה, לכן אין ספק שנקב זה הוא מטריף את הבהמה כדין נקיבת הכרס מה שיש לדון בשאלה זו הוא:

א. אם נקב שנעשה בסכין מיוחד שהוא נקי בהחלט, מטריף את הבהמה.

ב. הכרעת ספקא דפלוגתא על ידי שהיית י"ב חודש זו לידה.

ג. סתימת חלב הכרס או בשר הצלעות שע"ג הכרס.

ואען ואומר על ראשון ראשון:

א. סכין מלובנת.

דבר ברור הוא לדעתי שכל טרפות דנקובה, מציאות הנקב הוא המטריפה את הבהמה ולא סיבת התהוות הנקב דכך הוא נקבה על ידי חלי או על ידי קוץ. ואעפ"י שהקוץ הוא נקי ואין בו כל טנוף או חלודה כברזל, ואין לנו לומר מדעתנו שנקב על ידי מכשיר מיוחד רפואי אינו מטריף, ואל תשיבני ממ"ש בגמרא במגויד בסכין מלובנת ודברי הכל, ופרש"י: מלובנת שמתוך המכוה מתרפא (יבמות קכ ב) אין זו תשובה מכמה טעמים. א. לא נאמר דין זה אלא לענין היתר אשת איש לעלמא, דהואיל ואינה נתרת אלא במיתת בעלה ולא בטרפותו, הלכך מהני סכין מלובנת להצילו ממיתה תכופה, ואין מעידין עליו עד שיעברו עליו י"ב חדש וכמ"ש הב"ח שם אה"ע סימן י"ז, ולדעת האומרים שסכין מלובנת יכול לרפאות לגמרי ואין מעידין לעולם (עיין אה"ע סימן יז סעיף לא וב"ש וח"מ וטו"ז), אין ללמוד מסכין מלובנת לסכין רפואית נקיה, דמלובנת היא מרפאה בשעת החתיכה מסיבת מכות אש. וכדפירש"י, אבל סכין נקיה אינה מרפאה אלא שאינה מרעילה, אבל הנקב עצמו במציאותו הוא עושה אותה טרפה. זאת ועוד אחרת שלא נאמר דין סכין מלובנת אלא במקום שאינו עושה אותה טרפה, או במקום שעושה אותה טרפה מסבת החתך, אבל טרפות דמחמת נקובה אין סכין מלובנת מוציא אותם מכל זה (עיין חת"ס יו"ד סימן נ"ב), ומעתה דבר ברור ומחוור שנקובה בסכין רפואי אינה מצלת מידי טרפות, וכיון שכן גם הקרום שעלה עליהם אינו סותמם כדין קרום שעלה מחמת מכה בכל האברים שנטרפים מדין נקובה.

ב. שהיית י"ב חדש או לידה.

מתוך השאלה מתברר שדבר ידוע ומקובל הוא שכל הבהמות נקובות הכרס מעין זה חיות כמה שנים ויולדות, ולפי זה יש מקום לומר שמכיון שנודע לנו זאת הוכרעה מחלוקת האמוראים בזהות כרס הפנימי, וכמו שנבאר להלן, והיות ושאלה זאת היא יסודית בכל הלכות טרפות שומה עלינו לעיין בה במקוריותה מסוגין דגמרא ודברי הפוסקים הראשונים ז"ל שלאורם אנו הולכים ונלך כל הימים.

א) טרפה אינה חיה.

תנן התם: [ריש פרק אלו טרפות (חולין מב א)] זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה, [לב א] והתוס' כתבו: מדלא תני כל שאינה חיה טרפה, משמע ליה דלאחר שחיטה קאמר (חולין לב ד"ה ורמינהי). פירוש דבריהם דכל שאין כמוה חיה משמע שאין בהמה אחרת שיש לה מכה זו יכולה לחיות, ומדלא קתני: כל בהמה שאינה חיה, ותני: כל שאין כמוה חיה ודאי איירי שבהמה זאת כבר נשחטה [מהר"ם שם ד"ה כל שאין כמוה], אולם לענ"ד אין פירוש זה הולם דברי המתניתין דתנא בכלל הטרפות גם נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה ודרוסת הזאב שהן טרפות שנראות מחיים הרי שמתניתין לא איירי דוקא בבהמה שכבר נשחטה, ולעיקר קושית התוס' נראה לי דתיובתא דגמ' לר"ע היא מדתנא כולהו בחדא מחתא אלו טרפות, ואם איתא דכל פסול ששחיטה גרם לה הויא נבלה ליתני אלו נבלות וטריפות, אולם גם התוס' לא אמרו זאת אלא לפרש דברי המקשן דמשמע ליה הכי, אבל באמת למסקנא דגמרא דתריץ דמתניתין דאלו טרפות היא קודם חזרה דר"ע, ומשנה לא זזה ממקומה, זה הכלל דכל שאין כמוה חיה טרפה הוא גם פסול קודם שחיטה, ולפי זה מאי דתני אין כמוה חיה הוא לאשמועינן שאין דנין בטרפות לפי זהותה של כל בהמה שבאה לפנינו אם יכולה לחיות ממכה זאת לפי מצב גופה, אלא דנין בדרך כלל על כל הבהמות שכמותה אם הן יכולות לחיות או שסופן למות מלקותא זאת, הלכך אפילו אם היא מסוכנת ושוחטים אותה קודם שתמות, הואיל ואחרת כמותה יכולה להיות כשרה, ולהיפך אפילו אם היא משבחת אחרי המכה ועינינו רואות שאינה מתה הואיל ואחרת כמותה היא מתה הרי היא טרפה, משום שכיון שכמוה אינה חיה אף זאת נמי אינה חיה ואין ההשבחה ראיה לבטל ידיעה זאת, ודלא כרשב"ג דאמר: משבחת והולכת בידוע שהיא כשרה, מתנונת והולכת בידוע שהיא טרפה (חולין נז ב).

מכאן יוצא שכל טרפה אינה חיה, והיינו דאמר ר"ל: רמז לטרפה אינה חיה, מדכתיב: זאת החיה אשר תאכלו, חיה אכול שאינה חיה לא תיכול, מכלל דטרפה לא חיה (חולין מב א) והיינו מדלא כתיב ואלה אשר לא תאכלו מן החיה, כמו שנאמר בדגים או בעופות טמאים, מזה מוכח דהחיה הנאמר במקרא זה אינו מכון על מין החיה אלא על הבהמה שהיא חיה לפני שחיטתה להוציא את זאת שהיא מתה, וכדכתב הרמב"ם ז"ל: נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הנבלה ואסרה הנוטה למות מפני מכותיה ואעפ"י שעדיין לא מתה והיא הטרפה הואיל ואי אפשר לחיות ממכה זו הבאה עליה (הלכות מאכלות אסורות פ"ד ה"ח). דוק ותשכח שטרפה היא הנוטה למות מחמת מכותיה ולא נוטה למות מחמת שאחזתה צנה וכדומה, שזו אינה מתה מסיבת מכותיה אלא מסיבת רעב או שובע מופרז או סבה טבעית אחרת שאין גופה סובלו. וכן כתב: וענין הנוטה למות מרוב מכותיה אפשר למות מחמת מכה זו ובכלל מכותיה הוא גם מכות שבאה לה מהחוץ או מעצמה כגון שבא לה חולי (שם הלכה ח'). דבר זה כתבו בקיצור וביותר בהירות בספרו המחקרי: וידוע שהטרפה תחלת נבלה היא (מו"נ ח"ג פמ"ח).

