סימן ד
(לאו"ח סימן נ"ח).
הקורא קריאת שמע של לילה אחרי עמוד השחר אם צריך להניח תפילין
כ"א שבט תש"ג.
לכבוד האדון הנכבד רחים ומוקיר רבנן כש"ת מר א' בן יעקב יצ"ו
נתכבדתי במכתבו מיום כ"א בטבת דנא ובו שאלת חכם בדין מי שקורא ק"ש של לילה אחרי עמוד השחר אם צריך להניח תפילין.
והנה לרגל טרדותי הרבות ואבלי הכבד בימים האחרונים נתאחרה תשובתי עד היום. ואתו הסליחה.
ועתה הנני בא להשיב מאהבה לפי דלות וקוצר השגתי לבאר סוגיא זאת ביסודה, וממנה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בסיעתא דשמיא.
ואען ואומר:
א. זמני קריאת שמע
בזמני ק"ש של לילה נפסקה הלכה כר"ג שזמנה הוא מצאת הכוכבים עד עלות השחר, אלא שהחכמים עשו סיג לדבריהם ואמרו, שזמנה עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העבירה, שעלול אדם לעבור על ידי שישתקע בשינה (ברכות ח ב).
ובזמן ק"ש של יום שנינו במתניתין: מאימתי ק"ש של שחרית משיכיר בין תכלת ללבן, ותנינא במתניתא: אחרים אומרים משיראה את חברו רחוק ד' אמות ויכירנו, ונפסקה הלכה, לתפילין כמאחרים, ולק"ש כותיקין, ותניא: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה (שם ט ב).
מכאן מוכח דזמני ק"ש אינם סמוכים זה לזה שעם כלות זמן לילה מתחיל זמן יום, אלא זמן ק"ש של לילה גומר בעלות השחר, וזמן תפילה של יום מתחיל (משיראה) מהנץ החמה.
מזה יוצא שאין לקרוא ק"ש פעמים בזמן אחד לצאת בו בשל לילה ובשל יום, כיון דזמניהם חלוקים ורחוקים זה ומזה.
לאור דברים אלה נסורה נא לעניין מאמרי רשב"י ור"ע, שנאמרו בגמרא: תניא רשב"י אומר פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת אחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהם ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה. ומפרש בגמ' דהכי קאמר, לעולם אחר שיעלה עמוד השחר ליליא הוא, והא דקרי לה יום משום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא, אמר רב אחא ב"ח אריב"ל הלכה כרשב"י, ופרש"י לעולם לילה הוא, עד הנץ החמה, דקיימי בההיא שעתא. הלכך זמן ק"ש דיום הוא, דגבי ק"ש ובקומך כתיב והא קיימי, (שם ח ב), מכאן דרשב"י פוסק כר"ג דמתניתין דאמר אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות. מכלל דאם עלה עה"ש אינן חייבין לקרות, לפי שכבר עבר זמנה, ומה שאמר רשב"י אחת קודם שיעלה עמוד השחר, הוא דוקא, דאחר עמוד השחר אינו יוצא בשל לילה, דאע"ג דלילה הוא עד הנץ החמה, לענין ק"ש לאו לילה הוא, דמאותו זמן שמתחיל זמן קימה, פוסק זמן שכיבה, דאין זמן אחד יכול לשמש לשתי מצות ולהיות גם זמן שכיבה וגם זמן קימה.
וכן כתבו התוס' דהכי קאמר: לעולם ליליא הוא בשאר מצות דבעינן בהו יום כמו תפילין וציצית, אבל גבי ק"ש לא, הואיל ואיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא לאו זמן שכיבה הוא. והאי דנקט לאחר שיעלה עמוד השחר, לאו דוקא מיד הוא, דהא צריך להמתין לכל הפחות שיעורא דמתניתין עד שיכיר בין תכלת ללבן.
לפיכך אין פסקי ההלכה סותרים, שהרי ר"ג ורשב"י דבר אחד אמרו, ולק"ש של שחרית נמי אעפ"י שנפסקה הלכה כותיקין, היינו למצוה מן המובחר, אבל לעיקר המצוה קי"ל כת"ק דמתניתין דסתם רבי כוותיה. לכן שפיר נפסקה הלכה כרשב"י. תו גרסינן התם, רשב"י אומר משום ר"ע: פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ ויוצא בה ידי חובתו, אחת של לילה ואחת של יום, ומפרש בגמרא לעולם יממא הוא (קודם הנץ החמה), והא דקרו ליה ליליא דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא. ופירשו התוס' בתירוצם קמא, דהאי יממא הוא לענין שאר המצות. אבל לענין ק"ש הואיל ואיכא אינשי דגנו לאו זמן קימה הוא (שם ט'. תד"ה לעולם). ודקדוק דבריהם לאו זמן קימה הוא, הכי מתפרש דהואיל ולא נגמר זמן שכיבה אינו מתחיל זמן קימה, אע"ג דאיכא דקיימי בההיא שעתא לאו זמן קימה הוא, דכל זמן שנמשך זמן שכיבה אינו מתחיל זמן קימה, ובתירוצם בתרא כתבו: אי נמי יש לומר יממא הוא אפילו גבי קרית שמע דהא זמן קימא הוא, והא דלא נקט ב' פעמים קודם הנץ, משום דבעי לאשמועיננן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ (שם ט' תד"ה לעולם ויומא לז ב ד"ה אמר).
