סימן ד
א. מכירת בית הכנסת
ב. שימוש קרקע ביהכ"נ אחרי מכירתו
ג. השמוש בדמי ביהכ"נ המכור
(לסי׳ קנ״ג משו״ע או״ח)
ב״ה, ט׳׳ו כסלו, תרפ״ט
לכבוד הרה״ג הנכבד ומפורסם לתהלה כמוהר״ר חיים רוזנברג, רב ראשי בעיר אנקונה יע׳׳א.
רב נכבד מאד!
נתכבדתי ביקרתו שבו שאלני שאלת חכם בנדון בהכ"נ אשר בעיר פיסארו שהיתה בימים קדמונים מיושבת מקהלה גדולה בישראל, והיו לה שני בתי כנסיות גדולים ועתה זה יותר משלשים שנה שנתדלדלה קהלה זו שאין בה אפילו מנין קבוע, והאנשים המועטים אשר נשארו בה מתכנסים פעם בביהכ"נ האחד ופעם בביהכ"נ השני להתפלל בימי החגים ומועדים בלי אמירת קדיש וברכו מפני שאין בהם מנין של עשרה. וזה עשר שנים שלרגלי הרעש שהיה בעיר התמוטטו כותלי בתהכ"נ אלה במדה זו שאי אפשר להתכנס בהם מחמת סכנה. ועתה נתעוררו ראשי קהלתו לתקן בתי הכנסיות אלה ולהכשירם לתעודתם, ואולם מאפס יכולת כספית לתקן את שניהם רוצים למכור את אחד מהם ולתקן בדמיו ביהכ"נ השני. וכת"ר נוטה להתיר מכירת בית כנסת אחד ולהשתמש בדמי בית הכנסת המכור לקדושה יותר חמורה כגון להספקת תלמידים או להשיא יתומים עכת"ד. ומענותנותיה דמר בקשני לחוות דעתי הקטנה בשאלה זו, ונעתר לבקשתו הנני כותב את תשובתי דלקמן:
שאלה זו מסתעפת לשלשה סעיפים: א) מכירת בית הכנסת. ב) שמוש מקום מביהכ"נ אחר מכירתו. ג) השמוש בדמי ביהכ"נ המכור. והנני לבאר עיקרי ההלכה בג' סעיפים אלה כאשר יורוני מן השמים.
א. דין מכירת בית הכנסת: במסכת מגילה (פרק בני העיר ד' כו א) גרסינן אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן לא שנו אלא בית הכנסת של כפרים אבל בית הכנסת של כרכים כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה דהוה ליה דרבים ע"כ. וב' פרושים נאמרו בהלכה זו: א) ביהכ"נ של כרכים כיון שנבנה לדעת רבים חמורה קדושתו. ב) שרבים השתתפו בבנינו והם הויין בעלים, הלכך אין אנשי העיר רשאים להחליט במכירתו (תוס' שם ד"ה כיון). ובירושלמי דמכילתין ה"א (שם) גרסי' הדא דאת אמר בביהכ"נ של יחיד אבל בביהכ"נ של רבים אסור אני אומר אחד מסוף העולם קנוי בו והא תני מעשה ברבי צדוק שלקח ביהכ"נ של אלכסנדריים ועשה בו צרכיו? אלכסנדריים עשו אותה משל עצמם, ע"כ. והיינו כפירוש בתרא של התוס'.
