סימן ד' בדין דם שנמצא בביצה, ובביצה שנמצאת במעי תרנגולת שחוטה

כא טבת התש״י

לכבוד

רב משרשיא, מסגני לויה ומבני עליה,

כמוהר״ר הרב הגאון בנימין אשר הלוי יצ״ו

ראב״ד מקודש לקהלות הספרדים בירושלים

רב חביבאי,

שלום וברכה בחבה נעימה.

התכבדתי במכתבו מיום ה׳ דנא, ובו שאלות חכם להלכה, ונעתר לחפצו הנני לחוות דעתי לפי קוצר השגתי, בעזרת צור ישועתי.

א.   בדין דם בביצה

שמעתי שיש רוצים להקל בימים אלה בביצת דם, משום שעתה כל הביצים הם מהמשקים שלנו, וידוע שבכל המשקים אוספים הביצים מידי יום ביומו, ובהמצא דם בביצה בודאי אין זה דם ריקום, דאין חשש דם ריקום אלא א״כ ישבה התרנגולת על הביצה.

ומעכ״ת בעינא דשפיר חזי, הביא דברי הפוסקים רוא״ח שהסכימו לאסור. ואם אמנם דבר זה היא הלכה מוסכמת ומקובלת, בכל זאת הנני להוסיף דברים אחדים לברורה ולבונה של הלכה, ואען ואומר:

גרסינן בגמרא: ביצים מוזרות נפש יפה תאכלם, פירש״י: שאינן של זכר, ואין אפרוח קלוט בהם לעולם. נפש היפה תאכלם – [ומי שאינו אסטניס ואין דעתו קצה בהם יאכלם] ואעפ״י שישבה עליהם תרנגולת ימים רבים. נמצא עליה קורט דם, זורק את הדם ואוכל את השאר, אמר רבי ירמיה: והוא שנמצא על קשר שלה, פירש״י: הלכך אוכל את השאר, אבל נמצא על חלמון שלה, כולה אסורה.

והתוס^, הקשו על פירושו מדאמר בפרק דם שחיטה (כריתות כא,א): יצא דם ביצים שאינן מין בשר?

ותירצו וי״ל דמדרבנן החמירו בדם ביצים אטו דם עוף, שהביצה בא ממנו וכו^,, ועוד יש לומר דדם שעל הקשר אסור מן התורה, דחשיב מין בשר, כיון שהאפרוח נוצר ממנו, והא דשרי במסכת כריתות דם ביצים, היינו כשאין דם בקשר אלא במקום אחר, שמאותו דם אין אפרוח נוצר, ולא חשיב מן בשר, ומצוי הוא פעמים רבות אפילו לאלתר סמוך ללידת הביצה, ואותו דם אינו בא אלא מחמת נשיכת תרנגול לתרנגולת (חולין סד,ב תד״ה והוא).

מדבריהם למדנו שתי דעות בהלכה זאת:

א. לתירוץ ראשון, דם הנמצא בביצה אינו אסור מן התורה, אפילו אם נמצא על הקשר שהאפרוח נוצר ממנו, הואיל והשתא מיהא לא הוי מין בשר, ומדרבנן אסרוהו, גזרה אטו דם עוף. ולתירק זה יש לומר דגם ביצה בת־יומא היא בכלל גזירה זאת, אטו דם עוף.

ב. ולתירוץ שני, דם ביצים אסור מדאורייתא, משום שהוא מין בשר, והיינו במקום שממנו נוצר האפרוח, ומשום דמשעת התרקמותו נקרא מין בשר.