מתירוצם זה נלמוד שקורא אדם ב' פעמים קודם הנץ ויוצא בקריאתו בשל לילה ובשל יום, אלא שאם קורא אחר הנץ אינו יוצא בשל לילה.
ודבריהם צריכים עיון דמהיכא תיתי לומר שאחר הנץ יוצא בשל לילה, והלא אחר הנץ הוא יום גמור ואינו אפילו זמן שכיבה. ומה שאמרו שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות, היינו להאריך זמן ק"ש של יום, אבל לא יעלה על הדעת שעד שלש שעות יהיה לילה.
על כל פנים מדבריהם למדנו, דרשב"י משום ר"ע פליג אר"ג לענין ק"ש של לילה, שהוא מאריך זמנה עד לפני הנץ החמה. וכן פליג אכולהו תנאי דמתניתין לענין ק"ש של שחרית, שהוא מאחר אותה עד אחרי הנץ החמה, ולא אפילו כותיקין שהיו גומרין אותה עם הנץ החמה, ולפי זה מה דאמר ריב"ל הלכה כר"ש משום ר"ע, אין הלכה כמותו, אלא הלכה כר"ג דזמנה של לילה לק"ש הוא עד שיעלה עמוד השחר, ואחרי זאת אינו זמן ק"ש של לילה אפילו של אונס כגון דאשתכור, דבדבר שהוא מדאורייתא אין הדבר משתנה מפני האונס, אלא עבר זמנה בטל מצותה. וכיון שאין הלכה כר"ע, נקטינן להלכה לזמן ק"ש של לילה עד עמוד השחר ולא אחרי זה אפילו באונס כר"ג ורשב"י.
ולענין התחלת זמן ק"ש של יום, לרשב"י זמנה הוא משיכיר בין תכלת ללבן, וכמ"ש התוס', אבל לא ברור הדבר לפסוק כמותו, ור"ת סובר שזמן של יום מתחיל מאחר הנץ (עיין יומא לז ב ד"ה אמר), ועל כל פנים אין להקדים זמנה מעלות עמוד השחר.
לשיטה זאת ודאי שאם קורא ק"ש אחר עמוד השחר אינו יוצא בה בשל לילה. ולא עוד אלא שאפילו אם קורא אחרי עמוד השחר לק"ש של יום אינו יוצא ידי חובת יום, אלא עד שיכיר את חברו, או עד הנץ החמה ואין לו להניח תפילין באותה שעה שאינה לא זמן ק"ש ולא זמן תפילין ככל מצות דבעינן יום.
ב. שיטת הרי"ף
הרי"ף ז"ל סובר: רשב"י ור"ע אינם חולקים בדין, אלא מילתיה דרשב"י שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת אחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהם אחת של לילה ואחת של יום. הוא בדיעבד, וכר"ג דאמר עד שיעלה עמוד השחר, אלא אי עביד הכי אפילו במזיד וקרא ק"ש קודם שיעלה עמוד השחר יצא ידי חובת ק"ש של לילה אעפ"י שאינו רשאי לעשות כן.
ומילתיה דרשב"י משום ר"ע דאמר פעמים שאדם קורא ק"ש של ערבית קודם הנץ החמה, הוא דוקא בשעת הדחק, כגון מי שהיה שכור – או חולה, אבל אם עשה כן במזיד או בפשיעה לא יצא ידי חובתו, וכן דאיק לישנא דריב"ל דאמר: כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק, ושעת הדחק היינו כגון עובדא דהנהו זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דברי' דריב"ל ולא קרו ק"ש.
וכן הא דאמר רשב"י פעמים שאדם קורא ק"ש של שחרית לאחר שיעלה עמוד השחר, בדיעבד הוא, אי נמי בשעת הדחק כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך וכיוצא בו, אבל לכתחילה לא.
ולפי"ז מתורץ שפיר לישנא דגמרא: לעולם ליליא הוא (אחרי עמוד השחר) אפילו לענין ק"ש, שהרי בשעת הדחק יוצא ידי חובת ק"ש של לילה לפני הנץ החמה. וכרשב"י משום ר"ע, וכן מתורץ לישנא: לעולם יממא הוא (לפני הנץ החמה), שהרי בשעת הדחק שרוצה להשכים ולצאת לדרך יוצא בקריאת שמע אחר עמוד השחר בשל יום.
