* על אודות שחידשו להדפיס בסידורים שם הוי"ה ב"ה, ומרחיהים אות ה' האחרונה, וממלאים חללה בשם אדנות *
* מראה מקור הדברים בספרי המקובלים *
* מבאר שלא נאמרו דבריהם אלא לכוונה, לא לכתיבה, ושגם יש קפידה לא לכותבן *
* עוד מבאר שלא נאמרו הדברים אלא לבאים בסוד ד', אבל מי שאינו מבין בסתרי תורה די לו שיכוון בשם ה' מה שכתוב בשו"ע *
* מעלה שאיננו רשאים לשנות, אלא יש להדפיס שם ה' ככתוב בספרי תורה *
כ"ג חשון ה' תש"ט
נשאלתי מפי האיש הירא את ה' מרבים, על השינוים שישנם בין סדורי התפלה והמחזורים של ימי החגים הקדמונים מלפני דורות קדומים וקיימים עוד היום בכל קהלות האשכנזים העי"א, ובכל תפוצות גולת ישראל, שבהם נדפסו שמות של ד' אותיות ככתיבתם בספרי התורה נביאים וכתובים, ובין הסדורים שנדפסו בזמן האחרון ונקראים בשם "חקת עולם", ובהם נדפס שם בן ד' אותיות בהרחבת ה' האחרונה ומלוי חללה בשם אדנות, וסמוך לה שלוב שני שמות הקדש, הוי"ה ואדנות. והיות ובזמננו זה רבתה הדרישה לסדורי תפלה ומחזורי המועדים, ויש צורך להדפיסם באלפי מאות טפסים, לכן רצוננו לדעת יסודו ומקורו של שנוי זה, ואיך להתנהג בהדפסת ספרים חדשים ממין זה בצורתם של 'חקת עולם', או בצורתם של הספרים הקדמונים, שהם קיימים גם עתה בארץ בכל קהלותיה ועריה ובכל תפוצות הגולה.
וזאת תשובתי:
יסוד הדברים הם מדברי רבותינו בעלי תורת הח"ן ז"ל שכתבו: בכל פעם שאתה מזכיר ומברך ומוציא מפיך שם ההוי"ה, תכוין לכלול ביחד הוי"ה-אדני, לפי כי בכתיבתו הוא הוי"ה, ובקריאתו הוא אדני, כנודע. גם צריך לכוין בכל פעם שתוציא מפיך שם הוי"ה, בכל מקום שיהיה הזהר לכוין בזה, כי הוא סוד קשר המלכות עם ז"א, באופן זה: כי הנה כתוב בשם הוי"ה, ותכוין כי ג' אותיות יהו' הוא ז"א, וה"א אחרונה שבשם שהיא מלכות, תכוין שנעשה שם שלם, שהוא שם אדני, באופן שתצייר שם הוי"ה בלבך, ותכוין בה"א אחרונה לשם אדני שהיא הנוק', והיא ה"א אחרונה של הוי"ה ('שער הכונות' ענין הברכות, ד"ה הקדמה א' קטנה).
והם הם הדברים שנאמרו ב'נהר שלום': ויכוין לכלול ולחבר הוי"ה ואדני שהם סוד מ"ה וב"ן דזו"ן דכללות ופרטות, גם יכוין לקשר ולחבר נוקבא דז"א הנקרא אדני בשם הוי"ה באופן זה, כי שלש אותיות יהו' הוא הז"א, ואות ה"א האחרונה היא נוק' ונקרא אדני (ספר 'נהר שלום' סדר כוונת הברכה).
מדבריהם ז"ל מתבררת כוונת מחבר ספר 'חקת עולם', בכתיבת שם אדני תחת הה"א האחרונה לפי שהיא נקראת אדני, ובסמיכות שלוב שני השמות שאחרי השם, והדברים עתיקים וידועים לבעלי תורת הח"ן אשר באו בסוד ה'.
אולם השאלה היא אם ראוי לכתוב שם אדני תחת הה"א ושלוב שני השמות אחריו, או לכתוב שם בן ד' אותיות כמו שכתוב בתנ"ך, וכמו שכן כתבו בכל סדורי התפלה שנדפסו בדורות שלפנינו בכל קהלות ישראל שבכל תפוצות הגולה ?
