* מברר שהתעטפות החתן בטלית בחופה הוא מנהג קדום וקדוש, ומטרתו להידור מצוה, השראת הקדושה, ופרישת סוכת שלום, ושיש לחתן לברך עליה, אם החופה נעשית ביום *

* דין שנים שמתעטפים בטלית ביחד *

* מבאר אופן ההתעטפות בטלית המחייב ברכה *

*מזהיר שהחתן יתעטף בטלית כדת וכהלכה לאחר שבירך עליה, ויעמוד כך כדי הילוך ד' אמות, ורק אח"כ לפרוש אותה על ראש שניהם *

* דין התעטפות בציצית בלילה *

י"ג תמוז תש"י

 

לכבוד רב חביבאי הרה"ג בנן של קדושים

כמוהר"ר שלמה י' מזרחי יצ"ו

מנהיג רוחני לקהלות הספרדים

לוס-אנג'לס

 שלום וברכה.

הנני לאשר קבלת מכתבו מיום ער"ח תמוז דנא, ומודה מקרב לב עמוק על ברכותיו ואחוליו הלבביים, וברך אשיב למעכ"ת וביתו וקהלתו ברוב טובה, וחדות ה' תהיה מעוזכם.

למכתבו זה צרף את שאלתו בדבר הלכה:

שאלה.

ענין עטיפת הטלית על ראש החתן והכלה בעת החופה. אם צריך החתן לברך על עטיפתו, מכיון שרוב החתונות באמריקה נערכות בלילה אחרי שקיעת החמה ואחרי תפלת ערבית, ולילה לאו זמן ציצית הוא, דאמעיט מ'וראיתם אותו' – פרט לכסות לילה, כנזכר בש"ע או"ח (סימן יח סעיף א), או מכיון שזהו מנהג ותיק בין אחינו הספרדים בכל ערי תורכיה, ולמצוה רבה וזכות לאבי החתן לכסות את בנו בטלית על ראש החתן והכלה – די רק בעטיפתו ומבלי ברכה, יורנו מורנו בזה.

 במצרים נוהגים שלא לברך בעטיפתו בעת החופה, משום שסמכו על הרב גו"ר [גנת ורדים – שו"ת] שהיה מאריה דאתרא במצרים, שפסק שלא לברך, משום שהטלית שמכסים על ראש החתנים אינו אלא להגן, ולא לכבד ולרומם, ומשום הכי אין צריך לברך, ע"כ.

א"כ נא מורי הנכבד לחות דעתו בזה, אם נסתפק רק בעטיפת הטלית על ראש החתן והכלה מצד אבי החתן מבלי לברך, ולא לבטל את המנהג הקדום הזה שנפוץ בכל קהלות הספרדים במזרח, או שצריך גם לברך בעטיפתו אף על פי שזה לילה ממש, כמו שנוהגים בקהלות שונות בין האשכנזים, שהחזן מתעטף בטלית בערבי שבתות ויו"ט, ועכשיו נפוץ גם המנהג הזה בין הספרדים שהש"ץ מתעטף בטלית בתפלת עש"ק, ואעפ"י שזה לילה ממש. אודה לו מאד בתודה רבה למפרע ובתשואות חן חן. ע"כ.

תשובה. והנני נעתר לו לחות דעתי לפי קוצר השגתי.

א. פרישת הטלית בשעת החופה.

ב'גנת ורדים' פלפל בחכמה בשאלה זאת וכתב להוכיח ממ"ש בגמרא [שבת]: מוכרי כסות מוכרין כדרכם ובלבד שלא יתכוונו, בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, פירש"י: שלא אסרה תורה אלא לבישה שהיא להתחמם כדרך כל הלובשים, והעלאה דומיא דלבישה נמי דמתהני בה, וכתבו התוס' דהוי בענין דלא הוי פסיק רישיה, כגון שהוא לבוש בגדים אחרים להגן עליו מפני החמה ומפני הצנה. מכאן למדה לענין הטלית שפורשים על ראש החתן והכלה בשעת החופה, כיון שאינו לא דרך הנאה ולא דרך כבוד, אין לברך עליו ברכת להתעטף בציצית (גו"ר ח' או"ח כלל א' סי' כ"ה).