אולם שיטה זאת קשה להולמה לע"ד, דכיון שפסקינן הלכתא כר"ג ורשב"י דזמן ק"ש של לילה הוא עד עמוד השחר ותו לא, כדין כל מצות לילה שזמנם עד שיעלה עמוד השחר, הדין נותן שאין אדם יוצא ידי חובה אחרי זמן זה אפילו אם נאנס, דכך היא דרכה של תורה. וכמו שאמרו לענין מקוה של ארבעים סאה שאם חסר אפילו קורטוב אחד פסולה.
על כל פנים מדברי הרי"ף למדנו שזמני ק"ש של לילה ושל יום, אינם נבדלים לגמרי, שהרי אחרי עמוד השחר יוצא בשעת הדחק גם בשל לילה כדברי רשב"י בשם ר"ע וגם בשל יום כדברי רשב"י, והיינו משום דהואיל וזמני ק"ש תלאם הכתוב בזמן שכיבה וזמן קימה ואמר: בשכבך ובקומך. בלשון יחיד, לומר לך שזמנים אלו אינם נקבעים על פי רובא דאינשי אלא כל דאיכא דגנו בההיא שעתא אעפ"י שהם מועטים קרינן ביה ובקומך. וכיון שכן יכולים לקרוא לילה ויום בזמן אחד.
ומאי דלא תני רשב"י: פעמים שאדם קורא שתי פעמים אחר שיעלה עמוד השחר, היינו משום שאחר זמן זה אינו יוצא ידי חובתו אלא כשהוא מחמת אונס כגון שכור או חולה, ואלו לק"ש של יום יוצא בדיעבד אחר שעלה עמוד השחר.
ועוד כתב הרי"ף, אי נמי בשעת הדחק כגון שהיה משכים לצאת לדרך, ולפי"ז צ"ל דרשב"י לצדדים קתני, אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואפילו במזיד, דאעפ"י שאינו רשאי לעשות כן, מכל מקום קורא ק"ש ויוצא בה ידי חובה של לילה, ואחת אחרי עמוד השחר ויוצא בשל יום, ודוקא בשעת הדחק, כגון שהיה משכים לצאת לדרך ויודע שהשיירא הולכת במהרה ואינו יכול לעשות בענין אחר.
ומאי דתני רשב"י משום ר"ע: פעמים שאדם קורא פעמים, אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, היינו משום דקודם הנץ החמה אינו יוצא בשל לילה אלא כשהוא מחמת אונס שכרות או חולי, אבל בשל יום יוצא בדיעבד ואפילו אם אינו אנוס.
ולאי נמי דכתב הרי"ף, דגם בשל יום אינו יוצא אלא באנוס לצאת לדרך ואי אפשר לו בענין אחר, צ"ל דנקט אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, לאשמועינן דאינו יוצא בשל לילה לאחר הנץ.
מהאמור ומדובר יוצא לדעת הרי"ף דיכול אדם לקרוא ק"ש פעמים לאחר עמוד השחר, ויוצא בשל לילה ושל יום, דכיון דזמן זה הוא זמן שכיבה דאיכא אנישי דגנו בההיא שעתא, והוא גם זמן קימה דאיכא אינשי דקמו בההיא שעתא, יוצא בה ידי לילה ויום, דלאו בדידיה הדבר תלוי אלא באיכא אינשי הכי והכי, נמצא שתחומי לילה ויום מעורבין יחד, והקורא בזמן זה כדין תורה עבד, ואין זה כמכריע בין שתי דעות חלוקות, שהרי להרי"ף לא נחלקו רשב"י ור"ע בדינא אלא כולהו הילכתא נינהו.
וכן מוכח מדברי רבנו יונה, דכתב: ואית דבעו מימר דמהכא שמעינן שזמן ק"ש אינו אלא לאחר הנץ החמה דהא חזינן דקודם הנץ החמה יוצא מק"ש של לילה, ואין זה כלום. דבודאי זה הלשון אינו חולק על המשנה ששנינו בפירוש דזמן ק"ש של שחרית משיראה את חברו ברחוק ד' אמות ויכירנו וכו', הלכך ודאי אפילו לכתחלה יכול לקרותה קודם הנץ החמה. ומה שאמר בכאן לאחר הנץ החמה לאו דוקא אלא איידי דמעיקרא איצטריך לומר קודם הנץ החמה לאשמועינן שאפילו אחר שיעלה עמוד השחר יוצא ידי חובתו בשל לילה, הוצרך לומר בהכרח גבי של יום לאחר הנץ, ולא בא למעט דאחר הנץ אינו יוצא משל לילה.
הא למדת דרבינו יונה דוחה בפשיטות סברת מאן דבעו למימר דזמני ק"ש של לילה ויום הם נבדלים זה מזה בבחינת אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, ובסור זה בא זה, וכמו שכן הוא בתחומי יום ולילה, וכל שאר המצות שזמנן ביום שגומר עם צאת הכוכבים, ושזמנן בלילה שגומר עם עלות השחר, אבל לק"ש דזמנו תלוי בשכיבה וקימה של בני אדם, נוגעים שניהם סוף הלילה ותחלת היום זה בזה, ויכול לקרות ק"ש של לילה עד לפני הנץ החמה, ולקרוא בו בפרק זמן גם ק"ש של יום ויוצא ידי שתיהם.
