סימן ג

(לאו"ח סי' קל"ט).

עולה לתורה שטעה ובירך באחרונה אשר בחר בנו

 

(ז' אדר תש"ז).

לכבוד הרב היקר חו"ב כמוהר"ר ישעיהו משורר יצ"ו רב במחנה יהודה והסביבה הסמוכה לפתח תקוה. שלום וברכה.

 

נמצאתי לאשר בקשני לחות דעתי בנדון מי שעלה לקרוא בתורה וטעה בברכה האחרונה וברך אשר בחר בנו בנוסח ברכה שלפני הקריאה, אם צריך לחזור ולברך כנוסח ברכה אחרונה, ומעכ"ת  הורה שכן צריך לברך, אבל קם איש מבין הקהל וערער על הוראתו זאת, שלדעתו היא ברכה לבטלה, הואיל ויוצא ידי חובתו גם בברכת אשר בחר בנו, ולכן בקש ממני לחות דעתי בשאלה זאת.

 

והנני נעתר לבקשתו ואען ואומר בסיעתא דשמיא. עיקר דין זה שנינו במתניתין: הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא, התוס' כתבו: קשיא אמאי תנא  הכא שלשה פעמים דהא בחד זימנא סגיא, וי"ל דהוה סלקא דעתך דכל דטפי מילתא מחבריה מברך לפניה ולאחריה, משום הכי איצטריך למתני בכולהו (מגילה כא. תד"ה הפותח). ודברי התוס'  צריכים פירוש. והנראה בכוונת דבריהם הוא, דהוה ס"ד לומר דכל דטפי מילתא מברך היינו בראש חדש מברך השלישי כדינו בשני וחמישי ומברך גם הרביעי שהוא מוסיף אדחבריה וכן ביום טוב  מברכים השלישי הרביעי והחמישי, ובשבת גם הששי והשביעי. וטעמא דמילתא דכל קריאה נוספת לחובת היום צריכה ברכה לפניה ולאחריה, לזה איצטריך למיתני כולהו לאשמועינן דבכולהו  אינו מברך לפניה ולאחריה אלא פותח וחותם.

 

והר"ן תירץ: דאיצטריך למיתני כולהו דהוא אמינא דהיכא דנפישי בעינן שיהיו כולם מברכים. ונראה לי בכוונתו דכולם מברכים היינו אלה דנפישי וכדברי התוס'.

 

ועדין קשה דליתני רק ברישא דבשני ובחמישי וכו', ובסיפא בשבת שבעה, ומנייהו ילפינן גם לר"ח ויום טוב ויום הכפורים דאינו מברך אלא הפותח והחותם. ויש לישב.

 

ובגמרא אסקינן: תנא הפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה. והאידנא דכולהו מברכי לפניה ולאחריה היינו טעמא דתקינו רבנן משום גזירה דנכנסין ויוצאין.

 

פירש"י: משום הנכנסין, שאם יכנס אדם לביכ"נ אחר שבירך ראשון ואם לא ישמע את האחרים מברכין יאמר אין ברכת התורה לפניה, ומשום היוצאין ולא שמעו החותם מברך לאחריה, יאמרו אין  ברכה בתורה לאחריה (שם כא ב). מריהטא דסוגיא מוכח שברכות קריאת התורה לא משום מצות תלמוד תורה נאמרו, שלמצות תלמוד תורה סגיא ברכה אחת לפניה, והיא אשר בחר בנו וכו' (עין  ברכות יא ב) אלא ברכות אלו הן לכבוד התורה, וכן כתבו התוס': דברכת התורה לפניה ולאחריה לאו משום תלמוד תורה, שאפילו ברך ברכת הערב נא או נפטר באהבה רבה חוזר ומברך. תדע  במקום שאין לוי כהן קורא במקום לוי ומברך אעפ"י שברך בקריאה ראשונה, (ראש השנה לג א תד"ה הא). וכן כתב מהר"י ברזילי ברצלוני משם רבינו סעדיה גאון דברכת התורה נתקנה משום כבוד  התורה כשקורא בצבור (עין טור או"ח סי' קל"ט). וכיון שכן מסתברא לומר שברכה שלפניה ולאחריה בקריאת התורה היא אותה ברכה של תלמוד תורה, דהיינו אשר בחר בנו, ואילו היתה ברכה  אחרת לחתימה לא הוה שתיק תלמודין לפרשה. אבל הרמב"ם וכן הטור ושו"ע כתבו לברך אחריה אשר נתן לנו וכו' והיינו משום דברכת התורה לאחריה ילפינן לה מברכת המזון מק"ו, על חיי שעה  מברך על חיי עולם לא כל שכן, או מדכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך, ולהלן הוא אומר ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצוה. (ברכות מח: ועי"ע ירושלמי ברכות פ"ז ה"א ומגילה פ"ד ה"א).