והנה דברי הגו"ר אינם מכריעים לע"ד, דלא אמרו להתיר לבוש כלאים כשאינו להתחמם ולא דרך לבישה אלא במוכרי בגדים, אבל בלובש טלית לשם הדור מצוה והשראת קדושה, יש לומר ודאי שזו היא מצותה של ציצית, כמו שכן אנו מקיימים אותה בשעות התפלה, וה"ה בשעת החופה שהיא שעה חגיגית של קדושה עילאה, כמאמרם ז"ל: איש ואשה שזכו שכינה ביניהם [סוטה יז,א], הלכך התעטפות בטלית בשעה זאת היא התעטפות של מצוה שמתקיים בה תכליתה 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו' והייתם קדושים לאלקיכם' [במדבר טו,לט-מ]. ובודאי שזו היתה כוונת רבותינו הקדמונים שתקנו פרישת הטלית בשעה חגיגית זאת של קדושה, שהיא הכניסה לברית הקדש של איש ואשה שזכו, ויש בזה גם רמז לפרישת סוכת שלום על בית ישראל, שהוא בית שהשלום שרוי בתוכו, ומשום כך נמחק שמו של הקב"ה כדי להשרות שלום בין איש לאשתו.

 מכלל הדברים למדנו דפרישת הטלית בשעת חופה יש בה הנאה של חבת מצוה ודרך כבוד של כבוד שמים, הלכך שפיר דמי לברך עליו, דלא גרע מעטיפת הטלית של הסנדק בשעת המילה, וכדכתב הגו"ר עצמו: אמנם הסנדק שמתעטף בציצית כדי לכבד ולרומם מצות המילה, שיעשנה והוא מעוטף בציצית ותפלין בראשו ובזרועו, מפני חיבוב מצות מילה, שהרבה מחבבין ישראל מצוה זו ועושין אותה בשמחה (גו"ר שם), וה"ה והוא הטעם בפרישת הטלית בשעת חופה שהיא מצוה גדולה שבתורה, ועושין אותה בשמחה, לכן פרישת הטלית היא כבוד וחבת המצוה וחייב לברך עליה.

 ב. שנים שמתעטפין בטלית אחת.

הגו"ר (שם) הביא דברי שכנה"ג שנסתפק מטעם אחר, הואיל ופרישת הטלית היא על ראש החתן והכלה, ובכל זאת פסק לברך על יסוד פסק מרן ז"ל שאם שנים מתעטפין בטלית כאחת כולם מברכים, או אחד מברך והאחרים עונים אמן (שו"ע או"ח סימן ח ס"ה), הגו"ר כתב: ולע"ד לא דק, שדין זה כתבו השו"ע וכתב רמ"א: 'פירוש: בפעם אחת', והשתא לעולם אימא לך שאם שנים מתעטפין בטלית אחת דאין צורך לברך כלל. ושוב חזק דבריו של השכנה"ג ממה שפסק הטור ס"ס י"ד דטלית של שותפין חייבת בציצית וכו', ומכ"ש כששני השותפין משתתפין בה. ולע"ד נראה דאין כאן כ"ש, ואדרבה מסתברא לומר דכשלובשין שניהם טלית אחת אין מקיימים מצות ציצית, הואיל ואין לכל אחד מהם שתי כנפות ולא ארבע, ובאמת שכנה"ג עמד בזה, ולכן הביא ראיה ממה שאמרו: בדורו של רבי יהודה בר' אלעאי היו מתכסין ששה ת"ח בטלית אחת ועוסקין בתורה, ופשיטא שלא היו נמנעים מלברך ברכת ציצית. והגו"ר השיג עליו גם בזה וכתב גם זה אינו נכון, חדא, דמכיון דמפני עניות גדולה שהיתה ביניהם היו מתעטפין בטלית אחת, דמאי הוה להו למעבד והיו מוכרחים שלא לברך וכו', ותו דמאן מוכח דטלית זו היתה בת ארבע כנפות, ואם כן אין מכאן ראיה לברך או שלא לברך (גו"ר).