אבל כלל זה אינו מוסכם, ותנא דבי רבי ישמעאל [חולין מב א] חולק עליו וסובר דטרפה חיה ויליף מדכתיב: בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, אלו: שמונה עשר טרפות שנאמרו למשה מסיני, כלומר שאין הבדלת הטרפות והכשרות מסורה לידיעתנו ודעתנו, אבל הן נבדלות על פי ההלכה המסורה ומקובלת. אולם סוגיא זו צריכה דקדוקא ועיונא להבין סברת מחלוקתם ותוצאותיה לענין דינא, כי לכאורה אין כאן מחלוקת בהלכות, שהרי במתניתין תנו שמונה עשרה טרפות דמתניתין בלי מחלוקת, ובמושכל ראשון היה נראה לומר: דמחלוקתם היא בטעם אסור טרפה. דהנה הרמב"ם ז"ל כתב: דאסור זה הוא מטעם בריאות הגוף לפי שהדם והנבלה קשים להתעכל ומזונם רע, והטרפה הוא התחלת הנבלה. (מורה נבוכים שם) והחנוך ז"ל כתב: וידוע הדבר מדרכי הרפואה שבשר כל הטרפות האסורות לנו מוליכות הפסד אל גוף אכלן מחמת שהטרפות מורה חולי בבהמה וכו' ואל תתמה ותאמר: אטו ברגע הראשון של התהות הטרפה. כבר הספיק להפסיד הגוף ולהטריפו? כי אמנם מרגע הראשון להתחיל ההפסד ואין ספק כי מן הנזק רע אפילו המיעוט, או משום לא נתת דבריך לשעורין (החנוך מצוה ע"ג), והנה בדברי החנוך תיובתא קא חזינא ולא פרוקא, דקושטא הוא דמיד מתחיל ההפסד, אבל יש לבעל דין לחלוק ולומר: אין הפסד מועט זה מוליד בגוף אלא הפסד מועט שאינו מזיק, וכשהגיע ההפסד למדה יותר גדולה וכן הפסדו יותר גדול. ומטעם לא נתת דבריך לשיעורין נמי ליכא שהרי במסוכנת ששחטו אותה קודם שתמות כשרה ואחרי שתמות היא נבלה, והיינו משום דמעשה השחיטה שנעשה בעודה חיה ובסימני הפרכוס שלאחריה מוציאה מידי נבלה וטרפה, ומדוע לא נאמר כן בטרפה שאם שחטוה תיכף כשטרפה תהיה כשרה, והנה שאלה זאת של החנוך עומדת גם לטעמו של הרמב"ם.

אולם יש מקום לקיים דבריהם מטעם אחר, שהלא כל עיקר דין טרפה למדנו: מבנין אב דבשר בשדה טרפה שהוא דרוסה, והיינו שהארס נכנס בגוף הנדרס עם מעשה הדריסה, דבהדי דשליף שדי זיהריה [חולין נג א], וזיהריה מקלא קלי ואזיל (שם נד א), והוא הדין לכל הטרפות שהם ארס מרעיל בגוף הבהמה הולך ומתפשט בכל הגוף, ולכן משעת הטלת הארס היא טרפה, שמאותה שעה מתחילה המיתה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל, שהטריפה היא תחילת נבלה, על כל פנים מדבריהם למדנו שכולם הולכים בשיטה אחת והיא מניעת ההפסד לגוף שמזונם רע ומוליד הפסד וממנו גם לנפש שהיא אחוזה בו ודבקה בו, והרמב"ן כתב: כשבא להתחיל באסור המאכל, פתח ואמר: ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו ואין האסורין כלל במאכלים, רק טהרה בנפש שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קדש תהיון לי תהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי, לדבקה בי, שאני קדוש, לפיכך לא תגעלו נפשותיכם בדברים המתועבים וכו' (שמות כב פסוק ל).

והנה לפנינו שתי מערכות אחת נותנת טעם משום בריאות הגוף שגורמת בריאות הנפש, ואחת משום טהרת הנפש, ולפי זה מתבאר שמחלוקת החכמים היא זאת, שמ"ד טרפה אינה חיה סובר כהרמב"ם והחנוך, וזהו כדעת האומרים טרפה אינה חיה, ומ"ד טריפה חיה סובר כהרמב"ן, שעצם איסור טריפה הוא משום גסות הנפש, ומזה נמשכת מחלוקת בהלכה, שמ"ד טריפה אינה חיה סובר שמסר הכתוב לחכמים להורות לפי המדע והנסיון להטריף, או להכשיר, (עיין תוי"ט שביעית פ"ז מ"ג), ומ"ד טרפה חיה סובר כהרמב"ן, לפיכך אין הדבר מסור לבינתנו אנו שאין לנו מדע בטהרת הנפש וקדושתה אלא מפי מצות התורה, וכן הוא אומר: להבדיל בין החיה הנאכלת, אלו שמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני.

ראיות מוכיחות לכך:

א. מדגרסינן התם: ותו ליכא וכו' בשלמא לתנא דידן דשייר אתיא בזה הכלל, אלא לתנא דבי רבי ישמעאל והאיכא בהמה שנחתכו רגליה, סבר לה כרשב"א דאמר יכולה ליכוות ולחיות וכו', תנא דבי רבי ישמעאל טרפה חיה ס"ל. (חולין מב ב), מכאן מוכח דלמ"ד טרפה חיה מכשירין בהמה שנחתכו רגליה מטעם דאפשר ליכוות ולחיות. כלומר וכיון שכן אינה בגדר הטריפות שגורמים גסות הנפש וטומאתה. ולמ"ד טרפה אינה חיה אפילו אם יכולה ליכוות ולחיות טרפה משום דכיון שנטרפה שעה אחת הורעל הגוף ואין לו תקנה.

ב. מאי אהדורי ליה חבריה לר' יוסי ברבי יהודה, ישפוך לארץ מרירתו ועדיין איוב קיים (שם מג א)

ג. מחו ליה בכוליא וקטלי אתו לקמיה דרבי אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש? והא קא חזינן דקא מתה גמירי דאי בדרי לה סמא חיה (שם נד א) מכאן דאי לאו דגמירי וכו' מטרפינן מדקא חזינן דמתה אף על גב דאינה בכלל י"ח טרפות.

ד. מסוגין דגמרא בדין שמוטת ירך בעוף, קדירת הקנה נטלה הנוצה ונחבסה הגלגלת בכולהו אם שהתה י"ב חדש מכשירים.

וכן כתב החנוך: ואמרו רז"ל שזמן זה הוא שנה אחת (מצוה ע"ג). וראיתי בהעמק דבר שכתב: חיה אכול שאינה חיה לא תאכל, ופירושו לאפוקי שעומדת למות בתוך י"ב וכאן בא הלכה למשה מסיני כל הטרפות שאינה חיה (ויקרא י"א ב).

והנה לע"ד אין דבריו נהירין לי שהרי בגמרא מוכח, דמ"ד טרפה אינה חיה לא ס"ל די"ח טרפות נאמרו למשה מסיני, דגרסינן התם: בשלמא לתנא דידן תנא ושייר אלא לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר י"ח טרפות ותו ליכא, וכו', מכאן דתנא דמתניתין דסבר טרפה אינה חיה לא סבירא ליה י"ח טרפות נאמרו למשה מסיני, אלא כל שאינה חיה טריפה, אולם לעומת זאת אי אפשר לומר כן מטעמים דלהלן: באמת לא נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בזה שהרי הכתוב צוה ואמר ואנשי קדש תהיון לי, וכן אמרו רז"ל: ואנשי קדש תהיון לי כשהמקום מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף קדושה, (מכילתא משפטים שם), ואם אמנם עיקר טרפה שנאמרה בתורה היא דרוסה, והיינו משום שמטילה ארס וזיהרא מקלא קלי ואזיל (שם נד), וזה מוכיח כהחנוך דמפסיד את אוכלן, או שהוא רע לעכול כהרמב"ם, אבל ודאי ארס הטרפה, יותר ממה שגורם הפסד לגוף מוליד גסות בנפש, וכמ"ש הרמב"ן: לאכול כדי שנהיה בריאים ולא דבר שיוליד גסות, וזה תלוי בזה, ובאמת גם הרמב"ם דפסק כמ"ד טרפה אינה חיה סובר דאסור להוסיף או לגרוע משום לא תסור, וכמו שנבאר להלן, והחנוך גם כן סובר כן, אלא מטעם אחר שידיעתנו בטלה לגבי ידיעתם.

