סימן ד

חובת האב במזונות בנו מן הנכרית*

(לאה"ע סי' ד)

 

הלכה זו לא מצאתיה מפורשת בדברי הפוסקים שנמצאים ברשותי, וצריכים אנו ללמוד דין זה עפ"י הכלל: ילמד סתום מן המפורש [זבחים נג,א], ואחרי העיון בדברי הפוסקים והלכותיהם, נראה לי שדין זה מסתעף לשני ענפים.

 

א. בן זנונים מנכרית

ב. אשה נכרית שעל ידי נשואין אזרחיים

 

א. בן זנונים מנכרית

והנה בבן זנונים שנולד מאשה ישראלית, פסק רמ"א ז"ל שאפילו אם היא מיוחדת לו, אין האשה נאמנת לומר שהוא בנו, אלא אם כן הוא מודה שהוא בנו (שו"ע אה"ע סי' ד' סעיף כ"ו, ובית שמואל שם ס"ק מ"ו).

 

והנה הלכה זאת צריכה עיון, והח"מ השיג עליה דמסוגין דגמ' מסקינן, דכל היכא דלא דיימא מעלמא, ואחד מודה שבא עליה – הוא בנו ודאי, ואע"ג דדיימא מעלמא, הואיל והוא מודה שבא עליה, בתר דידיה שדינן ליה, מכל שכן במיוחדת לו שבא עליה הרבה פעמים, תלינן ברוב ביאות דידיה, ועוד דרמ"א סותר את עצמו למ"ש [בסוף סימן ג'], כהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו, הבן כהן לכל דבר, ולא חיישינן שמא הפקירה נפשה לאחרים (ח"מ סי' ד' ס"ק כ"ה), ובבית שמואל תירץ רומיא זאת וכתב: דמ"ש רמ"א (בסי' ג') היינו לענין אם כולם כהנים, לא חיישינן שמא זינתה עם אחר להשתיקו מן הכהונה, ודבר הלמד מענינו הוא (שם ס"ק מ'). ולדידי אין סתם דברי רמ"א סובלים פירוש זה, שדבר זה של עיר שכולם כהנים היא מציאות רחוקה מאד, ולא מסתבר שרמ"א יפסוק דין כזה בסתום, ועי"ע בבאה"ט סי' ד' ס"ק כ"ט ופתחי תשובה (סימן ג' ס"ק י"א).

 

לכן נראה לע"ד לומר דמ"ש רמ"א: ואפילו מיוחדת אליו, הוא דוקא לענין שאינה נאמנת עליו, אבל אפי' אם אינה מיוחדת לו, נאמן האיש בהודאתו שהוא בנו לכל דבר, ומחזיקין אותו לבנו לכל דבר כמו שהוא נאמן לענין ירושה. ומשום שלא תאמר דמשום מעלה עשו ביוחסין, הוא שאינו נאמן לומר שבנו כהן, הוצרך רמ"א לפסוק דין כהן שבא על הפנויה.

 

דבר הלמד מהאמור בבן זנונים מישראל, ואינו מודה שהוא בנו, לרמ"א, אפילו אם היא מיוחדת לו, אינה נאמנת לומר עליו שהוא בנו, ולהח"מ נאמנת משום דתלינן ברוב בעילות.

 

איש שמודה על בן זנונים שהוא בנו, מחזיקים אותו כבנו לכל דבר.

 

מעתה נובין ונדון בבן זנונים מנכרית. אם אינו מודה שהוא בנו, אע"ג שהיא מיוחדת לו, מסתברא לומר שאינה נאמנת לומר שהוא בנו, אפילו להח"מ, וטעמא דידי הוא משום שבאשה ישראלית, הואיל והיא שרויה בתוך ישראל וידועה להם בדרכה והליכותיה כשלא ידענו שדיימא מעלמה, תולין ברוב בעילות, ולא חיישינן למעוט בעילות שהם מסופקות מספק, שכשם שהפקירה עצמה לזה בזנות, כך הפקירה נפשה לאחרים. אבל באשה נכרית, שאין אנו יכולים לדעת אם אינה מיוחדת לאחרים, כמו שמיוחדת ליהודי זה, אע"ג דלא ידעינן דדיימא מעלמא, חיישינן, ואין מוציאין מזונות מאיש זה שהוא צווח ואומר שאין זה בנו.