 ואני תמה על שני גאוני עולם אלה שנשאו ונתנו בהלכה זאת בראיות ודיוקים, ולע"ד נראה פשוט וברור שאין מקום של ספק בבעיא זאת, דהא מצות ציצית אינה אלא בבגד שאדם לובשו ומתכסה בו בארבע כנפותיו, וכן פסק מרן ז"ל: 'סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם, פעמים בכיסוי הראש, פעמים בגילוי הראש, ונכון שיכסה ראשו בטלית' (או"ח סימן ח סעיף ב). ועיין בעטרת זקנים שכתב: "אינו נכון להניח טלית כשהיא מקופלת… אף שהוא בענין שקצה אחד עם שתי ציציות יורד לפניו מימין וקצה השני עם שתי ציציות יורד משמאל, אפילו הכי אין יוצאין", וכל שכן הוא כאשר אינו מתעטף בכל הציצית ולא מחזיר את הציצית לפניו ולאחריו, והלכה פסוקה היא: 'מחזיר שתי ציציות לפניו ושתים לאחוריו כדי שיהא מסובב במצות' (שם סעיף ד), ובטלית שמתכסים בו שנים, הרי אין כל אחד מתעטף או לובש הציצית, אלא כל אחד מתכסה במקצתו, והיינו בשתי כנפיו, הלכך ודאי הוא שאינו יוצא ידי חובת ציצית, וממילא אינו רשאי לברך עליו, ולא עוד אלא שאסור לעשות כן מפני שנמצא כל אחד מבטל מצות עשה דציצית.

 מכאן מוכח שמ"ש הטור: טלית של שותפין (מברכין עליה) [חייבת בציצית], היינו כשכל א' מהם לובש את הטלית כולה כדרך לבישה, ושתי ציציות לפניו ושתים לאחריו, וכן ההיא דר' אלעאי שהיו מתכסים ששה בטלית אחת, אפילו אם נניח שזה היה טלית שיש בה ד' כנפות, לא היו מברכים, משום דכסוי מקצתו כזה אינו מחייב במצות ציצית, זה ברור ומחוור בעיני, ואין צורך להביא ראיות ממרחק, אלא מגוף מצות ציצית ומלשון ברכתה: 'להתעטף בציצית' מוכח כן.

 ומכאן למדנו דפרישת הטלית על ראש החתן והכלה בשעת החופה, אין בה כדי לחייב בה ברכה, לפי שאין זה דרך לבישה כלל, לפיכך בכל מקום וזמן שהנני נמצא בסדור חופה וקידושין, הנני מזהיר את החתן להתעטף בציצית כדין וכהלכה, ולעמוד מעוטף כדי הלוך ד' אמות, ואח"כ לפרוש הטלית על ראש שניהם, שכיון שעמד מעוטף בשיעור זה, הרי קיים מצות ציצית, וכמו שכן פסק מרן ז"ל: 'וטוב להניח אותו על ראשו, רחבו לקומתו ולהתעטף בו, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואח"כ ימשכנו מעל ראשו וילבישנו' (שם סעיף ג'). בדרך זאת שפיר מברך 'להתעטף בציצית', הואיל ומצוה זאת היא בכל שעה שביום שאדם מתעטף בציצית, ובכל הבגדים שיש להם ארבע כנפות, כפסק מרן ז"ל [שם סעיף יד]: 'אם פשט טליתו אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו'. ואף לרמ"א דכתב: 'ויש אומרים שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו', מודה שאם לא היה בדעתו להחזירו מברך עליו, ומכל שכן כשהוא לובש אותו בכל שעה, וכן פסק מרן ז"ל: 'אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות, כולם חייבים בציצית, ואם לבשם כולם בלא הפסק, והיה דעתו מתחלה על כולם, לא יברך אלא ברכה אחת, ואם מפסיק ביניהם, צריך לברך על כל אחת ואחת, וה"ה אם לא היה בדעתו מתחלה על כולם הוי כמפסיק ביניהם' וצריך לברך על כולם (שם סעיף י"ב). דון מינה בנדון דידן שמתעטף בטלית בשעת החופה, הרי חייב לברך, ואחרי העטוף פורש את הטלית על ראשו וראשה של הכלה, ואין פרישה זאת מבטלת העטיפה שנעשית לפניה, אפילו אם נעשית לנוי ולכבוד, דכל עטיפה בציצית מאיזו סבה שתהיה חייבת בציצית, ומכ"ש כשהיא נעשית לשם חיבת מצוה וכדאמרן.