לאור הנחה זו נשוב לעיין בראיות שכתבנו לעיל אחת לאחת.

א. בהמה שנחתכו רגליה, והנה יש מקום עיון בדברי רשב"א [יבמות קכ ב] דכי יכולה ליכוות ולחיות מאי הוי? הרי כיון שנטרפה שוב אינה שבה לכשרותה? וכדאמרינן: זהו פסול החוזר להכשרו, למעוטי קרום שעולה מחמת מכה בריאה דלאו קרום הוא (שם כח). והנה התוס' הקשו כן על רש"י דסבר דאין סירכא בלא נקב דא"כ גם בנסרכה כסדרן יהיה טרפה? ותירצו דאע"ג דאין קרום מחמת מכה סותם היינו באינו סריך אבל כשהיא סרוכה הקרום הולך ומתחזק [מו ב תד"ה "היינו רביתייהו"] והר"ן תירץ דלא כל הנקבים שוים ויש נקבים שהם עלולים להסתם בסירכא וכשנסתמו על ידי סירכא הוברר הדבר למפרע שנקב זה היה מאלה העלולים להסתם, (הר"ן שם), ותירוצים אלה אינם שייכים בבהמה שנחתכו רגליה שאין הסתימה מכשירה אותם אלא הכויה שעל ידי אדם. ולפי זה ברור שהגירסא הנכונה היא רשב"א אומר כשרה, וכמסקנא דגמרא, ומחלוקתם היא, דרבנן סברי שאע"ג שהיא חיה טרפה, דאע"ג שלא נמנית בי"ח טרפות שנאמרו למשה בכל זאת היא מהלכות המקובלות, ורשב"א סבר דכיון שלא נמנית הרי היא כשרה ומחלוקת זאת היא גם למ"ד טרפה אינה חיה.

והנה בהיותי בזה ראיתי בחת"ס שהביא דברי הריטב"א שטרפות בהמה שנחתכו רגליה הוא משום דכאב החתוך ממית (חת"ס יו"ד סימן נב), ואין זה מסתבר לע"ד דא"כ אם שהתה זמן אחרי חתוך תהיה כשרה, ומתניתין תני סתם בהמה שנחתכו רגליה, והיינו אפילו שהתה פחות מי"ב חודש. ועל כל פנים מחלוקתם בדין בהמה שנחתכו רגליה אינה משום דיכולה ליכוות ולחיות אלא, היא מחלוקת בקבלה.

ב. מאי דאהדרו ליה רבנן לרבי יוסי בר יהודה, אין ראיה, שהרי בפשטה דסוגיא קשה מאי ראיה היא זאת? הרי כל דינו של איוב היה י"ב חודש, וכיון ששהה י"ב חודש ונתרפא וחי זמן ארוך אדרבא משם ראיה דנטלה המרה כשרה כרבי יוסי ברבי יהודה, והחת"ס למד מזה דאדם חלש טפי מבהמה אלא שהוא בר מזלא על ידי סמי רפואה (חת"ס שם). ולע"ד אין אנו צריכים לזה אלא אם איתא דטרפה הוא אינו חוזר לכשרותו, והראיה היא דלא אמר איוב תאור דישפוך לארץ מררתו, אלא משום שאין בו כדי להמית, והרי זה כמפורש מקרא שנטלה המרה אינה טרפה, ומתרץ הגמרא דאין זה תאור מליצי אלא באמת נטלה מרה שלו אלא שבאיוב היה מעשה נסים.

ג. ממ"ש: גמירי אי בדרי ליה סמא. אינה ראיה, ואדרבה משם ראיה להיפך שאין להוסיף על הטרפות אפילו למאן דאמר טרפה אינה חיה לדברי הכל, שהרי גם אם ראינו שמתה מחמת המכה אינה טרפה, ולפי זה מ"ש גמירי דאי בדרי להו סמא חיי, אין לפרשו על הנהו עובדי דמחו אגידא דנשיא ואכוליתא, אלא הכי קאמר, גמירי דכל שלא נמנו במשנה או מקובלות בדברי החכמים הקדמונים הרי הוא נכנס בגדר מסוכנת שהתירתה תורה (עיין חולין לז ב), ובהלכה זאת נמסרו גם הכשרות שאפילו למ"ד טרפה חיה אלה הן כשרות משום דגמירי דיכולות לחיות. אבל אין ללמוד מזה להכשיר מדעתנו טרפות שמנו חכמים. תדע מדתנן: [חולין מב א] אלו טרפות בבהמה ואלו כשרות בבהמה לומר לך שגם הכשרות הן מקובלות ומסורות ולא שהן נאמרות מדעתנו בדרך מכלל לאו דכל שאין כמוה חיה טרפה, אתה שומע הן דכל שכמוה חיה כשרה.

ד. ומשמוטת [חולין נז ב] הירך וקדירת הקנה אין ללמוד, שכל אלה הם בגדר שהית י"ב חודש שנבאר להלן, מכללם של דברים למדנו שגם למאן דאמר טרפה אינה חיה אין הדבר מסור לדעתנו להחליט על פי יסודי המדע לגרוע מן הטרפות שמנו חכמים או להוסיף עליהם או אפילו להכריע על פי המדע במחלוקת החכמים. ולפי"ז צריך לומר דמחלוקתם להלכה היא בשהתה י"ב חדש אחרי שנטרפה, דלמאן דאמר טרפה אינה חיה היינו שאינה חיה י"ב חדש שהם כוללים כל שנויי תקופות השנה, וכמ"ש: משם ראיה ימות החמה היה וכיון שעברו עליו ימות הצנה מיד מת (חולין נז ב) הלכך כשחיתה י"ב חדש הוכיחה שהיא כשרה, וכן כתב החנוך: ואצ"ל שזמן זה הוא שנה אחת, וכן כתב בהעמק דבר שעומדת למות בתוך י"ב חדש, ואל תשיבני ממ"ש החנוך עצמו: ואם יש מה שלא נודע לנו ולא לחכמי הרפואה נזקן, אל תתמה עליהם כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהם חכם יותר ממך. ומדוע לא נאמר כן גם בשהתה י"ב חדש? אין זו תשובה, שלדעתם לא אסרה התורה אלא זאת שאינה חיה יותר מי"ב חדש. וזהו למ"ד טרפה אינה חיה, אבל למאן דאמר טרפה חיה אפילו אם שהתה י"ב חדש היא טרפה הל' למשה מסיני, שהרי מאן דאמר טרפה חיה הוא שאמר: והלא ראינו שמתקיימות שתים ושלש שנים, (רש"י ר"פ אלו טרפות) בגמ' אולם דבר זה אינו מתקבל על הדעת, שודאי טרפות שמנו חכמים הם אלה שהתברר להן שאינן חיות י"ב חדש, וכבר אמרנו שאין להוסיף עליהם ולא לגרוע מהן, וא"כ השאלה במקומה עומדת מאי בינייהו, ועוד שבאמת אין שהיית י"ב חדש מכשירה ודאי טרפה אלא ספק טרפה, וכמו שנבאר להלן.

לכן מחוורתא כדכתב הרשב"א ז"ל: ונ"מ לספק טרפה שאם התקיימה י"ב חדש כשרה מעתה (חדושי הרשב"א ר"פ אלו טרפות) [ד"ה גמרא היה אכול].

טרפה ששהתה י"ב חודש.