 

אולם במודה שהוא בנו, יש מקום להסתפק ולומר, שאין הודאתו מחייבת אותו במזונות בנו, משום דאעיקרא דדינא אין האיש חייב במזונות בנו שנולד לו מנכרית.

 

ויש להביא ראיה לזה ממ"ש המגיה במל"מ לדקדק מדברי הרמב"ם שכתב [הלכות אישות פי"ב הלכה י"ד]: 'כשם שאדם חייב במזונות אשתו [כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים'], דון מינה במקום שאינו חייב במזונות אשתו, אינו חייב במזונות הבנים.

 

אבל מעיקרא דדינא פרכא, דמי תלה מזונות הבנים בחיוב מזונות האם. והנה המל"מ למד זה ממ"ש הר"ן דכי אמרינן דזן אותם כשהם קטנים דוקא בשאמן קיימת, ומדין מזונות אמן נגעו בה, שכיון שהם נגררים אחריה, אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם, אבל בשאין אמם קיימת, אינו חייב במזונותיהם, וגמרינן נמי דיקא לי הכי דמסיעין לעולא ממתניתין, ומאי סיעתא נימא שאינו חייב לזונן אלא זמן הנקתם… אבל לא ראיתי לראשונים מי שאמר כן (הר"ן כתובות ס"פ אעפ"י). והמל"מ כתב דסברת הר"ן זו חולקת עמ"ש הרא"ש והריב"ש ופסקה מרן להלכה (אה"ע סי' ע"א סעיף ד'): הבא על הפנויה וילדה ממנו, אם הוא מודה שהולד ממנו – חייב לזונו, הרי לך שאע"ג שאינו חייב במזונות האם, חייב במזונות הבנים (מל"מ אישות פי"ב הי"ד), ויפה מאד העיר חברי ועמיתי הרב הגאון הג' כמוהר"ר יוסף מרדכי הלוי ז"ל, אב"ד מקודש לקהלת הספרדים וחבר מועצת הרבנות הראשית בירושלים, ממ"ש הרמב"ם: שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו וכו' (ה' אישות פכ"א הי"ז). הרי לך מפורש דהרמב"ם חולק על סברת הר"ן זו, ואיך עלה בדעת המגיה במל"מ לדקדק מלשון הרמב"ם היפך מה שמפורש בדבריו. והמל"מ עצמו לא היה צריך להביא ממרחק לחמו מסברת הרא"ש והריב"ש שחולקים על סברת הר"ן.

אחרי זה באה לידי תשובתו השנית של הרה"ג כמוהר"ר חיים אויערבאך יצ"ו, וראיתי שגם הוא כתב בזאת, אבל באמת דברי המל"מ והמגיה תמוהים מעיקרם, דהר"ן לא כתב אלא דכשאין אמם קיימת פטור האב ממזונות בניו, ונמק את דינו, משום דאי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם, כיון שנגרר אחריה עד בן שש, משא"כ כשאין אמם קיימת, פטור האב ממזונות בניו, ולעולם כשאמם קיימת, אעפ"י שאין האב חייב במזונות אמו, חייב במזונות בניו, מטעם זה עצמו שהוא גורם לה צער אם אינו מפרנס את בניו.

 

ולפי זה אין סתירה לסברת הר"ן מפסקי הרמב"ם והרא"ש בדין מזונות בניו אחרי שגרש אמם, ומדין בן זנונים שנולד לו מאשה פנויה.