אולם דבריהם צריכים עיון במה שסיימו וכתבו: ״ומצוי הוא פעמים רבות אפילו לאלתר סמוך ללידת הביצה, ואותו דם אינו בא מחמת נשיכת תרנגול״ וכו', והדברים ככתבם תמוהים, דמה בכך שהדם אינו בא מחמת נשיכה, הלא סמוך ללידה ודאי אין האפרוח מתחיל להתרקם, ולכן צ״ל כגירסת השיטה מקובצת והב״ח: ואותו דם אינו בא ליצירת האפרוח אלא מחמת נשיכת וכו', וכן כתב הרא״ש: ואין אותו הדם בא ליצירת האפרוח. ולפי גירסא נכונה זאת, מתברר הדבר היטב שדין ביצה בת יומא שנוי במחלוקת שני תירוצי התוס׳, שלתירוצם קמא, שדם ביצים אסור מדרבנן משום גזירה, אסורה גם ביצה בת יומא מטעם זה, ולתירוץ השני שאסורה מדאורייתא, כשהיא בת יומא אינה נאסרת, משום שאין דם זה מן בשר, אלא מנשיכת התרנגול הוא בא, ולא גזרו רבנן עליו אלא זורק את הדם ואוכל השאר.

ג. דעת התוס׳ בתירוצם בתרא לאסור מדין תורה, משום דמתחלת התרקמות האפרוח, אסור מדין מין בשר, וכשנמצא בחלמון דם, זה בא מנשיכת התרנגול, ולפיכך זורק את הדם ואוכל את השאר. ולפי״ז בביצה בת יומא מותרת הביצה עצמה, אחרי שזורק את הדם, משום שדם זה אינו מין בשר, הואיל ולא בא לידי ריקום ולא גזרו בה רבנן כלל.

ד. דעת התוס׳ בתירוצם השלישי שכתבו: ועוד יש לומר, שדם ביצים שרו לגמרי, אלא כשנמצא על הקשר, זורק את הדם ואוכל את הביצה, וכשהוא במקום אחר מותר אפילו הדם, ואין צריך לזרקו. ואף לתירוץ זה צ״ל דכשנמצא על הקשר, זורק את הדם מדרבנן אטו דם עוף, אבל במקום אחר לא גזרו, הואיל ואין זה קשור עם גוף הביצה, ליכא למיחש אטו דם עוף (עיין מהרש״א).

לאור דברים אלה נובין ונדון בפסק הלכה בדין ביצה בת יומא. מרן הבית יוסף הביא דברי הכלבו [סימן קא] דכתב: ״כשנמצא דם במקום האוסרה, אעפ״י שהיא ביצה בת יומא, אסורה, דלא פלוג רבנן״, ומרן סיים וכתב: וכן המנהג, שלא לחלק בין ביצה בת יומא לשאינה בת יומא. מדבריו אלה מוכח דמרן סבר כתירוצא קמא דתוס׳, דאיסור דם הנמצא בביצה הוא מדרבנן, אטו דם עוף, וכן מפורשים דבריו בשו״ע: ״דם ביצים, אם ידוע שהוא מרוקם האפרוח, חייבים עליו, אבל אם אינו ידוע שהוא מרוקם האפרוח אין חייבים עליו, אבל חכמים אסרוהו״. הדברים מובנים מאליהם דמ״ש בסעיף שאחריו: ״נמצא עליה קורט דם, זורק ואוכל את השאר והוא שנמצא בחלבון, אבל אם נמצא בחלמון, כל הביצה אסורה״ (סי׳ סו סעיפים ב-ג), היינו אפילו בביצה בת יומא, דכיון שאיסור זה הוא מדרבנן, לא פלוג רבנן בכל מקום שהביצה ראויה לגדל אפרוח, דבזה יש לאסור גזרה אטו דם עוף.

והנה הש״ך הביא דעת המהרש״ל להתיר בחלמון בביצה בת יומא, לפי שנראה לו עיקר שיטת הרא״ה דמתיר בחלמון ביצה, והש״ך אסיק וכתב: ודעת האחרונים נראה שאין לחלק (שם ש״ך ס״ק ו׳). והפר״ח כתב לסייע לדעת הרש״ל, שהרי לשיטת הרא״ה ורש״י והתוס׳ ודעימייהו רס״ל דבחלמון חוץ לקשר זורק את הדם ואוכל את השאר, אם כן לדידן דמחמרינן כשיש טיפת דם בחלמון, לחוש לסב׳ הגאונים, הבו דלא לוסיף עלה (פר״ח שם).

