עיקר שירה זאת הוא מנהג קהלות הספרדים לאבי הבן בפיוט מיוחד: ״יהי שלום בחילנו וכו׳ בסימן טוב בן בא לנו בימיו יבא הגואל… ובתורה יתבונן יאלף דת לכל שואל… יהי בדורו כשמואל״ וכו׳ וכו'. פיוט זה לפי תכנו הוא שייך רק לבן הנולד, ולכן לא קדמו בשירה את אבי הבת, אבל עפ״י הרוב נהגו לקרוא שם לילדה שנולדה, בשעת עליית אביה לתורה, בהקדמת פסוקי ברכה: ״אחותינו את היי לאלפי רבבה, יונתי בחגוי הסלע וכו׳, כולך יפה רעיתי״ [בראשית כד,ס. שיר השירים ב,יד. שם ד,ז], ואחרי זאת: ״מי שברך אמותינו וכו׳, הוא יברך את הילדה וכו׳, ויקרא שמה בישראל״, ואת זה אמרו בקול שירה, בזה השוו את הבן והבת בברכה ושירה הראויה להם. אמנם מזה השתרבב המנהג להוסיף עוד פסוקי שירה לאבי הבן, וגם לאבי הבת, ולא היה פוצה פה ומצפצף.
טענת המתנגדים שזהו נגד הדין ממ״ש: ״אוי למי שבניו נקבות״ [קידושין פב,ב], אין לה טעם כלל, וחלילה שהבנות הן סימן קללה לאבותיהם, שהרי הלכה פסוקה היא שאין מקיים מצות פריה ורביה, אלא אם יש לו זכר ונקבה (יבמות סא,ב), ולכן ברור הדבר שמ״ש רז״ל: ״אוי למי שבניו נקבות״, היינו למי שכל, או שרוב, בניו נקבות, דומיא: ״אשרי מי שבניו זכרים״ [קידושין שם], שר״ל רוב בניו זכרים, שאם לא כן, הרי לא קיים מצות ״פריה ורביה״, ואין לומר ״אשרי״ על מי שלא קיים מצוה זאת, שהיא יסודית בתורת ישראל.
ובאמת מה שאמרו: ״אוי למי שבניו נקבות״, הוא מפני שדאגתן מרובה משל בנים (עיין סנהדרין ק.ב), אבל חלילה לומר שהבנות הן סימן קללה לאבותיהן, אלא אדרבה בקיום מצות פריה ורביה מתברכים אבותיהן ברכת שמים מעל, וכמו שנאמר: ״פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה״ וגו׳ [בראשית א,כח].
הטענה שנותן שויון לבנות עם הבנים, גם היא אין בה, שהרי מצאנו בדברי רבותינו שתקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ ויתן לבתו כבנו(כתובות נב,ב).
ולכן אינני מוצא כל טעם שהוא למנוע שמחת אבי הבת בעליתו לתורה, בפסוקי דשירה שיש בהם שבח ותהילה להקב״ה יוצר האדם, שנאמר עליו: זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם״ [בראשית ה,ב].ויותר מזה אמרו רז״ל: גדולה הבטחה שהבטיח הקב״ה לנשים יותר מן האנשים (ברכות יז,א).
למסקנא דדינא נראה לי שטוב הוא להחזיק מנהג קדמונינו, היינו לזמר לפני עלית אבי הבן לתורה הפזמון המפואר: ״יהי שלום״ וכו׳, שהוא שיר נאה ומשובח, ובמנגינה המיוחדת לו, ולהגיד פסוקי דזמרה וקריאת שם לילדה אחרי קריאת התורה של אביה, וכן נאה ויאה לנו להמשיך מנהגי אבותינו שהם עשוים בדעת והשכל, ולשנן את פיוטיהם שהם מצורפים ומזוקקים בדבריהם ותכנם, ואולם אם יש ברצון הצבור להביא גם מן החדש, ולשיר עוד פיוטים לאבי הבן או הבת – אין למחות בידם.
אלא שכדי למנוע מחלוקת, הנני מבקשו להמלך עם ידידנו הרב הגאון כמוהר״י קצין, שהוא רב ק״ק ״מגן דוד״ במחנה קדשו, ובעצת שניכם תסדרו הדברים בכי טוב וכדרך השלום, כמו שנאמר: ״האמת והשלום אהבו״ [זכריה ח,יט].
והנני בברכת כתיבה וחתימה טובה, בספר הצדיקים, לחיים טובים ולשלום, למעכ״ת וביתו ולכל מחנה קדשו, לשנה טובה ומבורכת, בגאולת ישראל ובנין אריאל.
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
|
|
|