 

ובעיקר סברת הר"ן נלע"ד שהיא סברא יחידאה, ואין לה סמך מתלמודין דמימרא דעולא: אבל זן אותם כשהם קטנים [כתובות סה,ב], משמע דחיוב זה הוא מדין חובת אב לבניו, אפילו כשאין אמם קיימת, והראיה שהביא הר"ן מסוגין דגמרא, אינה מספקת לע"ד, ואדרבה יש לומר דכל שכן הוא ממינקת שמוסיפין לה על מזונותיה, משום דבעי למיכל בהדה, כלומר שהוא נזון ממזונותיה, ואע"ג שאינו צריך למזונות מיוחדים לה. דכל שכן אחרי שגמלתו שהוא צריך למזונות, כופין את האב לשלם דמי מזונות להאם משום דעד שש ניחא לי בצותה דאימיה, ועל כל פנים הואיל והר"ן עצמו כתב שלא ראה סברא זאת בדברי הראשונים, אין לנו לסמוך על סברא יחידאה זו שבעליה עצמם דחו אותה מהלכה.

 

ועוד נראה לי דסברת הר"ן לא נאמרה אלא לעיקר דין מזונות בקטני קטנים, אבל לאחר תקנת אושא שתקנו מזונות גם לקטנים שהם גדולים מבני שש, אעפ"י שאינם כרוכים אחרי אמם, ודאי שנדחית סברא זאת, שהרי גדולים מבני שש אינם כרוכים אחר אמם, ואין מקום לטענת האם שאי אפשר להעמיד עצמה שלא תזון אותם, ובכל זאת תקנו להם מזונות, ואם איתא שגם קטני קטנים לא היה האב חייב במזונות, אלא כשאמם קיימת, לא היה מקום לתקנת אושא, דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון.

 

ועל כל פנים לאחרי תקנת אושא שיסודה היה מטעם מוסרי, דיארוד ילדה ואבני מתא שדיה, או עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני [כתובות מט,ב], מסתברא שמטעם זה חייב במזונות הבנים, גם לבני זנונים וגם כשמתה אמם.

 

תבנא לדיננא בילדי זננונים של נכריה, לסברת הר"ן יש לומר שהוא חייב במזונותיהם, אעפ"י שאינם נחשבים בניו מטעם זה עצמו שאי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון בניה הנגררים אחריה, וראיה גדולה לזה מקרא שכתוב: "כי אמרה אל אראה במות הילד" (בראשית כא,טז). ואעפ"י שכתבנו כי סברא זו היא דחויה, היינו לחייב את האב גם כשאין אמם קיימת, אבל כשאמם קיימת, גם מטעם זה חייב במזונות משום שהוא מזיק בידים וגורם לה הכרח טבעי שאינה יכולה להמלט ממנו לזון את ילדיה הכרוכים אחריה. ואחרי תקנת אושא מסתברא לחייב את האב שמודה בבנו מטעם אנושי של: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא או עורבא רחים בניה, וטעמים אלה שייכים אפילו כשהבנים אינם נקראים בניו, דבכל אופן ילדיו הם.

 

ויש להוסיף לזה עוד נימא אחת מדין – מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל, ואפילו עניי גוים לחוד מפני דרכי שלום (יו"ד סי' רנ"א סעיף א' ובא"ט שם).

 

ב. בני תערובת שעל ידי נשואים אזרחיים

יש עוד צד נוסף לחייב את אביהם אם אינו מודה, דהואיל והנשואין אזרחיים מחייבים אותה ואת כל אדם (שלא) לחיות בה חיי אישות, ויש גם היסוד של רוב בעילות הלך אחר הבעל. נוסף על זה יש צד גדול לומר שאדעתא דהכי נשאה, ואדעתא דהכי היא נשאת לו שיפרנס בניה. וזהו בבחינת אנן סהדי שהתחייב לה בשעת נשואיו אתה לזון ולפרנס את בניו. הלכך יש לדון בזה מדין מחייב את עצמו בדבר שאינו חייב, ולחייבו במזונות ילדיו, אעפ"י שאינם בניו לשום ענין אחר.

 

אין הדברים הללו אמורים אלא כשהאם מסכימה למסור את ילדיה אפילו כשהם קטנים מבני שש לרשות אביהם, וחנוכם בתורת ישראל. אבל אם היא מעכבת אותם בידה, בזה היא מבטלת כל זכותה, שהרי גם בבני ישראל מאשתו הנשואה לו כדת וכהלכה, אם האב והבן אינם בעיר אחת הבן אצל האב אפילו פחות מבן שש, כדי שיוכל האב לחנכו בתורה ובמצוות (עיין נוב"י מהדו"ת סוף סי' פ"ט). וכל שכן הוא כשהוא ברשות אחרת שהיא מחנכתו נגד תורת ישראל ותרבותו, יכול האב לומר אם אינו אצלי לא אפרנסנו, ואין בית דין יכולין לכופו לשלם לאמם דמי מזונותיהם אפילו אם הם קטני קטנים.