וגם הרמב"ן במלחמות כתב: וליכא למימר כיון דהוא זמן ק"ש של לילה אם קרא לשל יום לא יצא וכו', ולדעתי ז"ש בגמרא הא גופא קשיא אמרת ב"פ בלילה אלמא לילה הוא, כלומר לענין ק"ש לילה היא דובשכבך קרינן ביה, וראוי הזמן הזה לק"ש של ערבית ולא של שחרית. והדר תני איפכא דאלמא יממא הוא, ופריק לעולם ליליא הוא, כלומר לגבי ק"ש, ויוצא הוא נמי בשל ערבית וכו', וכן פירוש פרכא אחריתי, ופירוקא לעולם יממא הוא, שיוצאים בה לשל שחרית דיום הוא, והאי דקרי לילה משום מעוטא ולצאת בו משל ערבית.
מכאן שסובר הרמב"ן בדעת הרי"ף דאפשר לקרוא של ערבית ושחרית לפני הנץ החמה, ויוצא ידי שתיהן.
אבל הרמב"ן עצמו כתב: אבל העיקר שנראה לי, שלא התירו לו חכמים שיהא קורא ק"ש של שחרית ושל ערבית בבת אחת אלא אם הנץ החמה בינתים או יעלה עמוד השחר, ודבר זה יש לו שחר, ובו קיימנו דברי רבינו הגדול ז"ל (מלחמות ה' ברכות שם), ונראה שלמד הרמב"ן זאת מדיוקא דלישנא: קורא אחד לפני עמוד השחר ואחת לאחר עמוד השחר, אחת לפני הנץ החמה, כמ"ש דלא התירו לו חכמים לקרוא ק"ש של ערבית ושחרית בבת אחת, כלומר שלא התירה תורה לקרוא שתי פעמים בבת אחת משום דאין זמנם שוה, ואולם אין מוכרח, שהרי כתבנו שהתוס' בתירוצם בתרא סוברים דשפיר קורא שתיהם לפני הנץ החמה כיון שהוא זמן שכיבה וקימה. ובאמת שגם הרא"ש לא החליט כן שהרי כתב לקמן: והא דלא נקט פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ קודם הנץ החמה וכו' ואיכא למימר דאתא לאשמועינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ החמה, אי נמי כדפרישית לעיל שאם היה אנוס בפעם אחת על של ערבית ועל של שחרית אינו יכול לקרוא שניהם (ברכות פ"א סי' כ).
מכאן שהרא"ש ספוקי מספקא ליה דין זה, וכ"כ הבית יוסף בדעת הטור דהשמיט דין זה דלא יקרא שתי פעמים בבת אחת, משום דסבר דרפויי מרפיא ביד הרא"ש דין זה (בית יוסף או"ח סי' נח).
ולהלכה פסק מרן ז"ל: אם נאנס ולא קרא ק"ש ערבית עד שעלה עמוד השחר כיון שעדיין לא הנץ החמה קורא ק"ש ויוצא בה ידי חובת ק"ש ערבית, ואם היה אנוס באותה שעה לצאת לדרך מקום גדודי חיה ולסטים לא יקרא אז ק"ש פעם שנית לצאת בה ידי חובת קריאת שמע של יום, שמאחר שעשה לאותה שעה לילה, אי אפשר לחזור ולעשותה יום (או"ח סי' נ"ח סעיף ה).
ומדבריו למדנו: שהוא סובר דקושטא הוא דהתורה האריכה זמן שכיבה עד הנץ החמה והקדימה זמן קימה עד עמוד השחר, אבל כיון דכתיב ובשכבך ובקומך, נתנה תורה הברירה לכל איש להמשיך זמן שכיבה לזמן דגנו בה אינשי, או להקדים זמן קימה לזמן דקיימי ביה אינשי, כדי שלא להבטל מק"ש בזמנה, אבל לא התירה לו לעשות שניהם בבת אחת שאותה שעה שהיא זמן שכיבה אצלו אינה יכולה להיות זמן קימה, שאין אדם יכול לשכב ולקום בזמן אחד. והתורה אמרה: בשכבך ובקומך, בזמן שבני אדם שוכבים אתה יכול להיות שוכב, כלומר לחושבו זמן שכיבה, ובזמן שבני אדם קמים אתה יכול לחושבו זמן קימה. אבל לא שניהם בבת אחת.
בזה ארוח לן לדחות דברי הפר"ח ז"ל, שכתב ע"ד מרן אלו: ליתא להאי דינא, ולא דמי כלל למ"ש התוס' ריש מסכת ברכות, דזמן זה מורכב מיום ולילה דקרינן ביה בשכבך ובקומך, ואם ברור לו שכיון שהולך למקום חיה ולסטים לא יוכל לכוין כלל אפילו פסוק אחד, מילתא דפשיטא שיותר טוב לקרותה עכשיו מלהניח מלקרותה (פר"ח או"ח סי' נח ס"ק ה).