בזה נדחית מאליה הכרעת הפר״ח, דקושטא הוא דהחלמון אינו עוזר ביצירת האפרוח, ובכל זאת אסור מדרבנן, ואין צריך לומר שרבותינו הראשונים לא ידעו דבר זה שאומרים הטבעיים, ובר מין דין נמי אין סברת הפר״ח נכונה, דכיון דהאיסור משום לא פלוג רבנן, אין אנו רשאים לתפוס החבל בשני ראשין, אלא בכל מקום שאנו אוסרים את הביצה, חל עלינו גזירת רבנן, מטעם דלא פלוג רבנן.

מכל האמור נקטינן הלכה למעשה כפסק מרן בבית יוסף:

שדם הנמצא במקום האוסרה, היינו בחלמון, אסורה הביצה אפילו אם היא בת יומא, וכן ראוי להורות.

ב.  טיפת דם בביצה שבמעי שחוטה

מענין לענין ובאותו ענין, אייתי לן מעכ״ת דברי ״יין הטוב״ (לידידנו הגאון יצחק נסים רחמים) ודברי שארית יוסף (לרב אחא משבחא הגאון הראב״ד כמוהר׳׳י הלוי זצוק״ל), בדין ביצה הנמצאת במעי תרנגולת.

ואף אני אענה חלקי בשאלה זאת ואומר: דין זה מתברר ממ״ש מרן הב״י: ״ואעפ״י שהרשב״א מתיר בדספנא מארעא, אין ללמוד משם היתר לדם הנמצא בביצה בת יומא, דכיון שהיא ראוי לגדל אפרוח… לא פלוג רבנן״ (ב״י שם).

מכאן למדנו דביצה דשחוטה, הואיל ואינה ראויה לגדל אפרוח, לא אסרוה רבנן, והרי היא כדין ביצה דספנא מארעא, וכן כתב ביין הטוב, והביא דברי הפרמ״ג דכתב דאפשר לומר דגזרו כמו בביצה בת יומא (יין הטוב יו״ד סי׳ א).

ולע׳׳ד נראה דאי אפשר לומר כן, שהרי כל גזירה זאת היא אטו דם עוף שממנו יצא. פירוש הדברים הוא, שאם אתה מתיר את הדם שממנו יוצא האפרוח, יבואו להתיר גם דם האפרוח או העוף דאין זו ראיה, חדא שיש לומר להיפך, שגם ביצה בת יומא מותרת, משום שאין זה התחלת ריקום, ולא גזרו בה רבנן, ולפיכך לא אמר נ״מ לענין אסורה, שהרי גם ביצה שמגדלת אפרוחים מותרת, ואין לומר בזה שמה שאמר רב הונא: ביצה עם יציאתה נגמרה, הוא לענין אסור, שהרי גם ביצה שנגמרה ביציאתה מותרת אם היא בת יומא.

ולקושטא דמילתא נ״ל דא״א לומר נ״מ לענין אסורה, שהרי ביצה דספנה מארעא אעפ״י שנולדה ונגמרה ביציאתה מותרת, וכדתנן: ״ביצים מוזרות נפש יפה תאכלם״, ופירש״י: שאינן של זכר, ואין אפרוח קלוט בהן לעולם (חולין סד,ב). הא למדת שגם ביצה שנגמרה עם יציאתה אינה מגדלת אפרוחים, ודלא כרב הונא דאמר: עם יציאתה נגמרה ומגדלת אפרוחים, לכן מוכרחים לומר דנ״מ למקח וממכר, וכגון דהקונה אמר ״דפחיא למאן״, וכפירש״י: דפעיא, הנולדים מן התרנגולת חיה, שפועה בלידתה (ביצה ז,א), ואשמעינן רב הונא דהאי דקאמר ״דפחיא״ קפידא הוא דבעי ביצים לדגירה, והיינו ביצים שראויים לגדל אפרוחים, ולפי שאין הביצה נגמרת אלא ביציאתה, הלכך במעי אמן אינה מגדלת. וזה שביקש ״ביעי דפחיא״ לקפידא הוא.