כללן של דברים בהלכות טרפות, שכל טרפה אינה חיה, ואין לנו להוסיף על הטרפות ולא לגרוע מהם על פי מדענו או נסיונותינו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל: ואין להוסיף על טרפות אלו כלל, שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי הדורות הראשונים והסכימו עליהם בבית דיני ישראל אפשר שתחיה ואפילו נודע לנו מדרכי הרפואה שאין סופה להתקיים. וכן אלה שמנו ואמרו שהן טרפה אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן, אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר: על פי התורה אשר יורוך (ה' שחיטה פרק י' הלכה י"ב י"ג).

ונראה שלמד זה מדתנן: [משנה א] אלו טרפות [משנה ב] ואלו כשרות מכאן שגם הכשרות מקובלות בבתי דינם ואסור אפילו להוסיף על הטרפות, שהרי בקרא דלא תסור נאמר: אשר יגידו לך ימין ושמאל. והיינו לאסור מה שהתירו או להתיר מה שאסרו, וכמו שפסק במקום אחר: זה שחלק על בית דין הגדול בדבר שחייבין על זדונו ועל שגגתו חטאת בין שהיו הם אוסרים והוא מתיר בין שהיו מתירים והוא אוסר הרי חייב מיתה אפילו היה הוא אומר מפי הקבלה ואמר: כך קבלתי מרבותי, והם אומרים: כך נראה בעינינו שהדין נותן, וכו', ואין צריך לומר אם הם מורים מפי הקבלה (ה' ממרים פ"ד ה"א). ומזה נלמוד גם לכל דבר שאין בו עונש מיתה שאסור לסור מדבריהם בין שאמרום מפי הקבלה או אפילו מתוך סברא.

ולפי שיטה זאת פסק: כל בהמה או עוף שנולד בהן ספק טרפות מטריפות אלה כגון בהמה שנפלה ולא הלכה או שנדרסה בידי חיה ואין ידוע אם האדים הבשר כנגד בני מעים או לא האדים, או שנחבסה גלגלתה ואין ידוע אם רובה או מעוטה וכיוצא בדברים אלו אם היה זכר ושהה שנים עשר חדש הרי זו בחזקת שלמה כשאר כל בהמות, ואם היתה נקבה עד שתלד וכו' (ה' שחיטה פי"א הל' א). מכאן אתה למד שאין שהית י"ב חדש או לידה מוציאה מידי טרפה אלא בספק מציאות טריפה, כגון הנך, דהספק הוא אם היה בהם מציאות טרפה. או כגון נחבסה הגלגלת ואין ידוע אם רובה או מעוטה, דזהו נמי ספק מציאות טרפה. אבל כל מקום שיש ספק בפלוגתא אין שהית י"ב חדש או לידה מכריעה להכשיר, דכיון שהלקותא לפנינו אלא שאין אנו יודעים אם היא טרפה או לאו, הרי הוחזקה בהמה זאת לספק טרפה ואין להכריע בספק זה אלא בדרך ההלכה. ולמד זה מהנהו עובדי דקדירת הקנה ונחבסה הגלגלת שנאמרו בגמרא (חולין נז ב), אולם יש מקום עיון בזה, שהרי גבי שמוטת ירך בעוף רצו להוכיח שהיא כשרה ממה שעשו לה קנה של שפופרת וחיתה (שם). ויש לומר דשאני שמוטת ירך בעוף שגם האוסרים אותה אינה אלא מדין מנהג, וכדאמרינן: נהרא נהרא ופשטיה (שם נז) וכן אמרו: הלכה רווחת בישראל דשמוטת ירך טרפה, ופירש"י: כבר נתפשטה ונתרווחה לנהוג (שם נז ב), ובכגון זה מהניא י"ב חדש להכשיר, אבל בכל ספק דפלוגתא אין לפותרו אלא בדרך פסק ההלכה.

ועדיין נשאר מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל, ממ"ש: נטל לחי העליון טרפה, וזו היא טרפות מחודשת שלא נמנתה בכלל הטרפות שמנו חכמים.

והנה בתשובתו לחכמי לוניל נמק את דבריו: משום דלחי העליון שהחוטם קבוע בו הוא נשמת החיים, ואם ינטל נמצא פי הקנה מגולה, ומיד תכנס הרוח בכל נשימה ונשימה וביומה תתקרר הריאה ותמות הבהמה ואין לך שאין כמוה חיה יותר מזה. ומפני זה מנו ניטל לחי התחתון דוקא בכשרות אבל העליון טרפה (כ"מ שחיטה פ"ח הל' כג) [ד"ה לחי העליון].

ואין נמוק זה מישב את הדעת, שהרי ראינו בגידא דנשא ובכוליתא דמחוה ומתה מיד ובכל זה אמרו: וכי להוסיף על הטרפות יש (חולין נ"ד).

ונראה לתרץ דמשם למד הרמב"ם דינו זה, שהרי אמרו: והא חזינן דמתה, ומתרצי: גמירי דאי בדרו לה סמא חיה. מכאן מוכח שבמקום חסרון דבר שנשמת החיים תלוי בו ואי אפשר לרפאותו ע"י סמי מרפא כיון דחזינן דמתה הרי היא טרפה. ועוד יש להסביר דנטילת לחי העליון גורמת הרעלה, הואיל ואין האויר הנכנס אל הריאות מסתנן, ופסק כר' יוחנן דאמר אלו טרפות דוקא. לומר לך דכל מקום שיש טעם מספיק להטריף אין זה מוסיף על דברי חכמים.

אולם אין הדברים אמורים אלא להוסיף על הטרפות שמנו חכמים, ובכגון דנטל לחי העליון, אבל לא להכשיר מה שהטריפו, משום לאו דלא תסור.

וסובר הרמב"ם דכשאמרו טרפה אינה חיה לאו דוקא שנים עשר חדש אלא שסופה למות ממכה זאת, וכמו שכן כתב מפורש (בה' מאכלות אסורות פר' ד' הל' ט). הלכך אין שהית י"ב חדש מכשיר אותה אלא בספק טרפה, וכדאמרן. וכן מוכח מדברי רש"י ז"ל שכתב: מנין לטרפה שאין סופה לחיות (חולין מב א ד"ה אלא) וכן מתפרשים דבריו: סימן לספק טרפה י"ב חדש. אם כך חיה בידוע שלא נטרפה (שם נ"ז ב). דוק ותשכח שלא כתב שאינה טרפה, אלא שלא נטרפה, כלומר שלא היתה בו מכה מטרפת, והיינו כמ"ש הרמב"ם ז"ל.

וכן כתב הרשב"א בחדושיו, דנ"מ לספק טרפה ששהתה י"ב חדש, ובתשובותיו באר דבריו ואמר: דאין לפרש מאמר כל שאינה חיה טרפה אלא על הרוב. אבל אפשר שמקצתן חיין מפני שגופן וטבען חזק. ואם כן אם חיה י"ב חדש היא כשרה. ובטלה כלל משנתנו שאמרו: כל שאין כמוה חיה טרפה, שמובנו הוא שאם נמצא שטרפה כמוה מתה הא אם יש כמוהו חי אינה טרפה כלל, וכן מוכח ממאי דאהדרו ליה חברין לרבי: ישפוך לארץ מררתי ועדין איוב קיים, וכן מוכח מדמקשה רבי יוסי בן נהוראי מאותה שעשו לה הדוק של קרויה, ומאי קושיא אימא זאת שחיה אינה טרפה, אלא ודאי כשאמרו כל שאין כמוה חיה טרפה הוא בדרך החלטי שאין בו יוצא מן הכלל. ואם תאמר ומה נעשה וכבר ראינו יתרה ברגל ששהתה שנים עשר חדש, נאמר שמא שכחת או טעית או נתחלף לך זמן בזמן, או בהמה זאת באחרת. ועוד אני אומר שלא אמרו שיתרת רגל אינה חיה אלא כך אמרו שקבל משה מסיני כל יתר כנטול דמי, וכל שאילו ינטל אינו חי אפילו מעתה שלא יטול טריפה כאלו נטל. ואפילו שהוא מרבה כחול ימים עם יתרונו, וסוף דבר מוטב נחזר אחר הטענות כדי לקיים דבריהם ולא דבריהם המקודשים האמתיים המקויימים, ונעמד ונקיים דברים בטלים של אלו. (תשובות הרשב"א סי' צ"ח).