 

וכיון שכן למדנו דברכה אחרונה של קריאת התורה אינה אותה הברכה שלפניה, אלא ברכה מיוחדת על ההנאה שנמשך ממנה שהיא חיי נצח בעולם הזה כדכתיב: כי היא חייך ואורך ימיך על  האדמה, וחיי נשמות לעולם הבא, וזהו מובנה של ברכה זאת שנאמר בה וחיי עולם נטע בתוכנו, וה הוא על ידי תורה שבע"פ שהיא מאירה תורה שבכתב ומאיר נשמת לומדיה.

 

וכן מפורש במסכת סופרים: ויברך עזרא את ה' האלקים הגדול. במה גדלו, רב אמר גדלו בשם המפורש רבא אמר בברכה גדלו, והיכי מברך? בעשרה אומרים ברכו את ה' המבורך. ביחיד, כשהוא  משכים לקרוא אומר בא"י אמ"ה אשר נתן לנו תורה מן השמים חיי עולמים ממרומים ברוך אתה ה' נותן התורה. וגולל ואומר ברוך אתה ה' אמ"ה אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו ברוך  אתה ה' נותן התורה. (מסכת סופרים פי"ג ה' ח').

 

והנה הדברים צריכים עיון רב, במ"ש: ביחיד כשהוא משכים לקרוא וכו'. פשטם של דברים הוא לכל יחיד כשהוא משכים בבוקר ומברך ברכת התורה, אבל זה אי אפשר לאומרו שהרי בברכת  התורה שבברכות השחר נקבעו שלש ברכות. על דברי תורה, המלמד תורה לעמו ישראל, ואשר בחר בנו (ברכות י"א ב). וברכות אלו גם אם אומרם בצבור של עשרה אינו אומר לפניהן ברכו את ה'  המבורך. ומענינו דקרא מוכח שכל דברי מסכת סופרים אלה נאמרו על קריאת התורה בצבור, שהרי למדו זה מדכתיב: ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם וכו' ובפתחו עמדו כל העם ויברך עזרא את  ה' האלקים הגדול. (נחמיה ח'). הרי דברכה זאת היתה בקריאת ספר התורה, וספר תורה אין קורין בו אלא בעשרה (מגילה כ"ג ב) ואם כן מ"ש: כשהוא משכים לקרוא. צריך פרושי.

 

והנה דברים אלה נאמרו בתלמודין בלשון אחרת: מאי גדול? אמר רב יוסף שגדלו בשם המפורש. רב גדל אמר, ברוך ה' מן העולם ועד העולם (יומא ס"ט ב), והם הם הדברים שבמסכת סופרים: אשר  נתן לנו תורה מן השמים חיי עולם ממרומים. וברכה זאת היא ברכת התורה לפניה בקריאתה בצבור ומתוך ספר התורה כדמוכח מענינו דקרא.