מעתה כיון שאין ראיה לסתור מסוגיין, קם דינא כדברי מרן הבית-יוסף לחלק בין ראוי לגדל אפרוח, לדספנה מארעא דאינה ראויה לגדל אפרוח, והואיל וביצה של שחוטה אינה ראויה לגדל אפרוח, הויא לה כדין ספנא מארעא, וזהו טעמא דמרן ז״ל, שלא הזכיר בשלחנו דין ביצה בת יומא, שהרי היא בכלל סתם דבריו דם ביצים וכו׳, וסתם דם ביצים היינו אפילו בת יומא, ולא הזכיר דין ביצה במעי שחוטה להתיר, משום דזה הוא בכלל ביצים מוזרות, דחד דינא וחד טעמא הוא.

אולם עדיין עומדים לנגדנו דברי עיקרי הד״ט שכתב: ״מעשה שהיה, הביאו הרב לחם הפנים כתיבת יד, ששחטו יונה אחת ופתחוה ומצאו בתוכה ביצה אחת, שממנה היה יוצא ראש אפרוח״ (עיקרי הד״ט יו״ד סי׳ ז סעיף כג). מדבריו למדנו שביצה במעי אמה מגדלת אפרוחים, וכ״ש שהיא מגדלת אפרוח אחרי שיצא לאויר העולם. מכאן סתירה גלויה לדברי רז״ל שאמרו מפורש: ביעי דספני מארעא אינן מגדלות אפרוחים (חולין שם. ביצה ז,א).

והנה בעיקרי הד״ט מתרץ: ״אין הכי נמי, דאפשר דעודה הביצה במעי אמה תהיה ראויה לגדל אפרוחים מחום האם עצמה, אך אם תשב עליה תרנגולת אחרת על ביצה הנמצאת במעי אמה, אינה ראויה לגדל אפרוחים״. אבל חלוק זה אין [לו] על מה לסמוך. אבל באמת אין סתירה לדברי חכמים מעובדא זאת, הואיל ולא הוכח שביצה זאת שנמצאת במעי יונה, היתה ביצה שנוצרה במעיה, אמרינן בודאי הגמור שהיא נכנסה לה דרך בית הרחם, והכי מסתברא, שהרי אין האפרוח נגמר אלא עד שבוע או יותר שאחרי הדגירה, ואין לומר שביצה זאת נשארה במעי היונה זמן ארוך כזה, ואם היתה נשארת היתה נמוקת, או נסרחת ולא מתהוה ממנה אפרוח, וכשמצאנו בה ראש אפרוח, מוכרח הדבר לומר שנכנס לתוך מעי היונה אחרי גמר ימי הדגירה, הלכך דברי רז״ל שרירים וקיימים בדינם וטעמם, וכיון שהתירו ביצה במעי שחוטה, הכי נקטינן להורות הלכה למעשה.

אמנם השערה זאת היא מוזרה, אבל לכל מציאות מוזרה ויוצאת מן הכלל צריך לבקש ולמצוא סבות יוצאות מן הכלל שגרמו למציאותה, ולא להסתמך על עובדא מהרה לסתור את המקובל מפי רז״ל, ושידוע לכל שטיפת דם הנמצאת בביצה בת יומא, ושבביצה של שחוטה, אינה מגדלת אפרוחים.

ועל כל פנים יפה אמר בעקרי הד״ט (שם) שכל מה שדברו חכמים הוא על הרוב, ואין ללמוד מדבר יוצא מן הכלל על הכלל כולו [ובלשונו: ״דלמיעוטא לא חיישינן״]. עיין ים של שלמה חולין(פ״ג סי׳ פ), ובסה״ק משפטי עזיאל יו״ד מהדו״ת (סימן ג דף יב-יג).

סכום:

מכל האמור ומדובר, תורה יוצאה מחוורת כשמלה, להתיר ביצה של שחוטה שנמצאת בה טיפת דם, מטעם שכתב הבית יוסף בביצה דספנא מארעא משום דאינה ראויה לגדל אפרוח, וה״ה לביצה במעי שחוטה, דחד דינא וחד טעמא הוא.

והנלע״ד כתבתי