ולע"ד נראה שלהלכה שני הפירושים הם עיקר: והאמת הוא שביהכ"נ שבכרכים אעפ"י שידוע לנו שנבנה מנדבת תושבי הכרך ההוא או אפילו מנדבת יחיד שהקדישן לצבור, הואיל והוא נבנה לשם רבים קדושתו חמורה מביהכ"נ של כפרים שנבנה לשם צבור ידוע ומסוים, דביהכ"נ של יחידים נקרא אהל עראי שדרכו הוא להטלטל ולהעקר ממקומו עם טלטולם של צבור שבנו אותו ומתפללים בו, מה שאין כן ביהכ"נ של רבים דאתי ליה מעלמא הוא ביכ"נ קבוע וקיים לעד, והילכך הדין נותן שאסור למכרו כיון שעיקרו נבנה לשם ביהכ"נ של רבים ונעשה קנינו של כל ישראל שלדעתם ולהנאתם נבנה מעיקרו. והוא הדין בביהכ"נ של כפרים שנבנה מנדבת רבים שאינם ידועים לנו הרי הוא קנינם של כל המשתתפים בבנינו ואין רשות משפטית לצבור התושבים של אותו העיר למכור קנינם של אחרים שהשתתפו בבנינו. ולפי זה יוצא דבית הכנסת של כפרים שהשתתפו רבים בבנינו או ביהכ"נ של כרכים שנבנה אפילו מנדבת יחידים אסור לבני העיר למכרו (או"ח סי' קנ"ג סעיף ז') וכן מתפרשים דברי מרן ז"ל שתופס כשני הפירושים לחומרא וכתב: והא דבית הכנסת נמכר הני מילי של כפרים שאין באים אנשים רבים ממקומות אחרים, שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם, וסתמיות דבריו משמע שאפילו אם נבנה מנדבת אנשי הכפר אם באים אנשים אחרים להתפלל בו דינו כביהכ"נ של רבים, ומ"ש רמ"א ואפילו בנו אותו משל אחרים כבר פירש דבריו המג"א שם ס"ק י' דמיירי כשאחרים נתנו להם מעות שיעשו הם בהם מה שירצו ע"כ, משמע שאם נתנו אחרים מעות לשם בנין בית הכנסת אין אנו יכולים לחשבו שמסתמא נתנו על דעת התושבים (כמ"ש המרדכי הביאו מרן הבית יוסף שם) אלא כל הנותן לשם ביהכ"נ דעתו היא שלא ימכר לעולם. ונקרא כרך לענין זה מקום שהסוחרים מתקבצים שם תדיר לסחורה או מקום שיש חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו (מג"א שם וכנה"ג שם בהגהט"ו ס"ק יד. משם מהר"י בי רב) ואפילו לדעת האומרים שביהכ"נ שבנוהו משלהם יכולים למכרו, ודאי שהוא בידוע בברור שבנוהו משלהם אבל כל שלא ידוע ברור שבנוהו משלהם מסתמא רבים נדבו לבנינו ואסור למכרו (כנה"ג שם הגהב"י, ומג"א שם משם מהר"ם מינץ).
מהאמור נלמוד שלהיתר מכירת בית הכנסת דרוש ב. תנאים: א) שנודע בברור שנבנה רק מנדבת תושבי העיר. ב) שנדע בברור שבכפר זה לא היה בשעת בנין בית הכנסת מקום דשכיחי בו רבים למסחר תמידי או ללמוד תורה ולדון מפי חכם גדול שנמצא בו. אבל בלא זה אפילו אם יש להם שני בתי כנסיות אסור למכור אחד מהם. ומעתה בנדון דידן הואיל וקהלת ישראל בעי"ת פיסארו היתה קהלה גדולה, דרבים שכיחי בה, והואיל ובתי כנסיות אלו נבנו לרבים ומנדבת רבים של בני הקהלה זו שנעתקו ממנו ונתפזרו בכל רוחב פזורי הגולה אין בני העיר רשאים למכרו. ואולם אף אם נדון בית הכנסת זה שבנידון דידן לבית הכנסת שבכרכים מוצא אני היתר מרווח למכירתו מג' טעמים: א. משום שחרבו יסודותיו עד כדי כך שיש סכנה להכנס בו, וכמו שפסק מרן (סי' קנב') וזה לשונו: אבל אם חרבו יסודותיו או נטו כותליו ליפול סותרין אותו מיד וכו' והמג"א (שם ס"ק ב') כתב וזה אפילו בכרכים שרי דכל העולם מרוצים כיון שבונים להם בית הכנסת אחר. ומסתברא דכשם שמותר לסתרו כן מותר למכרו, וכן מצאתי מפורש בכנה"ג (הגהט"ו סי' קנב') שכתב משם משפטי שמואל דלאו דוקא לסתרו אלא אפילו למכרו וליקח אחר בדמיו יכולים, ולאו דוקא קודם שיבנו האחר אלא אפילו אחר שבנו האחר ומטה ידם ואינן יכולים להספיק בשכירות ושאר תקונים השייכים לתקונו יכולים למכרו. ואם זה נאמר בביהכ"נ שמטו יסודותיו ועדיין אפשר להתפלל בו כל שכן הוא בנדון דידן שנחרב כל כך עד שאי אפשר להתפלל מחמת סכנה דכיון שאין מתפללים בו הותר למכרו, ודומה לזה כתב הנוב"י (או"ח מהד"ת סי' יט) דכל שאינם יכולים להתפלל בבית הכנסת הישן יוכלו למכרו. ב. משום שגם אם ירצו לתקנו לא יתפללו בו כיון שאין בעיר זו אפילו עשרה מתפללים ובכגון זה פסק המבי"ט (ח"ג סי' רמ"א) בית הכנסת שאין מתפללים בו אפילו שהוא בית כנסת של כרכים יש רשות לז' טובי העיר למכרו.