 

וגם דברי מסכת סופרים מפורשים כן, דתני: וגולל ואומר וכו'. הרי לך מפורש דבקריאה שבספר תורה הוא שמברך ברכות התורה לפניה ולאחריה. לכן נראה לי שטעות סופר נפלה במתניתא זאת.  ונראה להגיהה: רבא אמר בברכה, והיכי מברך? בעשרה אומרים ברכו את ה' המבורך, והיחיד כשהוא מתחיל לקרוא אומר בא"ה אמ"ה אשר נתן לנו תורה מן השמים וכו'. פירוש הדברים שגדלו  בברכה היינו בשני דברים, שאומר לפני הברכה ברכו את ה' המבורך והצבור עונים אחריו ברוך ה' וכו', וכשמתחיל לקרוא כלומר לפני הקריאה אומר: אשר נתן לנו תורה מן השמים, ואחרי  הקריאה גולל ואומר אשר נתן לנו תורת אמת. אולם היות ומוזהרים אנו מדברי רז"ל שלא להגיה בדברי התלמוד שכבר נבדקו בי"ג נפה והגיהו בכל מקום שהיתה צריכה הגהה.

 

לכן נראה לי יותר לקיים הגרסא שלפנינו במסכת סופרים. והכי פירושה: ביחיד, כשהוא משכים לקרוא בתורה, היינו תיכף אחרי ברכת התורה שבברכות השחר אומר וכו' והדברים מגיעים למ"ש  מהר"י ברזילי ברצלוני ופסקו מרן להלכה: אפילו בירך ברכת התורה לעצמו ותיכף קראוהו לקרוא בתורה צריך לחזור ולברך אשר בחר בנו (או"ח ס' קלט סעיף ח').

 

ואם כנים אנו בזה יש לומר שדוקא במשכים לקרוא כלומר שבירך ברכת התורה לעצמו ותיכף קראוהו לקרוא הוא שמברך ברכה זאת, אשר נתן לנו תורה מן השמים וכו'. וזה, כדי שלא יהיה חוזר  אותה ברכה עצמה פעמים בלי הפסק, אבל כל איש מישראל העולה לקרוא בתורה מברך לפניה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו שהיא המעולה שבברכות.

 

מכל האמור למדנו, שברכות התורה שלפניה ושלאחריה חלוקות זו מזו בתוכנן ובלשונן, כמו שכן חלוקות ברכות המזון שלפניה ולאחריה, וברכת התורה שלאחריה היא: אשר נתן לנו תורת אמת  וחיי עולם נטע בתוכנו. וכפירוש הטור והשו"ע תורת אמת זו תורה שבכתב. וחיי עולם נטע בתוכנו זו תורה שבעל פה (או"ח שם).

 

דון מינה כשם שאין אדם יוצא ידי חובת ברכת המזון שלאחריה אלא בברכה המיוחדת לה ולא בזאת שלפני המזון, הוא הדין בברכת התורה שלאחריה לא יצא אלא בברכה המיוחדת לה דהיינו אשר  נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, וכמתניתא דמסכת סופרים, ועל כגון זה נאמר: דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר, (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה, וכריתות יד: תד"ה אלא).

 

ואף כאן כשאמרו הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. היינו הברכה הקבועה ומקובלת שנלמדה מברכת המזון וקראי אחריני, ונאמרה בלשונה במסכת סופרים ונקבעה להלכה בדברי  הרמב"ם ושו"ע.

 

ועדיין יש לדון אם דבר זה של נוסח ברכות התורה לפניה ולאחריה הוא לכתחלה, או אפילו בדיעבד אם שינה נוסח הברכה לא יצא ידי חובתו, והנה כלל אמרו רז"ל: רבי יוסי אומר: כל המשנה  ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו. (ברכות מ ב). ודין זה פסקו הרמב"ם להלכה וכתב: כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע.  (הלכות ק"ש פ"א ה"ז). וכן כתב: ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה. וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה,  (הלכות ברכות פ"א הלכה ה') וכיון שהוא טועה חוזר ומברך כמטבע שטבעו חכמים. וכמ"ש בהק"ש. וכן כתב הכ"מ (הלכות ברכות שם).

 

ולע"ד נראה שהרמב"ם עצמו תירץ זה בדבריו שבהלכות ברכות וכתב: וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות  וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא. (הלכות ברכות פ"א הלכה ו').