מכאן שהרשב"א סובר כהרמב"ם שאין שהית י"ב חדש ולידה מכריעים בודאי טרפה שהיא מכלל המנויות במשנה או מקובלות לרז"ל. אלא שהוא חלוק בטעמו, ואומר שאין לדחות דברי חכמים בשום מופת אלא מצוה עלינו לקיים ולהעמיד דבריהם. מזה יוצא ברור לדעתי שאין להכריע בספק דפלוגתא על ידי שהיית י"ב חדש, או לידה, מטעם זה עצמו שאין לדחות דברי האוסרים או דברי כל החכמים שלא הכריעו בהלכה זאת מפני סברותינו ונסיונותינו. אלא בדברים שהוסיפו חכמים ואין הלכה כמותם מביאים ראיה מחיתה י"ב חדש. לא להכריע אלא להוציא מלבם, כגון תרנגולת שנטלה נוצתה. (חולין נז ב).

ודברי מרן ז"ל מוכיחים כן, דכתב: כל מקום שצריך בדיקה כגון דרוסה ונפולה שבורה וכו' לית תקנתא אלא לשהויי י"ב חדש וכו', (יו"ד ס' נ"ז סעיף י"ח). הרי לך מפורש דלית תקנתא לשהויי י"ב חדש אלא בספק טרפה דעובדא, כגון דרוסה ונפולה ושבורה, היינו במקום צומת הגידים או עצמות הגוף שהם מהוים ספק אם נטרפה (עיין דגול מרבבה ס' נ"ד), אבל ספק טריפה וכל שכן ודאי טרפה, אין שהיית י"ב חדש או לידה מוציאו מאסור טרפה.

וכן כתב רמ"א ז"ל בפירוש: וכל מקום שהוא ודאי טרפה אעפ"י שנשתהה י"ב חדש והוא חי אסור (שם יו"ד שם).

ומדקדוק לשון רמ"א דכתב: אעפ"י שהוא חי אסור, ולא כתב טריפה, מוכח, דס"ל כהרמב"ם דאסורו משום לא תסור מדבריהם. והלכך גם בספק דפלוגתא דינא הכי. וכדעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל.

אולם מהרש"ל חולק על הרשב"א ואומר: ומה נעשה אם בא המעשה לידינו בטרפה ודאית שחיתה י"ב חדש ויש בה סימן מובהק שלא נתחלפה. לכן הוא מפרש מ"ש כל שאין כמוה חיה טרפה הוא על הרוב, אבל לפעמים אחד מאלף יבא הענין שטרפה חיה, וחכמים לא נתנו כלל אלא כל שאין כמוה חיה טרפה. אבל לא נתנו כלל שכמוה חיה ודאי כשרה. ומשום הכי לא מכשירים בשהוי אלא בספק טרפה גם החכמים שבאו להביא ראיה מהנהו עובדא שחיה יותר מי"ב חדש, לא אמרו אלא להוציא מכלל טרפות דבר שנפלה עליו מחלוקת וכו', אבל בודאי מה שמוסכם כבר שהוא טרפה אפילו י"ב חדש שיחיה אין זו סתירת דברי חכמים הקדושים כלל (ים של שלמה חולין פ"ג סי' פ'). מדבריו למדנו שגם בספקא דפלוגתא יש להכריע להכשיר בשהית י"ב חדש או לידה. וכן כתב הש"ך והסכים לדבריו נגד דעת הרשב"א (שם ס"ק מ"ח).

אולם דברי הרש"ל תמוהים מאד בעיני במה שחלק ע"ד הרשב"א בלי שום הוכחה ברורה לסתור את ראיותיו. ועוד, שהרי מדרשת ז"ל שאינה חיה לא תיכול, מוכח שכלל זה דאין כמוה חיה טריפה הוא החלטי בלי יוצא מן הכלל. וכן כתב הפר"ח לדחות דברי מהרש"ל (יו"ד נ"ז ס"ק נ').

ויש לקיים דברי מהרש"ל מצד אחר ולומר דבאמת כל טרפה אינה חיה הוא כלל מוחלט אבל הכלל השני סימן לטרפה י"ב חדש הוא על פי הרוב. וכן מפורש בגמרא: דגרסינן התם לאותובי לר"ה: אמרו לו והלא הרבה מתקיימים שתים שלש שנים? (שם נז ב) ובודאי, שעל זה לא נחלק שום אדם שלא יכולה להיות מחלוקת במציאות.

ומאי דאמרינן התם: תנאי הוא בנקב אחד ארוך או צרוף נקבים למלא מקדח, דרבי יוסי בן משולם סבר ממעשה דערבול דעשו לו הדוק של קרויה וחיה, אנו למדים שאין נקב אחד ארוך או אפילו נקבים הרבה מצטרפים. לחסרון מלא מקדח משום דכל ספק בשיעור המטריף, הוא ספק רעותא, ואהני שהית י"ב חדש לבטל ספק הריעותא ומוקמינן אותה אחזקת רוב בהמות כשרות הן.

והרשב"א סבר דחיות י"ב חדש אינה מכרעת אפילו בספק כזה, דבאמת כל טרפה אינה חיה אלא י"ב חדש, ומה שהרבה בהמות מתקיימות אין זה סימן שלא נטרפה, אלא סיבת חיותם היא אמצעי הגנה שמקיימים אותם כל זמן שהם קיימים. ובהעדרם היא מתה, וכמו שמטריפין בסירכא שלא כסדרן מטעם שעתידה להתפרק. ובזה מתישבה שפיר, מה דרבי יוסי בן משולם עמד על דעתו גם אחרי תשובת רשב"א, דהא גלגלת שנפחתה היא מכלל הטרפות שהן בגדר שינטל מן החי וימות סמוך לנטילתו, וכדתנן: וב"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות (אהלות פ"ב). ובכל זאת ראינו שעל ידי מגן חיתה זמן ארוך של חדשים אחדים, והוא הדין לכל טרפה ששהתה יותר מי"ב חדש, ורשב"א סבר דמשם ראיה דכיון שנטל המגן לכן גם אם נתקיימה יותר מי"ב חדש בסיבת הגנה תלינן שלא נטרפה. על כל פנים מדבריהם למדנו דכלל סימן לטרפה י"ב חדש אינו מוחלט דבאמת הרבה מתקיימות שתים שלש שנים, אלא דלענין ספק טרפה סומכין על סימן י"ב חדש להחזיק לבטל הריעותא ולהעמידה אחזקת כשרותה, ורוב בהמות כשרות הן. ובודאי טרפה אין סומכין על סימן י"ב חדש להכשירה הואיל ויש טרפות שמתקיימות שתים ושלש שנים מסיבות הגנה מקריות, ולפי זה מ"ש הרמב"ם שאין להוסיף ולגרוע בטרפות שמנו חכמים משום לאו דלא תסור, היינו לגבי מה שנודע לנו מדרך הרפואה, אבל לענין שהית י"ב חדש ולידה, מן הדין וההגיון הוא שאין סומכין עליו משום דסימן זה אינו מובהק לבטל את הידוע מדרך הרפואה ומכל שכן המקובל מפי רבותינו ז"ל.