ולפי מ"ש דברי מרן ז"ל שהם נובעים מדברי הרא"ש, הם נכונים בטעמם, ולא משום תרתי דסתרן כמ"ש התוס' בריש מסכת ברכות, אלא משום דקורא בזמן של לילה שעושה אותו לדידיה זמן שכיבה אינו יכול לעשות זמן זה זמן קימה לדידיה.
ג. מצות שזמנן ביום
תנן התם: אין קורין את המגילה ולא מלין וכו' עד שתנץ החמה, וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר.
ובגמרא ילפינן לה מדכתיב: ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה, ש"מ כל זמן שעוסקים במלאכה קרי יום (מגילה כ ב, ופרש"י ד"ה ת"ש).
וכתב הר"ן, עד הנץ החמה משום דיום ברור הוא בהנץ החמה, אבל מדינא מכי סליק צפרא יממא הוא, ומשום הכי כולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר (שם).
ומרן הבית יוסף הוסיף וכתב: ומהתם שמעינן בכל דבר שמצותו ביום צריך לכתחלה לעשותו משתנץ החמה.
מכאן קשה עמ"ש בתוס': דהכי קאמר לילה הוא בשאר מצות דבעינן יום כמו בתפילין וציצית (ברכות ח ב ד"ה לא), והא באמת זמן כל מצות דבעינן בהן יום הוא מעלות השחר, ואין סברא לפרש שמ"ש לילה הוא לענין לכתחלה, הואיל דבאמת בזמן מן התורה לכתחלה הוא מעלות עמוד השחר שנקרא יום וכמ"ש בגמרא מגילה (שם).
וצ"ל דהתוס' הכי קאמרי, בשאר מצות הכרוכות עם ק"ש של יום דבעינן יום, כגון ציצית ותפילין, שאינן דומות לכל מצוה שבתורה, הואיל וכתיב בהו ראיה, בציצית וראיתם אותו ומטעם זה נפטר לילה מציצית, ותפילין נמי אע"ג שמה שאין מניחין תפילין הוא מדרבנן, משום שמא יישן ויפיח בהם. ומעלות השחר שהוא יום אין לאסור מטעם זה, מכל מקום כיון דכתיב בהו ראיה דכתיב: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך (רבינו יונה ברכות סא). השוו אותם רבנן למצות ציצית וקבעו לו זמן משיראה את חברו, דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון (פסחים ל ב) אבל בשאר מצות שביום, מצותו משיעלה עמוד השחר, והיינו שדייקו התוס' בלשונם וכתבו: כמו תפילין וציצית, ולא כמ"ש בסמוך: וס"ל כדפירשנא דהאי יממא לענין שאר מצות (שם ט' תד"ה לעולם), הא למדת דלענין שאר מצות שמצותן ביום, מצותן לפני הנץ החמה, והיינו משיעלה עמוד השחר והלאה. ולפי"ז מ"ש לעיל, דליליא הוא בשאר מצות, היינו שאר מצות הכרוכים עם ק"ש, דהיינו ציצית ותפילין, ואפשר שמטעם זה קבעו זמן ק"ש לכתחלה, משיכיר בין תכלת ללבן, או משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות, די שיקרא ק"ש כשהוא מעוטף בטלית ותפילין, דכל הקורא ק"ש בלי תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וכאילו מעיד עדות שקר בעצמו (ברכות יד ב).
אבל זמן ק"ש מדין תורה הוא מעלות השחר שהוא זמן קימה דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא.
מכאן יש לתמוה על מנהגם של קדמונינו, אבותינו ורבותינו, שנהגו להתפלל מאחרי עמוד השחר כשהם מעוטפים בטלית ותפילין בימי הסליחות ובימי חג השבועות והושענא רבא, וכן חבורות של אנשים שקבעו תפילתם מעלות השחר, ולא מיחו בהם חכמים.
ולפי מה שכתבנו מתברר שזמן טלית ותפילין אינו אלא משיכיר בין תכלת ללבן, או משיראה את חברו ויכירהו, ולא תיכף אחרי עלות עמוד השחר, וצריך לומר שסמכו על מ"ש המרדכי בבית יוסף ופסקו רמ"א להלכה דמשעלה עמוד השחר מתחיל זמן שיכול להכיר את חברו (מרדכי מגילה פ"ב סי' תת"א טור ושו"ע או"ח סי' יח סעיף ב).
ולפי זה יוצא דזמן ק"ש וציצית ותפילין הוא שווה, ומשעה שמתחיל זמן ק"ש מתחיל גם זמן ציצית ותפילין.