 

מכאן אתה למד דשנוי מטבע שמחייב לחזור אפילו בדיעבד, הוא כשלא נזכר בו ענין הברכה. מה שאין כן ברכת בריך רחמנא מריה דהאי פתא. נזכר בה ענין הברכה שמודו למריה דהאי פתא, היינו  שהוא אדון הכל שהכל שלו ונותן לחם לכל בשר שהוא מזונו, והיינו הזן את הכל.

 

וכן בריך רחמנא דיהבך לן, נזכר ענין ברכת הגומל שהוראתו היא, שגומל במדת הרחמים גם לחייבים בדין. וזה נכלל במאמר רחמנא דיהבך לן. דהיינו שנתנך לנו בחיים ממדת רחמיו המרובים.

 

ושנוי המטבע היינו ברוך המקום שבראה, שמשמעות הוא על היופי והדר שבה, ולא על פעולת ההזנה וההפראה שבברכת הזן את הכל או פרי העץ, שהוראתו היא דבר המפרה את הגוף, וכעין זה  כתב הכ"מ בתירוצו קמא. אבל בתירוצו בתרא כתב: דאם הזכיר שם ומלכות ואומר: בא"י אמ"ה שבראה לכו"ע יצא י"ח ומ"מ טועה הוא דמה בצע לשנות.

 

ולא נהירא לע"ד שהרי הרמב"ם נמק דינו בשני טעמים: הואיל והזכיר אזכרה ומלכות, וענין הברכה, אפילו בלשון חול יצא.

 

מזה מוכח להדיא דאזכרת שם ומלכות גרידא אינו מוציאו ידי חובה אם לא שמזכיר גם ענין הברכה. לכן נלע"ד עיקר כמו שכתבתי.

 

דון מינה לנדון דידן. שבברכה שלפניה לא נזכר ענין תורה שבעל פה, לכן אם שינה וגרע בה וחיי עולם נטע בתוכנו, הרי זה משנה ממטבע שטבעו חכמים ומשנה ברכתו ממטבע שטבעו חכמים.

 

כתבתי זאת לדעת הרמב"ם, אבל הטור והשו"ע כתבו: כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה וכו' (או"ח סי' רי"ד). מזה מוכח שס"ל דשנוי ממטבע הברכה אינו מעכב, הלכך יוצא ידי חובתו  ואינו חייב לחזור ולברך.

 

ומכל מקום בנדון דידן נראה שגם הטור ושו"ע מסכימים, שאינו יוצא בנוסח הברכה שלפני קריאת התורה, דמכיון שברכה האחרונה נתקנה לברך גם על תורה שבע"פ ובברכה ראשונה אינה נזכרת  זאת כלל, מאי אהני אזכרת שם ומלכות כשעיקר הברכה שהיא תורה שבעל פה אינה נזכרת בה כלל.

 

ומכל מקום אם שינה סדר הברכות ואמר בברכה שלפניה אשר נתן לנו יוצא ידי חובתו, הואיל ונזכרה הברכה על תורה שבעל פה שהיא נתנה בדבור אחד עם תורה שבכתב. ואין סדר הברכות  מעכב, וכדכתב בכנה"ג בשם באר שבע והב"ד בבאה"ט ס"ק יט. (ועט"ז שם ס"ק א').

 

ויפה כיוון מע"כ להלכה, לדייק מדבריהם דדוקא בברכה ראשונה אינו צריך לחזור ולברך אשר בחר בנו משום דסדר ברכות אינו מעכב.

 

אסיפא דדינא הביא מע"כ הרב השואל דברי המשנה ברורה משם ספר דרך החיים שאם טעה בברכה שלאחריה ואמר אשר בחר בנו חוזר ומברך אשר נתן לנו וכו'. (משנה ברורה או"ח סי' קל"ט ס"ק  ט"ו).

 

וזו היא הלכה פסוקה שאין עליה חולק והיא מוסכמת לדברי הכל כדאמרן. והנלענ"ד כתבתי.