ובזה מתורצת שפיר מ"ש בגמרא להוכיח מדכתיב ישפוך לארץ מררתי, וכן דפלח כליותי דאיוב, דאע"ג שחי יותר מי"ב חדש אינו יוצא מכלל טריפה ודאית (עיין חת"ס יו"ד ס' נב).

ובמ"ש לעיל אין אנו צריכים לטעמו של הרשב"א שאין לדחות דברי רבותינו, אלא באמת אין כאן דחיה שהם אמרו שטרפה סופה למות מחמת מכה זאת, וכדפרש"י שאין סופה לחיות. וכן כתב הרמב"ם: ואי אפשר שתחיה ממכה זאת (ה' מאכלות אסורות פ"ד ה' ז' ט'). אבל לא אמרו שאינה חיה יותר מי"ב חדש.

מכל האמור והמדובר למדנו שבספקא דפלוגתא דינו כמו ודאי טרפה, שאין שהית י"ב חדש ולידה מכריע הספק להכשיר. והפר"ח כתב דגם בספק דפלוגתא שקול הוי כספק טרפה, ומכריעים המחלוקת. ומטעם זה יש להכשיר אפילו בטרפה דיתרת שהיא במחלוקת שלא הוכרעה, אלא שיש לחוש ולהחמיר בספק שהרי אנו רואים יתרת שלא בדרי דאוני דהויא טרפה, ואעפי"כ חי יותר מי"ב חדש. ולכן כדי שלא להכחיש דברי רז"ל צ"ל כמ"ש הרשב"א (פר"ח סי' נ"ז ס"ק נ'). והכרתי והפלתי גם הוא כתב: והנה הסכימו הפוסקים במחלוקת הפוסקים הוי כספק טרפה ומהני שהית י"ב חדש. ואני תמה כל החומרות הנאמר לעיל בחסר ויתר וכו' (יו"ד סי' ל"ה). אעפ"י שרוב הפוסקים מכשירים אנו מחמירין. ולמה נחמיר בשור הגדול הא זהו קרה בבטן, ושור הוא יותר מי"ב חדש, לכן צ"ל כמ"ש לעיל, כי ידעו רבותינו הקדמונים שהוא מותר רק החמירו לצורך שעה ומיגדר מילתא. (פלתי סוף ס' נ"ז).

ומדבריהם למדנו שגם בפלוגתא דדינא שלא הוכרעה אלא שקבלנו סברת המחמירים ואפילו שהיא נגד רוב הפוסקים לא מהני בזה שהית י"ב חדש, ומטעמא דהרשב"א.

ולפי זה יוצא לדין דכרס הפנימי שנקבה בצד פנים שתחת הצלעות אין שהית י"ב חדש או לידה מוציאה אותה מכלל טרפה, היות ומדין חומרא קבלנו עלינו לאסור הנקב בכל כרס הפנימי. ולהרמב"ם חייבים אנו לנהוג כן אפילו אם נודע לנו שהיא חיה משום לא תסור. ולהרשב"א ומהרש"ל משום שלא להכחיש דברי קדמוננו שפסקו להחמיר אעפ"י שידעו שיכולה להתקיים יותר מי"ב חדש.

וזהו למ"ד דלחומרא הוא דפסקנו כן. אבל מדברי הרמב"ם ומרן ז"ל נראה שכן הכריעו להלכה. וכיון שקבלנו הוראותיהם, חלה עלינו חובה זאת להטריף אף אם נתקיימה יותר מי"ב חדש.

והנה בהגהת הטור נאמר: אמר המגיה שמעה אזני מפי מגידי אמת שבארצות המערב, בימי אדר שהשור לוחך את ירק השדה ברבוי ממלא כריסו הרבה וכדי שלא ימות קורעין אותו על גבו בן צלעותיו וקורעין הכרס ומוציאין ממנה פרש הרבה וחוזר ומתרפא ובזה נצול מן המיתה והחוש והנסיון לא יכזיבנו אדם, וצדקו דברי הפירוש הראשון.

והחכמת אדם תמך דברי הגהה זאת וכתב: ולפי זה הוי ספק דפלוגתא, וכיון שילדה היא כשרה (בינת אדם כלל כ' אות כ"ו). ואחריו החזיק בערוך השולחן להכשיר בשהיית י"ב חדש משום דריב"א (האומר דכל הכרס הוא כרס הפנימי) הוא יחידאה, אלא דמפני הספק פסקו להחמיר כמותו, לכן מתירים להשהותו י"ב חדש להכשירו. אולם החלב אסור כל יב"ח. ואולי שבצרוף דעת העטור יש להתיר גם החלב, וצ"ע (ערוך השלחן יו"ד ס' מ"ח סעיף ז – י"ד).

ולעומתם הב"ח כתב: אין זה כדאי לסתור דברי ריב"א, דכבר כתב הרשב"א דכל טריפות שמנו חכמים אפילו הן מתקיימות הרבה טריפה היא, והכי נקטינן דבכל הכרס הפנימי ניקב במשהו טריפה (ב"ח יו"ד ס' מ"ח).

ולע"ד נראים דברי הב"ח שהרי לדעת הרמב"ם מה שלא מכשירים כשהיית י"ב חדש הוא מטעם גזרת הכתוב דלא תסור, ואסור זה חל גם על אסור שאסרו מספק. ולדעת הרשב"א נמי אין להכשיר משום לעז ובטול דברי רבותינו הקדושים. ולא עוד אלא שגם לדעת מהרש"ל אין להתיר בזה, שהרי כתב: אבל מה שמוסכם כבר שהוא טרפה אפילו י"ב חודש שיחיה אין זו סתירת דברי חכמים הקדושים כלל וכו'.

הא למדת שגם מהרש"ל מודה שבדבר שמוסכם שהוא טרפה אין שהית י"ב חדש מכשירה הואיל ואין השהיה סותרת דברי חכמים שאמרו שהיא טרפה, שהם לא אמרו שאין טרפה חיה אלא בדרך הרוב, ולהיפך אם אתה מכשירה הרי אתה מבטל לדברי חכמים שהכריעו להטריפה. ואין לחלוק ולומר דבשאלה שבנדון דידן שכל הבהמות נקובות הכרס מעין זה מתרפאות זו היא הוכחה מעליתא שנקב זה אינו מטריף, זה אינו אלא אדרבא איפכא מסתברא, הואיל וכולן מתרפאות הרי אתה מוציא לעז ומבטל דברי חכמינו האוסרים מדינא או אפילו מדין ספקא דדינא.

ואל תשיבני ממ"ש בדין נטלה האם: ובא מעשה לפני חכמים והתירוה שאמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה. יוצאת מאכלסנדריה של מצרים אלא אם כן נוטלים האם שלה (סנהדרין ל"ג). דלהחזיק דברי חכמים ודאי שלומדים מדברי הרופא.

נקב בכרס הפנימי

אחרי ברור הלכות טרפות ביסודן נסורה נא לעיין במקור הלכה בדין נקיבת כרס הפנימי, גרסינן בגמרא: הכרס הפנימי שניקבה או שנקרע רוב החצונה, איזו היא כרס הפנימי אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בן חנינא כל הכרס כולו זו היא כרס הפנימי ואיזה כרס החיצון? בשר החופה את רוב הכרס. רבה בר רב הונא אמר מפרעתא. מאי מפרעתא? היכא דפרעי טבחי, בנהרדעא עבדי כרבה בר רב הונא. ופרש"י: מפרעתא צד הרואה את הקרקע הנראה מיד כשפותחין הבהמה להוציא המעיים וכו', וכיון דלא אפסיקא הלכתא עבדינן לחומרא וטרפינן בכל הכרס בנקב משהו כבני מערבא (חולין נ ב) והרי"ף ז"ל [דף יג ב, ברי"ף] כתב: איכא מאן דאמר הלכה כרבה בר רב הונא, ואיכא מאן דאמר הלכה כרבי יוסי בר חנינא. וכן כתב הרא"ש [אות לג] אלא שהוסיף בדבריו וכתב: ורש"י פסק לחומרא כרבי יוסי בר חנינא, וכן עמא דבר.