אולם עדיין יש לצדד לאסור מטעם שכתב מרן החת"ס (או"ח סי' לא) דאפילו אם היה מותר מדינא, יש לאסור משום דאומות העולם מקפידים לכבד מקום שהוקבע בית תפלה וכדומה. שגודרים אותו המקום בחרבנו וכו' ויהיה חלול ה' אם אנו ח"ו לא נעשה כן, וכעין מה שכתב המג"א סי' רמ"ד, והוא ז"ל הוסיף נופך על דבריו שכל מה שאנו עושים בבנין בית הכנסת הוא לקדש שם שמים, כדנפקא לן מקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל וכו', והשתא אם בבנין ביהכ"נ יהיה חלול ה' בין או"ה ועוברים ארישא דקרא ולא תחללו איך יתקיים ע"י זה סיפא דקרא ונקדשתי בתוך בני ישראל? ואין עברה מצוה עכ"ד החת"ס.
אלא שעדיין יש צד מכריע להתיר משום שנעקרה הקהלה מישובה ולא נשאר בה אפילו עשרה מתפללים שלשים שנה, וזה עשר שנים שאינם נכנסים בו משום סכנת מפולת, ונמצא שלא מחמת זלזול בקדושת בית הכנסת הוזנח, אלא מפני שלא נשאר בו ישוב יהודי ושגם אם יבנו אותו לא יוכל להיות מקום קבוע לתפלה ולקדש שם ה' בתוך עדה מישראל. ועוד אני אומר לע"ד טעם ג' להיתר דכיון שאין צבור קהלה יהודית בעיר זו ובית הכנסת ישאר שומם גם אחרי הבנותו, קרוב הדבר שיפקיעו אותו או שישמשו ידי זרים כמו שלדאבוננו קרה כדבר זה ביתר פזורי הגולה שבתי הכנסיות שלנו נהפכו לבתי תפלה לזרים. ובכגו"ז ודאי שראוי ומותר למכרו, ועי' בכנה"ג ססי' קנג שכתב משם מהר"ם אלשקר, ואפילו לאוסרים אם היה חרב ויש חשש שיניחו בו ע"ז מוכרים, וחשש זה ישנו גם אם יהרסו אותו ויגדרו את מקומו, ולכן מוטב למכרו. בצרוף ג' טעמים הנ"ל נראה לע"ד להתיר מכירת בית הכנסת זה בתנאי שימכרו בית הכנסת היותר רעוע והיותר פחות בחשיבותו.
סעיף ב: השמוש במקום בית הכנסת: מעיקר הדין יכולים ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר למכור בית הכנסת לכל שמוש שהוא, וכמ"ש מרן (או"ח סי' קנ"ג סעיף ט') אלא שבנ"ד אין כאן לא אנשי העיר ולא ז' טובי העיר, ולכן ודאי אינם רשאים למכרו לשמוש של בזיון ואין צריך לומר שאסרו למכור לבית תפלה של לא יהודים.