ועוד דכל אלה שמקדימין להתפלל אחר עמוד השחר, נזהרים שלא להתעטף בטלית ולא להניח תפילין עד שיגיעו לברוך שאמר, ובמשך זמן זה של אמירת הזמירות ופרשת התמיד מתחיל זמן שיכיר את חברו שהוא זמן ציצית ותפילין. וכיון שכן לא מיחו בם חכמים בכל חברות שומרים לבוקר או פועלים המשכימים לעבודתם להתפלל משעלה עמוד השחר, שכל זה נקרא כדיעבד, ולכתחילה בכולם צריך להתחיל סמוך לפני הנץ החמה כדי שיגמור פרשת שמע עם הנץ החמה ולסמוך לה תפלת י"ח.
ד. תרתי דסתרן
גרסינן התם: לעולם הלכה כדברי בית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה, מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל – רשע, מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה – עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך, אלא אי כב"ש כקוליהן וכחומריהן, אי כב"ה כקוליהן וכחומריהן (חולין מד).
מכאן למדונו רבותינו הפוסקים ז"ל במחלוקת חכמים ורבי יהודה בזמני תפלת מנחה וערבית, דאע"ג דלא נפסקה הלכתא כחד מיניהו ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. בכל זאת אם התפלל ערבית אחר פלג המנחה, אינו רשאי להתפלל ביום אחר מנחה באותו זמן, משום דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי, שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג מנחה, משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית, ובזמן התפלה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן (ברכות ב א תד"ה מאימתי ושו"ע או"ח סי' רלג סעיף א).
אולם ברור הדבר שלא נאמר דבר זה אלא בדבר התלוי במחלוקת שבהלכה, אבל לענין ק"ש שהכתוב קבע זמנה בשכיבה וקימה, יכול אדם לקרוא שתי פעמים בזמן אחד, שהוא זמן שכיבה לקצתם וזמן קימה לקצת בני אדם, ואין זה כתרי קולי דסתרן הואיל ואין הוא מכריע בהלכה, אלא שכך הוא דינה של תורה, וכמ"ש לעיל בדעת התוס', ואף להרא"ש והרמב"ן ומרן ז"ל דאסרו לקרות שתי פעמים בזמן אחד, אין זה מדין תרי קולי דסתרן, שהרי לא אסרו אלא באותו יום עצמו, אבל ביום אחר רשאי לקרוא ק"ש של יום משעלה עמוד השחר אעפ"י שתמול או שלשום קרא באותו זמן ק"ש של לילה, ואילו לענין מנחה וערבית, אם התפלל מנחה אחרי פלג המנחה שוב אינו יכול להתפלל ערבית באותו זמן אפילו ביום אחר.
מכאן מוכח בודאי שמה שאמרו שלא לקרוא שתי פעמים ביום אחד, היינו משום שהתורה עצמה באומרה: בשכבך ובקומך, האריכה זמן שכיבה והקדימה זמן קימה לכל אדם ובכל זמן, אבל לא התירה לאדם אחד וביום אחד לעשות שתיהן בבת אחת, הואיל ואין אדם אחד יכול לשכב ולקום בבת אחת. וכדאמרינן לעיל.
והנה מהרא"י ז"ל כתב: מי שהזיד או שגג ולא בירך טלית או תפילין ביום עד אחר תפלת ערבית, נראה דאינו מברך כלל לא אציצית ולא אתפלין אעפ"י שעדיין יום, וציצית דליכא קפידא אם מתעטף בלא ברכה, מתעטף אפילו הוא לילה גמור. אבל תפילין שאסרו חכמים להניחם בלילה, אסור גם כן להניחם אחר תפלת ערבית, הואיל ועשה לאותה שעה לילה בתפלתו, תרי קולי לא עבדינן, והכי פסק מהר"ם לענין אבלות, שאין מונין לאחר תפלת ערבית למקצת היום, הואיל וכבר התפללו תפלה של לילה (כתבים ופסקים למהרא"י סימן קכא) ומרן ז"ל פסק שתי הלכות אלה בשם יש מי שאומר (או"ח סי' ל' סעיף ה' – ויו"ד סי' שע"ה סעיף י"א), ונראה שכן הוא פוסק הלכה למעשה, וכמ"ש הסמ"ע ז"ל: דכל מקום שמצא מרן ז"ל דין שאינו נזכר בשאר פוסקים כתב עליו יש מי שאומר וכן לפנים בדברי המחבר בכמה מקומות (סמ"ע חו"מ סי' ט"ז ס"ק ח).
וביד מלאכי הביא פלוגתא דרבוותא בענין זה, ולבסוף אסיק דעפ"י הרוב כשכותב מרן יש מי שאומר, הוא לומר שהיא כהלכה שאין עליה חולק (יד מלאכי כללי השו"ע סי' יב), והדבר מוכרע מעצמו שהרי פסק מרן ז"ל: מי שהתפלל כבר ערבית ועדיין הוא יום ושמע שמועה קרובה מונה מיום מחר ואותו יום אינו עולה לו (יו"ד סי' ת"ב סעיף יא), הרי שמרן פסק להלכה דאחרי שהתפלל ערבית הרי הוא לילה לענין אבלות.