והרמב"ם ז"ל כתב: כרס שניקב טרפה. וסתם דבריו שכל הכרס דינו ככרס הפנימי להיותו נטרף בנקב משהו. ובמ"מ נמק פסק זה וכתב: וכן נראה דרב אשי דהוא בתראה ס"ל כרבי יוסי בן חנינא (ה' שחיטה פ"ו ה' י"א). וכן נראה שהוא דעת הטור שכתב: ויש אומרים דכל הכרס הוא כרס הפנימי ליאסר בנקיבת משהו וכן עיקר.

ומרן ז"ל בשו"ע פסק כדברי הרמב"ם, מכאן שהרמב"ם הטור והשו"ע פוסקים להלכה דכל הכרס הוא נטרף בנקב משהו ולא משום חומרא דספק דפלוגתא, אלא משום דכן נפסקה הלכה, וכמ"ש המ"מ, (יו"ד סי' מח סעיף ב).

והעיטור ז"ל הלכ' שחיטה דף (ל ב) ד"ה בשר פסק להלכה כרבה בר רב הונא, ולפי זה נטרף הכרס בנקב משהו אלא באותו הצד שרואה את הקרקע ושנגלה כשפותחין את בשר הכרס החיצון אבל כל שאר הכרס דינו ככרס החיצון שאינו נטרף אלא ברובו וכדכתב הר"ן משם הרשב"א [ד"ה מאי מפרעתא דף יג ב, ברי"ף].

מהאמור למדנו דשלש דעות נאמרו בהלכה זאת והן:

א. הרי"ף רש"י והרא"ש פסקו להטריף בכל הכרס בנקב משהו מספקא דפלוגתא.

ב. הרמב"ם הטור והשו"ע פסקו להטריף מדינא.

ג. בעל העיטור ודעמיה פוסקים להלכה כרבה בר רב הונא דבני נהרדעא עבדי כוותיה, ולפי זה אין טרפות בנקיבת הכרס במשהו אלא בצד הרואה את הקרקע, אבל שאר הכרס אינו נטרף אלא אם נקרע רובא. ולפי זה בשאלה דנדון דידן דניקבה הכרס על ידי מחט חלול נראה ודאי שלדעת רוב מכריע של הפוסקים ראשונים ואחרונים הרי היא טרפה מדין כרס הפנימי שניקבה במשהו.

והנה לעיל הבאתי דברי הגה שבספר הטור שכתב:

אמר המגיה שמעה אזני מפי מגידי אמת שבארצות מערב ביומי אדר שהעשבים גדולים והשור לוחך את ירק השדה ברבוי ממלא כריסו הרבה, וכדי שלא ימות קורעים אותו על גבו בין צלעותיו וקורעין הכרס ומוציאין ממנה פרש הרבה וחוזר ומתרפא ובזה נצול מן המיתה וכן עושין לגמלים בזמן הזה והחוש והנסיון לא יכזיבנו אדם וצדקו דברי הפירוש הראשון.

ועל יסוד הגהה זאת סמך החכמת אדם וכתב שכיון שדין זה ספקא דפלוגתא מהני שהית י"ב חודש או לידה להוציאה מידי ספק טרפה (בינת אדם ה' טרפות כלל כ' סי' כו).

ולע"ד נוסף על מ"ש לעיל, אין דבריו מחוורים להלכה שהרי הגהה זאת לא דסמכא היא דליכא מאן דחתים עלה ואין החוש והנסיון מכריע לפסוק הלכה בדיני טרפות (כמ"ש בפתחי תשובה שם ס"ק א).

ברם אעפ"י שלהלכה נראים הדברים כן, בשאלה דנדון דידן הואיל והתברר שמעשים בכל יום הוא שנוקבין את הכרס ובזה הבהמה מתרפאה ושבה לבריאותה. ואם נטריף אותה נמשך מזה הפסד מרובה שנצטרך לשוחטה ולמוכרה לגוי ונאסר חלבה מדין חלב טרפה והפסד זה מצוי הרבה ועלול להרוס את משק החלב היהודי, לכן חלה עלינו החובה לעיין בצדדי היתר להציל ממונם של ישראל ולחזק ישובנו המשקי בארץ. ולכן נראה לי לצדד בהתירא מטעמים דלקמן:

א. ניקבה הכרס והחלב סותמתה. בדין חלב הכרס נחלקו קדמונינו ז"ל, דרבינו יואל ושאר גדולי אשכנז הנהיגו בו היתר לאוכלו, ורבינו אפרים אסרו באכילה כחלב גמור שחייבים עליו כרת (עיין מרדכי פא"ט סי' תרכג ובבית יוסף ודרכי משה יו"ד סי' סד סעיף ט). והרמב"ם [הל' שחיטה פ"ו הל' יא] ומרן ז"ל בשו"ע פסקו כרבינו אפרים לאסור החלב שעל הכרס, ורמ"א ז"ל כתב: וכן המנהג בכל מקום מלבד בני ריינוס שנוהגין במקצתו היתר ואין מוחין בידם שכבר הורה להם זקן (שו"ע שם).

ולפי"ז יש לומר שגם לדעת האוסרים חלב זה באכילה מודים שהוא סותם את הנקב שבכרס להכשירו וכמ"ש: אינהו מיכל אכלי ולדידן מיסתם נמי לא סתים (חולין מט ב) וכן מוכח מדברי הש"ך בדין כרס שניקב וכו' שכתב: עיין סי' ס"ד סעיף י"ד. והגר"א בביאורו גם הוא ציין: עיין סי' ס"ד סעיף ט. משמע מדבריהם שהשוו דין חלב שעל הכרס כדין חלב דאיתרא ודאקשתא שעל הקיבה דאפילו להאוסרים אותו באכילה מודים דמסתם סתים להכשירו מדין טרפה.

וכן כתב הפר"ח ז"ל [ס"ד ס"ק יד] וז"ל:

ודע שהרמב"ם קאי בשיטת רבינו אפרים, שאסור חלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה וכמ"ש המרדכי פא"ט אבל לבני ריינוס שנוהגין בו היתר לאוכלו כל שכן שאם ניקב. הכרס וחלב זה סותמו דמהני. וגם הפלתי הוסיף וכתב: דאפילו לדעת רבינו אפרים דחלב שעל הכרס אסור מכל מקום ראוי הוא להיות סותם משום דלאו תותב הוא ומה שאינו סותם הוא משום דכיון דשם חלב עליו אעפ"י שאינו תותב אינו סותם משום לא פלוג. הלכך לרבינו יואל דסובר דלא חלב הוא אין לפסול סתימתו משום לא פלוג וכיון דהעיקר כרבינו יואל אין להחמיר (יו"ד מח ס"ק ג וסי' ס"ד ס"ק ג).

וכן כתב בחדושי הגרשוני [סימן מח, על הט"ז סק"ב] (גליון השו"ע דפוס וילנא שם) משם תשובת ר"י לבית הלוי דבאמת כיון שהקרום דבוק מיסתם סתים אבל מכל מקום לא הכשיר.

ובמטה יהונתן (סי' ח – ס"ק ב') נדחק לומר דגבי חלב שעל הכרס, כיון דמחמת חומרא קבלו עליהם דעת רבינו אפרים ולדידיה הוי חלב דאורייתא וענוש כרת, ליכא למימר אינהו אכלי וכו', משא"כ גבי חלב שעל היתר דלא הוי רק חומרא בעלמא אמרינן שפיר אינהו מיכל אכלי (שם).