סעיף ג: בדין שמוש בדמי בית הכנסת הנמכר: בפרק בני העיר נפסקה הלכה, דביהכ"נ שבכפרים שמכרוהו טובי העיר במעמד אנשי העיר מותר להשתמש בדמיו אפילו למשתי בה שכר, והקשה הרמב"ן ז"ל האיך התירו למכור בית הכנסת כיון שהוא קדושת הגוף? ועוד כשמכרו ז' טובי העיר במעמד העיר איך התירו לעשות בדמיו מה שירצו והלא הדמים נתפסין בקדושתו? ותירץ דביהכ"נ עשאוהו כתשמיש מצוה סוכה ולולב שנזרקין אחר מצותן וכו' לפיכך בבהכ"נ כל זמן שרוצים בו בני העיר נוהגים בו קדושה ואפילו בחרבנו שהרי לא עבר עדיין זמן מצותו וראוי לבנותו, וכשמכרוהו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצותה לגמרי אלא שתחול קדושת בית הכנסת על הדמים, אבל כשנמלכו בני העיר למכרו, אפילו למשתי בו שכרא שרי שכבר עבר זמן מצותו ונפקעת ממנו קדושתו כסוכה ולולב אחר מצותן עכת"ד.
אמנם דבריו אלו נפלאו ממני, לפי שאי אפשר לע"ד לדמות בית הכנסת לסוכה ולולב שלא חלה עליהם קדושה אפילו בזמן מצותן, אלא שהוקצו למצוה, משא"כ בית הכנסת והדומה לו שהקדישוהו מעיקרא וחלה עליהם קדושת הגוף, וכמ"ש "ואהיה להם מקדש מעט" אלו בתי כנסיות שבבבל (מגילה כ"ט) והלכך לא מסתברא שהסכמת הצבור להפקיע קדושתן, עושה את בית הכנסת הקדוש קדושת עולם לדבר שעבר מצותו.
והר"ן ז"ל דחה דברי הרמב"ן אלה מטעמים אחרים וכתב דבית הכנסת וכדומה לו כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם. והילכך אינה נפקעת קדושתן אפילו ע"י ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר: אלא שקדושתם עוברת על הדמים, והואיל והדמים הם קדושה שניה מהניא הסכמת ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר להפקיע קדושת הדמים (הר"ן ר"פ בני העיר). ולהלכה פסקו מרן והרמב"ם שביהכ"נ שבכפרים רשאים ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר להוציא המעות לכל מה שירצו (שם). ונראה שהם תופסים תירוצו של הר"ן ז"ל שהרי כתב הרמב"ם (פי"א מה' תפלה ה"ב) שאין הקדושה עולה מהם אלא בדמים או בהנייה שהוא בדמים. והכי דייק דברי מרן (סי' קנ"ג סע' יא) שכתב שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתן עליהם, ע"כ. ומשמעות דבריהם הוא שבמכר ומתנה עברה קדושתן על הדמים או ההנאה שקבלו תמורתן שהיא נחשבת קדושה קלישתא.
מעתה נבין ונדון בביהכ"נ שבכרכים ובאופן שהותר מכירתן אם רשאים ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר להורידם מקדושתם, והסברא נותנת לומר שאינם רשאים להורידם משום דביהכ"נ שבכרכים שכל ישראל זכו בו מטעם שנבנו לשם רבים ונעשו כלם בעליו או משום שהשתתפו בבנינו ויש להם זכיה בו, לדעת הר"ן שהיתר ההורדה מקדושתם הוא משום דרשאים ז' טובי העיר להוריד קדושת הדמים שהם קדושה שניה לחולין, ודאי שלא הותרה הורדה זו אלא בכפרים שהם המה בעליהם של דמים אלה, אבל בכרכים שאין ז' טובי העיר ולא אנשי העיר חשובים כבעליהם אינם רשאים להורידם מקדושתם.
אולם לדעת הרמב"ן דהפקעת קדושת ביהכ"נ הוא משום דנגמרה מצותו יש מקום לצדד ולומר דבכגון נדון דידן שלא נשארו בו מתפללים חשוב כדבר שנגמרה מצותו ואינה צריכה הסכמת ז' טובי העיר ואנשי העיר, אלא נפקעת הקדושה מאליה על ידי זה שאין בה מתפללים ונגמרה מצותו. ואפשר לצדד ולומר שאף הרמב"ן לא אמר למילתיה אלא בביהכ"נ שבכפרים דמותר להפקיע קדושתו מצד אסור קדושה שבו, אבל בביהכ"נ שבכרכים עדיין נשאר בו זכות הקנין של רבים שאינו נפקע מקדושתו אפילו על ידי ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מצד המשפט הקניני, ודוקא להעלאת הקדושה הוא שמתירים מכירתו משום דזכות הוא להם אבל לא להפקעת קדושה.