ברם תמוה לי טובא במה שכתב זה כהלכה פסוקה ולא בשם יש מי שאומר כמ"ש בסס"י שע"ה.
מכל האמור ומדובר למדנו לדעת מהרא"י ומרן ז"ל, דק"ש של יום ותפילין זמנם שוה, ומשעה שכלה זמן מנחה ומתחיל זמן ק"ש של לילה, כלה זמן התפילין אע"פ שעדיין הוא יום.
אולם דבר זה צריך עיון, דבאמת זמן המצות של יום אינו כזמן תפלת ערבית, שהרי כל מצות היום זמנן עד צאת הכוכבים, וכדילפינן מדכתיב: ולחושך קרא לילה ומקרא דעזרא: מעלות השחר עד צאת הכוכבים והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה (מגילה כ ב). וכן פסק בפירוש מרן ז"ל בענין מילה: אין דבר זה תלוי בתפלה אם התפללו מבעוד יום או לאו, לא להקל ולא להחמיר (יו"ד סי' רס"ב סעיף ז'), והיינו משום דיום של תורה שהוא מתחיל מהלילה שלפניו הוא מזמן צאת הכוכבים והוא הדין לענין תפילין אפילו למ"ד שאין נוהגים בלילה מדאורייתא אינו אלא מצאת הכוכבים, ומכל שכן למ"ד שאינם אסורים בלילה אלא מדרבנן משום שמא יישן בהם (או"ח סי' ל סעי' ב) ודאי שאין לאסור הנחתן אלא בזמן שינה שהוא לילה ממש, ולא קודם לכן, אפילו אם הניח תפילין, ולא שמענו ולא ראינו דרבי יהודה שסובר שזמן המנחה כלה בפלג המנחה ותיכף מתחיל זמן ערבית שאסור לדידיה להניח תפילין באותו זמן.
והנה מהרא"י ז"ל הסתיע בדינו ממ"ש מהר"ם לענין מקצת יום באבלות. ואין הנדון דומה לראיה, שבדבר התלוי בספירת ימים, מסתבר לומר דאזלינן בתר מי שסופר, וכיון דלדידיה לא הוי יום, אינו נמנה במקצת היום ככולו, וכמ"ש רמ"א בדין ספירת ימי טהרה של נדה: יש אומרים דאם התפלל הקהל ערבית ועוד היום גדול אינה יכולה לבדוק או ללבוש (יו"ד סי' קצ"ו סעיף א), וגם בזה מרן ז"ל נראה סובר שהיא מונה מיום המחרת, אפילו אם הקהל התפללו ערבית ואפילו היא עצמה התפללה, וצ"ל לדעתו כי באבלות דמקצת יום, הוא, שלא התירו לחשוב מקצת היום אחר תפלת ערבית, אבל בכל התורה כולה מצות היום נוהגות עד צאת הכוכבים ואין הבדל אם התפלל ערבית קודם, שאין תפלת ערבית קובעת הלילה, אלא לענין ק"ש, דתלה הכתוב בשכבך ובקומך, אבל בכל מקום שנאמר יום, אין היום כלה עד צאת הכוכבים, ואין יום ב' מתחיל אלא מצאת הכוכבים, ולכן דינו של מהרא"י ז"ל צריך לי תלמוד, ומכל מקום אעפ"י שאני סובר כן להלכה, למעשה ודאי שיש לנו להורות כדברי מהרא"י שפסקם מרן להלכה בשו"ע.
הדרן לדיננא בספקו דמר יצ"ו בדין מי שקורא ק"ש אחר עמוד השחר לצאת בה ידי חובת ק"ש של לילה אם צריך להניח תפילין, והנה מתחילה סבר מר לומר דאין להניח תפילין משום דהוי כתרתי דסתרן, ואסתיע ממ"ש מרן בדין זה דלא יקרא פעם שניה לצאת בה ידי חובת ק"ש של יום, דמאחר שעשאה לאותה שעה לילה, אי אפשר לחזור ולעשותה יום (או"ח סי' נח).
ב. ממ"ש שאם התפלל ערבית מבעוד יום עד שלא הניח תפילין. אין לו להניחם אח"כ, ושוב אייתי לן דברי הפוסקים שנחלקו בדבר.
ולע"ד נראה שראיתו הראשונה אינה ראיה מכרעת. וכמו שכתבתי, דמה שאינו קורא באותה שעה ק"ש של יום, אין זה משום תרתי דסתרן, אלא משום דכיון דכתיב בשכבך ובקומך שהיינו בשכבך דידך ובקומך דידך, אינו יכול לעשות שכיבה וקימה דידיה בזמן אחד. וזהו דקדוק לשונו של מרן ז"ל, דמאחר שעשאה לאותה שעה לילה. אי אפשר לחזור ולעשותה יום.
דאי משום תרתי דסתרן אינו יכול לקרוא ק"ש של יום לפני הנץ החמה, היה לו לומר כיון שפעם אחת קרא באותה שעה לצאת בה ידי חובת לילה, וכמ"ש לענין מנחה וערבית, שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה, שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה (או"ח סי' רל"ג סעיף א).