ולע"ד נראה שזו היא חומרא יתירה, ויותר נראים דברי הפלתי שחלב זה מיסתם סתים, ועל כל פנים הואיל ודין זה במחלוקת הוא שנוי, יש לצרפו לספק ספיקא דשמא הלכה כמאן דאמר דכרס הפנימי הוא רק מקום מפרעתא דטבחי, ואם תמצי לומר דהלכה כמאן דאמר דכל הכרס דינו ככרס הפנימי להיות מטריף בנקב משהו שמא הלכה כבני ריינוס שחלב על הכרס הוא חלב טהור וסותם, או דאפילו לרבנו אפרים דסובר שהוא חלב אסור באכילה מהני לסתום את הנקב להצילו מדין טריפה, ולא תימא דספק ספקא דפלוגתא חשוב כספק דחד שמא, שהרי כתב מהר"ם בן חביב ז"ל דסוגין דעלמא להתיר בספק ספקא דפלוגתא אף באסור דאורייתא וגם באסור אשת איש להתירה לעלמא (גט פשוט סי' קכט ס"ק ג').

ספק ספקא דפלוגתא נגד פסק הרמב"ם ומרן בשו"ע.

ועדיין יש מקום לדון בדבר, אם יש להתיר בספק ספקא זה, הואיל שהרמב"ם ומרן ז"ל בשו"ע פסקו בפירוש דכל הכרס נקיבתו במשהו ואין החלב שעליו סותמו להצילו מדין טרפה, שהרי כתבו: כרס שניקב טרפה ואין לו דבר שיסתום אותו שהרי החלב שעליו אסור (יו"ד סי' מח סעיף ב'), וכיון שקבלנו הוראותיהם אינו חשוב כספקא דפלוגתא ואם כן יוצא שאין כאן אפילו ספק אחד.

וכמ"ש מרן מהר"י אלגאזי ז"ל: וסוגין דעלמא לפי הסכמת האחרונים דספק ספקא דפלוגתא דרבוותא ספק ספקא הוי לענין איסור, אבל מה נעשה דאין בידינו להקל הפך פסק מרן בשו"ע (שמחת יום טוב סי' יא ד' מ"ג ע"א).

אולם לעומת זאת מצאתי ראיתי למרן החק"ל ונדיב לב דסברי בפשיטות להתיר בספק ספקא אפילו נגד פסק מרן ונימוקם עמם, משום דקבלת דעתו אינה חשובה כהכרעה ודאית, אלא משום שאין בנו כח ההכרעה קבלנו דעתו ועדיין הספק דפלוגתא במקומו עומד ולא תהיה קבלת דעתו חמורה יותר מספק דאורייתא דאע"ג דספק דאורייתא לחומרא, כשמצטרף עמו ספק הוי ספק ספקא להתיר, ובסו"ד אסיק דבמקום דאיכא פסידא ושעת הדחק גם השמחת יום טוב הסכים כדעת הזקן אהרן להתיר בספק ספקא נגד פסק מרן אפילו לבני ארץ שקבלו הוראותיו (מרן זקני הגאון חיים דוד חזן. ראשל"צ בירושלים בספרו נדיב לב ח"ב סי' ס"ג).

ולפי"ז יוצא לדין בנדון דידן שיש בו פסידא גדולה מאד בהפסד החלב בחייה ושיצטרך לשחוט ולמכור לנכרים בדמי בשר טרפה בהמה שעומדת לחלבה, ודאי שבכגון זה שפיר סמכינן על ספק ספקא דפלוגתא נגד פסק מרן ז"ל.

ובר מן דין נלע"ד להתיר בנדון דידן מדין ספק ספקא משום דיש לומר שגם מרן ז"ל לא הכריע לפסוק הלכה דכל הכרס דינו כנקובת משהו אלא לחומרא פסק כן וכדכתבו הרי"ף והרא"ש, וכן כתב הפרי תואר בדעתו (יו"ד סי' מ"ח), ולדעת הפלתי גם בדין חלב שעל הכרס פסק שאינו סותם לחומרא ומדין לא פלוג רבנן, ואם כן אעפ"י שקבלנו הוראותיהם לפסוק לחומרא מספקא דדינא ככל ספק דאורייתא בצרוף שני הספקות יחד, הרי זה ככל דין ספק ספקא שדנין בו לקולא אפילו בספק דאורייתא.

ניקבה ודופן סתמה

ועוד נראה לי לצדד בהיתרא בנדון דידן מדין ריאה שנקבה ודופן סותמה דכשרה משום דהויא סתימא דמעיקרא ולא קרום שעלה מחמת מכה, ולא הצריכו תנאי דסביך בבשרא אלא בריאה משום שתמיד היא בתנועה של תנופה (חולין מח א, שו"ע יו"ד סי' לט סעיף יח)

תדע ממ"ש: סימפונא דריאה דאינקיב לחבריה טריפה, ואם ניקב לבשר הריאה כשרה, משום שהבשר סותמו (יו"ד סי' לו סעיף ו'), וכ"כ הטו"ז וש"ך: דבשר הדבוק בו בתולדתו אעפ"י שהוא באבר אחר סותם (יו"ד סי' מו סעיף א).

והוא הדין בנדון דידן שהנקב נעשה בצד בשר הצלעות שעל גבי הכרס, הואיל ודבוק מתולדתו, הרי זה דומה לריאה שניקבה ודופן סותמתה וסימפונות הריאה שניקבו לבשר, ודרא דכנתא שניקב אחד לחברו שסותמים את הנקב להכשירה מדין טרפה.

ובזה נסתרת מאליה ראית הגהה שבטור, שקורעין את השור על גבו בין צלעותיו וקורעין הכרס ומוציאין ממנה פרש וחוזר ומתרפא (יו"ד סי' מח), דקושטא הוא דחוזר ומתרפא, והיינו משום דבשר הצלעות שהוא חופף עליו מתולדתו סותם את הנקב כדין ריאה שניקבה ודופן סותמתה, וכן בשאלה דנדון דידן בשר הקיבה עצמו מתכוץ ונסתם תיכף אחרי הוצאת המכשיר שמנקב אותו ומגין על נקב הכרס הסמוך לו.

מכל האמור והמדובר יוצא שנקובת הכרס דנדון דידן אינה יוצאת מכלל ספק טרפה, אי משום שגם האוסרים בנקב הכרס אינו אלא מספקא דפלוגתא, ואי משום דיש לומר שהחלב שעל גבי הכרס או בשר שבין הצלעות סותמים הנקב, ובכגון זה ודאי דמהני שהית י"ב חדש או לידה להוציאה מספק טרפה.

וכן כתב מהרש"ך פא"ט: שהית י"ב חודש או לידה מועילה גם לספק טרפה במקום דאיכא פלוגתא בין הפוסקים (יו"ד סי' נז שם ס"ק מח).

ונראה דאפילו לדעת רמ"א (נ"ז סעי' מד בהגה) שכתב: ויש מחמירין דכל שצריכין להשהותו י"ב חודש חיישינן לתקלה ואפילו אינו אלא אחד העומד בספק, ואין למכרו חי לנכרי אלא ימיתנו שמא יחזור וימכרנו לישראל (שם), בנדון דידן שיש צדדים להכשירו אפילו בלא שהיה ולידה נראה דמותר להשהותו כדי להוציאו אפילו מספק ספקא, ומותר לאכול חלבו מדין ספק ספקא או דופן סותמה וכדאמרן. והואיל והשעה צריכה לכך משום שאם נבוא לאסור נשלול אפשרות של משק החלב על ידי ישראל ונמנע ענף כלכלי גדול לפרנסת בעלי משקים ומזונות הצבור כולו, בכגון זה ודאי שרשאים אנו לומר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק, ואף אנו נסמוך על דעת המכשירים נקיבת הכרס במקום זה שתחת הצלעות.

והנלע"ד כתבתי.