 ובאמת אעיקרא דדינא פירכא, דמה שלמד הגו"ר מסוגיא דשבת (כ"ט): מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ופרש"י: דלא אסרה תורה אלא דרך לבישה, ומינה דן הגו"ר דה"ה לענין ציצית דלא חייבה תורה אלא דרך לבישה. ולא היא לע"ד, דבאיסור כלאים כיון דהוציאו הכתוב בלשון 'לא תלבש שעטנז' [דברים כב,יא] 'ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך' [ויקרא יט,יט], לפיכך פוטרים כל שאינו דרך לבישה והעלאה, אבל בציצית דכתיב: 'ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם' [במדבר טו,לח], 'גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה' [דברים כב,יב], אין לנו לפטור שלא כדרך לבישה, אלא כל בגד שיש לו ארבע כנפות ושאדם מתכסה בו בדרך ארבע כנפות שמלפניו ומאחריו, מתחייב במצות ציצית, אפילו אם אינו בדרך לבישה. תדע, שהרי איכא מאן דאמר בתלמודין: ציצית חובת מנא, וטלית בת ארבע כנפות חייבת בציצית אפילו אם מונחים בקופסא (עיין מנחות מא,א), ולא מצאנו מאן דאמר שבגד שעטנז אסור אפילו מונח בקופסא, הרי שאיסור שעטנז ומצות ציצית אינן קשורות זו בזו, אלא שציצית מותר אף בכלאים שעטנז, אבל גם במקום שאין איסור שעטנז, יש מצות ציצית, תדע שהרי פסק רמ"א דגם בגדי שאר מינים חייבים מדאורייתא והכי הלכתא (סימן ט סעיף א), ואף למרן חייב בציצית מיהא מדרבנן, ואין זה משום שיש בו דין שעטנז, אלא משום דסמיכי בקרא [שם יא-יב] 'לא תלבש' וגו' 'גדילים תעשה לך', לומר שרק בגדי צמר ופשתים חייבים בציצית, וכן מצאנו שגם במקום שיש איסור שעטנז אין בו מצות ציצית, כגון כסות לילה, וכמו שיתבאר להלן. הלכך אף למאי דקיי"ל ציצית חובת גברא היא בלבישת ארבע כנפות מאיזו סבה שהיא חייבת בציצית וברכתו.

לכן נלע"ד דטלית שבשעת החופה, אם מתעטף בה קודם פרישתו על ראש שניהם, חייב בציצית ובברכת ציצית, ומנהג אבותינו תורה היא, ואין לזוז ממנהגם שיש בו משם חבת מצוה, ורמז לפרישת סוכת שלום על בית-ישראל, וכדאמרן.

ג. זמן ציצית.

 בענין זמן מצות ציצית נחלקו בדעותיהם הפוסקים הראשונים: הרמב"ם סובר שהדבר תלוי בזמן, הלכך, כל מה שלובש בלילה, אפילו אם הוא בגד מיוחד ליום, פטור ממצות ציצית, ולהיפך דבר הלובש ביום, אפילו אם הוא מיוחד ללילה, חייב בציצית. והרא"ש סובר שהדבר תלוי במהות הבגד, אם הבגד הוא מיוחד לבגד לילה, כגון שמיכות וסדיני המטה, אפילו אם מתכסה בהם ביום, פטור ממצות ציצית, שהואיל ומיוחד ללילה הרי הוא בכלל כסות לילה, אבל כסות המיוחדת ליום, או ליום ולילה, חייב אפילו לובשו בלילה. ולפי"ז בטלית מצויצת שהוא בגד המיוחד ליום אם לובשו בלילה – להרמב"ם פטור ממצות ציצית, שהזמן הוא גורם לפטור, הלכך כשלובשו בלילה פטור, ולהרא"ש חייב בציצית, אפילו אם לובשו בלילה, הואיל והטלית היא בגד מיוחד ליום או ליום ולילה.

