סימן ד
- פסק הלכה על פי נביא -
ה' לחודש אדר ב' תשי"א
אנקיטולוקא דאורייתא הכא תרגימו בהוריתא
מופת הדור והדרו הגאון האדיר בכל מקצועות שבתורה
פה מפיק מרגליות כקש"ת בן ציון מאיר חי עזיאל הי"ו
הראש"ל ורב הראשי לישראל
יחי שמו לעולמים כאור שבעת הימים.
אור ישראל וקדושו
בשבת שקלים שנאמתי לפני הקהל הק' והודעתים בשבח המגיע להם באמצעות תפלת הדר"ג עמהם, ובהיות שהייתי הנואם הראשון נאלצתי לקצר בשביל הבאים אחרי, ולזה לא סיימתי הכל. ויש מהחרדים שדחפוני לכתוב לכת"ר את מה שרציתי, אולי זה יהיה זכירה להדר"ג שיחל"א להיות חק השבת תלוי ביד הרבנים לפי ראות עיניהם. ונעתרתי לדבריהם, והעיקר שהיתה לי חולשת הדעת מהאגדה שיש בירושלמי ואני בטוח שהדר"ג שיחי' ישים את העקום למישור והכל יודפס בספרו הבהיר לא יחסר קורטוב, וזה החלי ב"ה.
איתא בירושלמי תענית פ"ד ויחר אף משה וכו' ר' חלקייה בשם ר' אחא: מכאן שלא יהא דן אומדות ע"כ. והקשה מהרש"י מכיון שהקב"ה אמר לו: עשו עגל ומסכה. שוב אין להסתפק בזה ולמה לא הניחם שם. ותחילה תירץ שאין אדם מתפעל מן השמיעה כמו מן הראיה, ועוד תירץ שחשש שמא לא עשו ממש רק על חטא אחר הדומה לזה כמו משבר כלים בחמתו ומעלים עיניו מן הצדקה שהוא כעובד ע"ז עד שראה בעיניו ע"כ.
ולקוצע"ד שני תירוציו שגבו ממני, דבמה שכתב שאין אדם מתפעל מן השמיעה כמו מן הראיה זה יאמר בשמיעה וראיה חושית, לא כן בראיה נבואית, ובפרט של משה רבינו שהיתה פנים אל פנים, ועיין רמב"ם פ"ז מה' יסודי התורה, נבואת משה רבע"ה לא היתה בחידה ובמשל רק נראה הדבר על בוריו ע"כ, וזה יותר הרבה חזקה ואמתית מראיה חושית, ומ"ש עוד שאולי היה בדבר הדומה לזה כמו משבר כלים בחמתו וכו' תמיהא לי מאד שהכתוב אומר עגל מסכה וישתחוו לו ויאמרו אלה אלקיך ישראל ואיך אפשר חלילה שיטעה בדבר הדומה לזה, ולזה לא נראה לע"ד דב"ק אחרי הס"ר.
ועלה על דעתי לישב, דידוע הדין הוא דעפ"י נביא אסור לפסוק הלכה, ועיין להג' בתוס' יום הכפורים על המן שמגיד בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון עש"ב, ועיין להג' חיד"א בברכ"י או"ח סי' ל"ד שאסור לפסוק הלכה עפ"י נבואה עש"ב, והרמב"ם בהקדמתו לזרעים: אין הנבואה מועלת לדיני התורה לא בשמים היא. הנה דין זה מוסכם ומוחלט הוא, ולזה אולי נחשוב דמפני זה לא שבר משרע"ה בתחלת הנבואה עד שראה בעיניו. אך ראיתי דגם זה ליתא דעי' להגאון חת"ס באו"ח סי' כ"ח שכתב שדבר זה שורש ויסוד הדת הוא שלא לסמוך עפ"י נבואה, אך סיים וכתב וכל זה הוא אחר מיתת מרע"ה אבל בימי משה לא שייך זה דסמכינן עליו ברוח קדשו דאל"כ הרי המגדף שרצה לנטוע אהלו בשבט דן ויצא מבית דינו של משה חייב דכתיב: לבית אבותם, ומי התיר זה אחרי דרוב בעילות אחר הבעל אם לא מרע"ה עש"ב.
(בענין זה של המגדף ראיתי דבר נחמד להג' פנים יפות שחקר בזה שכתב עפ"י המדרש שנמצא בא על אשתו של דתן ואבירם במחלוקתו של מרע"ה שנא' הם ונשיהם ובניהם וטפם ירדו חיים שאול וכו' נשאר בחיים ידעו שאינו בן הישראלי ע"ש). וחזרה התמיהא למקומה.
חוץ מזה אני בעניי כבר כתבתי במקום אחר דהא דאמרינן דעפ"י נבואה אסור לפסוק הלכה היינו דוקא לאחרים. אבל הנביא לעצמו רשאי וחייב לעשות כפי נבואה, ועיין להרב צבי חיות הירש בקונטרס הוראת שעה שהביא כמה ראיות על זה, ובכלל ראיותיו מאליהו דאכל משחיטת אחאב ומיהושע דלקח רחב הזונה שהיא מן הכנענים ע"ש בדברי קדשו המשובצים זהב טהור.
ואם כן כ"ש וק"ו במשה רבנו ע"ה דהיה לבדו יכול לעשות מה שיחפוץ אחרי הודעת השי"ת אליו ובכן גם לפי דברי וגם לפי דבריו ואיך נכלכל דברי הירושלמי שלא יהיה דן אומדות, ולזה עלה עוד על דעתי ליישב דהגם דבימי מרע"ה אין שייך זה שכל התורה והלכותיה הם מפיו הטהור אך זה אינו אלא בדבר צווי לישראל אבל בדבר זה שהיה כך רק הודעה למרע"ה מה שעשו ישראל אולי ג"כ נצטוה שלא יעשה דבר אחרי דאין זה שליחות לישראל רק הודעה נצטוה שלא יהא דן אומדות, ואם הוא כן כ"ש לדורות הבאים, זה עלה לישב בדוחק, ובזה ניחא דברי הירושלמי.
אך מ"מ עוד יש לי לדבר דברים בהלכה: כתוב בטוש"ע או"ח סימן רע"א לקדש קידוש ליל שבת מעומד כי זהו עדות שהקב"ה ברא עולמו ושבת ביום השביעי ולזה צריך שיהיה מעומד כמו דין עדות, וקשה דהרי אדה"ר נולד ביום ששי וא"כ הוא לא ראה הבריאה ואין יכול להעיד ע"ש וכ"ש על דורות הבאים, ונ"ל עפ"י המדרש שהקב"ה נמלך בנשמותיהם של ישראל על הבריאה, וא"כ נשמות ישראל קדמו לבריאה, לכן רשאים להעיד, ואולי גם זהו הטעם דגוי ששבת חייב מיתה שאסור לו להעיד אחרי שלא נבראת נשמתו קודם הבריאה ולזה רבותי יראו מה כח השבת שמי שמחללו חשוב כאלו אין נשמתו מישראל ואחרי שאנחנו ערבים זה לזה עלינו להזכירכם שכל אחד חייב להוכיח את חבירו כי בזה תלוי גמר גאולתם של ישראל בשלימות ובנין בית קדשנו ותפארתנו. ואני בטוח בגאון עוזנו שיחי' הרש"ל הרב הראשי לישראל יעזור בזה לתת רשות מהממשלה לתת חק ומשפט שהרבנים תהי' להם הזכות לענוש למי שעובר על זה ושלום.
מוקירו ומכבדו כערכו הרם
יעקב חי זריהן