וסברא זו נראית לי עיקר. ועל כל פנים כבר כתבנו שבתי הכנסת יש להם דין תשמישי קדושה שאינם נפקעים מקדושתם, ולדעת הר"ן ודעימיה שהסכמת ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר היא מורידה את ביהכ"נ מקדושתו, ודאי שאין הסכמתם של תושבי העיר יכולה להפקיע זכותם של רבים בביהכ"נ שבכרכים.
תבנא לנדון דידן: לפי מה שבארנו בסעיף א' שביהכ"נ של כפרים נקרא רק כשנתברר לנו שנבנה מתחלה לשם בני הכפר, כלומר שלא היו בו רבים עורבים בו למסחר או ללמוד תורה ולדון, ולא עוד אלא שבנ"ד שברור לנו שהיו רבים יושבים בעיר זו והלכו להם לעלמא, הרי שנבנה לשם רבים ומנדבת רבים, ודאי שביהכ"נ זה יש לו דין ביהכ"נ שבכרכים, ואף על גב שמצאנו היתר למכירתו מטעמים שבררנו (בסעיף א') אין היתר זה מועיל גם להפקיע קדושתו לגמרי ולהשתמש בדמיו לקדושה קלה ממנו, ואין צריך לומר לדבר של חולין.
ועדיין נשאר לנו לברר אם מותר למכור ביהכ"נ אחד כדי לתקן ביהכ"נ אחר, דשמא נאמר שלא נאסרה אלא הפקעת קדושה לגמרי או הורדתה לקדושה קלה הימנה, אבל לקדושה דומה כגון לבנות או לתקן ביהכ"נ אחר שנוטה לפול מותר, זה אינו, שהרי כתב מרן (שם סעיף ד) אם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת דומה לה יש אוסרין ויש מתירין, קושטא הוא דנקטינן בדעת מרן דכי קאמר בלשון זה דעתו הוא לפסוק כלישנא בתרא וכמ"ש מרן החיד"א בברכי יוסף (או"ח סי' קנג ס"ק ב') אבל הב"ח כתב שלא נחלקו הפוסקים אלא בדיעבד אבל לכתחילה מודו שאין מוכרים אלא לקדושה חמורה ומרן החיד"א (שם) מסיק שאף מרן סובר כן, ולכל הדעות בנ"ד שביהכ"נ השני גם אחרי הבנותו לא ישמש לביהכ"נ קבוע, אלא שבחגים ומועדים יתאספו בו פחות מעשרה ויתפללו בלא קדיש וקדושה, בכגון זה לדעתי כו"ע מודו שאין להשתמש בדמי ביהכ"נ שהוקדש לתפלה קבועה וקריאת התורה ואמירת דברי קדושה, לתקון ביהכ"נ שישמש רק לפרקים ולפחות מעשרה מתפללים.
ולכן ברור לדעתי שדמי ביהכ"נ זה צריכים להיות מקודשים למפרע לקדושה יותר חמורה, לדעתי טוב ורצוי יהיה להקדיש דמיו לשם בנין ביהכ"נ בארץ – ישראל שהוא נקרא קדושה חמורה ביחס לבתי כנסיות בחו"ל, וכמו שכן כתבו התוס' (מגילה כח' ד"ה בתי כנסיות) שביהכ"נ שבבבל מהני תנאי שהרי לעת בא הגואל במהרה בימינו תפקע קדושתן אבל לאותן שבארץ – ישראל לא מהני תנאי שקדושתם לעולם עומדת. ובמובן זה אמרו רז"ל (מגילה כט) עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ – ישראל. מסקנא דדינא: לפי מה שבארנו לעיל מותר למכור אחד מבתי הכנסיות הרעועים האלה בתנאים אלו: שיתנו עם הקונים שלא ישתמשו במקום בית הכנסת לתשמיש של בזיון כגון בורסקי ומרחץ או בתי תפלה של לא יהודים ובתי שעשועים ומשחקים. ב. שדמי ביהכ"נ יהיו מקודשים לקדושה חמורה כגון בנין כנסת בארץ – ישראל.
והנלע"ד כתבתי להלכה ולמעשה. וה' יאיר עינינו בלמוד תורתו לכוין לאמתה של תורה. ויזכנו לחזות בנועם ה' בהיכל קדשו.