וכיון שכן אין ללמוד מזה לענין תפילין שאינם תלויים בשכיבה וקימה, אלא ביום ולילה, ולכן אעפ"י שקורא ק"ש אחר עמוד השחר לצאת בה ידי חובת ק"ש של לילה, יכול להניח תפילין באותה שעה משיכיר את חברו, שזה הוא יום לזמן תפילין, ובכלל כל מצות היום זמנן הוא משעלה עמוד השחר, וכדתנן: וכולן שעשאה משעלה עמוד השחר יצא (מגילה כ'). ולא אמרו מצותן מהנץ החמה אלא לכתחילה משום זמן מבורר לכל.
הלכך אין כאן לא תרתי דסתרן ולא מאחר שעשאה לילה אי אפשר לחזור ולעשותה יום, דיום ולילה הם מנהגו של עולם ולא האדם עושה אותם בקריאת שמע או בתפלתו.
ולכן אם קרא ק"ש של לילה אחר עמוד השחר קודם שיגיע זמן שיראה את חבירו ויכירנו מרחוק ד' אמות, אין לו להניח ציצית ותפילין באותה שעה, שהרי לא הגיע זמן ציצית שתלוי בראיה דכתיב וראיתם אותו ולא זמן תפילין דכתיב וראו כל עמי הארץ וכו'.
ואם קרא משעה שיכול להכיר את חברו כו' שפיר מניח בהם ציצית ותפילין, דזמן זה נקרא זמן שכיבה לענין ק"ש וזמן של יום לענין תפילין.
והאי כדיניה והאי כדיניה, וכך היא דרכה של תורה (עיין פר"ח יו"ד קונטריס אחרון סימן ק"י. והדברים עתיקים ואין כאן מקומם).
אולם ראיתו השניה היא ראיה שאין עליה תשובה, שהרי לרבי יהודה דסבר שמפלג המנחה מתחיל זמן ערבית היינו משום דמזמן זה ואילך כלה זמן בין הערבים שהוא זמן תמיד של ערב, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה (ברכות כו ב) ומזמן זה מתחיל זמן ערבית ולא מפני שהוא לילה, אלא שהתורה האריכה זמן ק"ש, ולרבי יהודה מתפרש בשכבך משעה שבני אדם הולכים לשכב מאחרי פלג המנחה דאיכא מעוטא דמעוטא דגנו באותה שעה, אבל ודאי כל מצות שזמנן ביום אין זמנה כלה אלא עד צאת הכוכבים, וכדאמרינן: הא קיימא לן דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא (מגילה כ' ותוס' ד"ה והא קיימא לן), וזוהי הלכה פסוקה שאין עליה חולק, הלכך מי שהתפלל ערבית לאחר פלג המנחה שפיר יכול להניח תפילין בזמן זה, שלענין תפילין יום הוא. והאי כדיניה והאי כדיניה. וכדאמרן, ואעפי"כ פסק מרן דמשהתפלל ערבית אין לו להניח תפילין, והוא הדין לקורא ק"ש אחר עמוד השחר לפני הנץ החמה לא יניח תפילין באותו זמן.
וכן ראוי להורות שלא יניח תפילין באותה שעה, דכיון שצריך לקרוא ק"ש שנית, מוטב שיקרא ק"ש של ערבית בראשונה ואחרי כן יניח תפילין ויאמר פסוקי דזמרה הנהוגים וברכות ק"ש, כמנהג כל ישראל בכל יום, ואין צורך להקדים הנחת התפילין בשעה שהוא קורא ק"ש של לילה, ועל כגון זה נאמר: כל המוסיף גורע.
ואין זה דומה למתפלל שתים שאומר הראשונה מנחה והשניה לתשלומין (או"ח סי' קח סעיף א), דק"ש אחר עלות השחר אינה תשלומין אלא הוא קורא בזמנה, הואיל וזמן זה הוא זמן שכיבה, הלכך קורא ראשונה לשם ק"ש של לילה, ושנית של יום, וכיון שכן, קורא כל אחת, כסדר התפלה, הראשונה קורא אותה כסדר תפלת ערבית בלי טלית ותפילין להראות שקורא אותה כדי לצאת ידי חובת ק"ש של לילה עם ברכות שלפניה וברכת אמת ואמונה שלאחריה. (או"ח סי' רלה סעיף ד בהגה), וברכה שלאחריה, אלא שמשמיט השכיבנו, ומתחיל ואומר: ותקננו בעצה טובה מלפניך, וחותם שומר את עמו ישראל (עיין הרא"ש ברכות פ"א סימן ט' וברכי יוסף סי' רלה ס"ק ה), ואח"כ מתעטף בציצית ומניח תפילין ומתפלל תפילת שחרית וק"ש וברכותיה, וכן ראוי להורות. והנלע"ד כתבתי.