 

אולם, אעפ"י שלכאורה נראה כן, אחר העיון נראה שיש צד כנגד לפטור את האב ממזונות בנים שנולדו לו באסור, ושהם מזכירים את עוונו תמיד. וכן העירני ידידי הרה"ג כמוהר"ר י. מ. הלוי ז"ל, ממ"ש בתשו' מהרא"י (כתבים ופסקים סי' ל"ז), דמאן לימא לן שחייבו רבנן במזונות בניו הממזרים, והוא הדין והוא הטעם בבני נכרים. ובאמת אם נאמר שגם בנו שהוא ממזר, אין אביו חייב במזונותיו, יוצא מכל שכן שאין האב חייב במזונות בנו מנכרית. אבל לקושטא דמילתא נלע"ד, שאין שום ספק בדבר שהאב חייב במזונות בניו הממזרים, ואדרבא מדלא הוזכר בפירוש להוציא את הממזר מכלל חובת האב במזונותיו, מזה עצמו נלמד שהדבר פשוט מאד עד שלא היה צריך לאומרו, והכי מסתבר שאין אומרים לאדם רשע הוסף רשע (הרמב"ם ה' נשיאות כפים פט"ו ה"ו).

ומכל שכן שאין להטיל מזונות בן זה על הצבור כולו בזמן שיש לו אב, ויהיה אביו חוטא נשכר. והדבר מוכרע מעצמו שאם זיכתה לו ירושה והוציאה חלק נחלתה מהאחים הכשרים (חו"מ סי' רע"ו סעיף א'), אעפ"י שאין זה אלא לאחר מיתת אביו, כל שכן הוא שחייבה התורה את האב בחייו לתת לו מזונותיו, כדי שלא יהיה בגדר האנשים הטפלים והרשעים, וכמו שכן מצאנו בירושלמי שרבי יוחנן קרא את עוקבא ואמר לו: עוקבא רשיעא זון בניך (ירושלמי כתובות פ"ד ה"ח).

ומעתה קרוב לודאי שגם בנו מן הגויה קרוי בנו לענין זה שאביו חייב במזונותיו.  וכעין ראיה לדבר מתמר שהיתה בת יפת תאר שהרתה במלחמה קודם גירות אמה, ולכן היתה מותרת לאמנון אחיה (סנהדרין כא,א), ואעפי"כ לבשה מעילים כבנות המלכים. וכן אבשלום היה בן יפת תואר (סנהדרין קז,א) ואביו קראו בני בני [שמואל ב יט,א], גם אחרי שמרד באביו.

 

מכל זה נראה ברור שלא פטרה התורה ולא פטרו חכמים את האב ממזונות, לפי שסוף סוף בן זה היא תולדתו של אב זה, והוא הגורם להוצאתו לאויר העולם, והוא חייב גם בגדולו וקיומו לכל הפחות כדין בריות שמזונותיהם מוטל על האדם המחזיק אותם ברשותו, ולא עוד אלא שקודמים לה, וזו היא דרכה של תורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

 

את זה אני אומר להלכה, ולמעשה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי מקומו ושעתו, וזו היא מן ההלכות שאמרו עליה: הלכה ואין מורין כן. ולפי שההוראה בהן עדינה ודקה מאוד, צריכה להיות ומסורה לכל דיין לפי ראות עיניו ושקול דעתו, וע"ז נאמר: והיה ה' השופט, וצי"מ וימ"ן. ועי"ע בשערי עזיאל ח"ב, שער מ' פרק א'.

 

והנלע"ד כתבתי

*עמ"ש באריכות בשאלה זאת בספרי משפטי עזיאל חיו"ד מהדו"ת כרך א' סימנים ס' ס"א ס"ב.