והנה מדברי רבותינו המקובלים מהרח"ו והרש"ש זצוק"ל שכתבנו מתברר, שלא נאמרו דבריהם אלא לכוונה ולא לכתיבה, וכן אמר מפורש: 'שתצייר בלבך', והדבר מוכרח מעצמו, שהרי כונה זאת לא רק לברכות נאמרה, אלא: בכל פעם שאתה מזכיר ומברך ומוציא מפיך שם הוי"ה בכל מקום תכוין וכו', הא למדת שגם בקריאת התורה ונ"ך צריך לכוין זאת, ולא יעלה על דעת מי שהוא לכתוב שם אדנות בתוך השם עצמו ובסמוך לו ושלובו אחריו בכל ספרי התנ"ך.
זאת ועוד אחרת, הכתיבה אינה משלימה את הכונה, כי הכונה אינה רק בשלוב האותיות בכתבם, אלא כוונת שלובם הוא סוד קשר המלכות עם ז"א או נוק' דז"א עם שם הוי"ה, וכל מי שלא בא בסוד ה' לדעת קשר זה בסודו ועמקו, אינו מוסיף כלום בשלוב האותיות בכתבם, והיודע סודם של דברים הרי הוא מכוין בהם גם בכתיבת השם של ד' אותיות כמו שכתוב בתורה. כונות אלה מיוחדות למרי דרזין שבאו בסוד ה', ברזין עילאין דשמא קדישא ובסתרי תורה, אבל לכל איש מישראל שאין לו ידיעה זאת, די שיכוין פירוש המלות, וכמ"ש מרן ז"ל: יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהוא היה הוה ויהיה (או"ח סי' ה'), כונה זאת היא מתקיימת בכתיבת ה' באותיותיו ובקריאתו, ואין צורך לכתוב שם אדנות בתוך השם ולשלב שני השמות בכתיבה, וע"ע ספר חסידים סימן מ"ו ופירוש אזולאי, ותאורנה עיניך בעצם כוונת הברכות.
ועוד נראה לי דיש קפידא בדבר מדגרסינן בגמרא: רבי אבינא רמי, כתיב [שמות ג,טו]: 'זה שמי לעלם', וכתיב: 'וזה זכרי לדור דור' ? אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, אני נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת (פסחים נ,א קידושין עא,א). ומשמע ודאי דלעכובא נאמר: נכתב אני ביו"ד ה"א ולא באל"ף דל"ת. מכאן שכל מקום שהוא נכתב ביו"ד ה"א אינו נכתב באל"ף דל"ת, דומיא דנקרא באל"ף דל"ת ולא ביו"ד ה"א, דהיינו לעכובא.
ועוד יש לומר שזהו בכלל דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב, דבי רבי ישמעאל תנא: 'אלה' – אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות (גיטין ס,ב), ושניהם דבר אחד אמרו, דכל שאי אתה רשאי לאמרם בכתב אי אתה רשאי לכתבם, ומה שהתירו לכתוב המשנה והתלמוד, הוא משום שהתורה משתכחת, וכמ"ש רש"י (שם).
דון מינה לנדון דידן, שכתיבה וקריאת שמות הקדש הוא תורה שבע"פ, וכמ"ש רש"י: שני שמות לימדו, שם הכתיבה ושם הקריאה (פסחים שם), הלכך לא הותר אלא לכתבם בספר בתור הוראה, וכמו שכן כתוב בספר הכונות (שם), ובזה נמלט משכחה, אבל לא לכתבם בסדורי התפלה בתוך ה"א אחרונה ובשלוב שאחרי השם, לכן נזהרו קדמונינו ז"ל לכתוב שם בן ד' אותיות כמו שהוא כתוב בספר תורה, שכך נמסר למשה כתיבתו וקריאתו, ואין אנו רשאים לשנות מקבלתם, לא בתוספת ולא בגרעון, אלא להדפיס כל סדורי התפלה ומחזורי המועדים ככל ספרי הקדמונים שהיו לפנינו בכתיבת שם בן ד' אותיות, ככתבו בספרי התורה. ולשומע יונעם ותבא עליו ברכת טוב. ועליו יאמר: 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך [שמות כ,כא]'.
והנלע"ד כתבתי