 ולהלכה מרן ז"ל בשלחנו הביא שתי דעות אלה ולא הכריע ביניהן, אבל בבית יוסף כתב: ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם דרב מובהק הוא, וכ"ש דרש"י סבירא כוותיה, ועוד דספק ברכות להקל. ולכן כתב רמ"א ז"ל: וספק ברכות להקל וכו', ובליל יוה"כ יתעטף מבעוד יום (או"ח סימן יח סעיף א). וכלל גדול הוא בדין דבספק פלוגתא בענין ברכות נקטינן: ספק ברכות להקל אפילו נגד פסק מרן, ובמקומות שקבלו הוראותיו, וכמו שכן כתב מרן החיד"א: והגם דאנן בארץ הצבי אתרא דמרן סמכינן, מ"מ בענין ברכות נקטינן להקל, דשב ואל תעשה עדיף במקום איסור ברכה, דאעיקרא כולהו ברכות אינן מעכבות, וכך ראיתי רבותי נוהגים (ברכי יוסף או"ח סימן ז סק"ק).

 מכללם של דברים למדנו: אין לברך 'להתעטף בציצית' בחופה שהיא נעשית בלילה, וה"ה לש"ץ שהוא מתפלל תפלת ערבית בעטיפת הטלית אחר השקיעה.

 ד. עטיפת טלית בלילה.

 והנה מרן החיד"א כתב משם רבנו ישעיה הראשון בכת"י: דע לך כי אסור להתעטף בציצית ואפילו בלא ברכה משקיעת החמה, דהכי אמרינן שלהי פרק הקומץ רבה: א"ר אלעזר, כל המניח תפלין אחר שקיעת החמה עובר בעשה וכו', לילה לאו זמן ציצית הוא, וכיון שאינה זמן ציצית, אם יתעטף בלילה עובר בעשה. גם הרב הקדוש המקובל מוהר"ר יוסף בן ג'יקטליא בתשובה וכו' כתב שהוא איסור גמור. וכן כתב מהרח"ו זצ"ל בספר הכוונות, שרבינו האר"י ז"ל היה נזהר בתכלית שלא להיות מעוטף בציצית ותפלין אחרי שקיעת החמה, ותיכף היה מסירם מעל ראשו בעת שקיעת החמה, והיה חושש מאד בדבר הזה, עכ"ל, וכן ראוי ליזהר (ברכי יוסף או"ח סימן ח"י סק"א).

 לפי"ז הדין נותן שלא לפרוש הטלית בחופה שנעשית בלילה, אולם לפי שנהוג הדבר שהחזנים בקצת קהלות אשכנז מתעטפים בטלית בתפלת ערבית, וברוב הקהילות משהים הטלית על ראשם בתפלת ערבית של שבת שנמשכת אחר צאת הכוכבים, ובמקרים של הספדים או דרושים באגדה והלכה מתעטפים בטלית – לכן איני מוצא רשות לעצמי למחות נגד עטיפת הטלית בלא ברכה.

ובענין החופה, כיון שהוכחנו לעיל שפרישת הטלית על ראשיהם של החתן והכלה אין בה מצות ציצית, ולפיכך אין הברכה מתקיימת אלא בעטיפת הטלית על ראש החתן וגופו, הלכך בחופה הנעשית בלילה, יפרשו הטלית על החתן והכלה בלא עטיפה מוקדמת של החתן, ובאופן זה אין כאן חובת ברכה מעיקרא.

 מסקנא.

 א. כל איש מישראל שמתעטף ביום – חייב לברך 'להתעטף בציצית'.

 ב. מנהג קדום זה של פרישת הטלית על ראשי החתן והכלה בשעת החופה, הוא מנהג קדוש וסימן טוב של ברכה, וראוי לקיימו בחרדת קדש ובשמחה של מצוה שמביאה בכנפיה סימן טוב של ברכה וסוכת שלום.

 ג. לפני פרישת הטלית על ראש החתן, מצוה על החתן להתעטף בו ולעמוד מעוטף בשיעור הלוך ארבע אמות, ואח"כ ימשכנו על גופו, שתי ציציות מלפניו ושתים מאחריו, ואחרי זאת יפרשו את הטלית על ראש שניהם.

 ד. בחופה הנעשית בלילה אחרי שקיעת החמה, יש להמנע מעטיפת הטלית על ראש החתן, משום דלילה לאו זמן ציצית, אלא יפרשו הטלית על ראש החתן והכלה בלא ברכת 'להתעטף בציצית'.

והנלע"ד כתבתי.

בכבוד רב ובברכת התורה,

בן ציון מאיר חי עזיאל

ראשון לציון הרב הראשי לישראל