סימן ה
(לאו״ח סי׳ רט״ו ויו״ד של״ד)
בדין הזכרת ש״ש בגרמופון.
שאלה: בירחון המאסף (שנת תרס״ח כרך א׳ חוברת ב׳ ס׳ כ״ה) נשאלה שאלה בדבר מכונת הפונוגרף: א) אם צריך לענות אמן אחר הברכות הנשמעות על ידה; ב) אם מותר להשמיע על ידה דברים שיש בהם הזכרת שם שמים או שאסור משום לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא; ג) אם מותר להשמיע על ידה שירות ותשבחות במקום טנופת, ע״כ.
בשאלה זו השיבותי אז מה שנלע״ד ועתה לרגל המצאת הקול־נוע שבתי לעיין בהלכה זו ולבררה בכל סעיפיה. שאלה זו מתחלקת לשני סעיפים: א) אם קול זה הנשמע מפי מכונת גראמופון או קול־נוע נקלט מפי מי שאמר דברים אלו רק לשם השמעת קול זמרה. ב) אם המברך הראשון ברך ברכה הצריכה כתקונה ומשמיעים קולו במכונות אלה לשם ברכה הצריכה.
והנה בסעיף הראשון, ודאי שאסור לענות אמן על ברכות אלה הנשמעות על ידי מכונות אלה. שלא יהיה קול קלוט זה עדיף מקולו של המברך עצמו והלכה פסוקה היא כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן (או״ח סי׳ רט״ו סעיף ד׳) ואם כך אמרו במברך ברכה שאינה צריכה כל שכן הוא במברך לשם זמרה ושעשוע, שכל עושה כזאת הרי הוא חייב נדוי (ראה שו״ע יור״ד סי׳ של״ד סעיף ל״ז) וממילא יוצא שאסור לענות אמן אחר קול ברכה הנשמעת על ידי מכונת הגראמפון או קול־נוע, אפילו אם משמיעים אותה לשם ברכה הצריכה שהרי ברור ומובן לכל בן דעת שקול היוצא מגוף מיכאני מת אין בו ממש, ואינו רצוי לפני אלקים חיים השומע תפלתם וברכתם של קוראיו ומברכי שמו באמת מתוך הכרה וכוונה, ואם נניח שקול זה הוא הד קולו של האדם המברך אין זה מברך אלא מנאץ הואיל ולא כיון לברכה אלא לזמרה ושעשוע.
אתאן לסעיף ב. אם קול זה נקלט מפי המברך ברכה צריכה כתקונה ובזה ודאי שאין צריך לענות אמן אחרי קול זה שנשמע מפי מכונת הגראמופון או קול־נוע שהרי קולו של המברך נפסק תיכף אחרי אמירתו הברכה וקול קלוט זה אין בו ממש. ויותר מזה אמרו אין עונים אמן על ברכת התינוק בשעת למודו הואיל ולהתלמד הן עשויים (ברכות נ״ג ב׳) וכן פסק מרן בשו״ע (או״ח סי׳ רט״ו סעיף ב׳) אם היה המברך אפיקורוס או כותי או תינוק או היה גדול ושינה ממטבע הברכות אין עונין אחריו אמן ע״כ, דון מינה בנידון דידן שאין בו לא כונה ולא הרגשה אלא קול קלוט היוצא מפי מכונה אין זו ברכה ולא תפלה ואין עונים אמן אחריה.
ומזה יוצא ברור שאין יחיד וכל שכן צבור יכולים לצאת ידי חובה בשמיעת התפלות וברכות מתוך שפופרת מכונות אלה שהם גופים מתים אעפ״י שהמברך כיון בשעת אמירתם להוציא את כל השומעים קולו מתוך המכונה שהתפלה לאלקים חיים צריכה לצאת מפי יצורי החיים ולא מקול קלוט שהוא גוף מת.
נשאר לנו לברר הספק הב׳ והג׳ אם מותר להשמיע על ידי מכונות אלה דברים שיש בהם הזכרת שם שמים או אפילו שירות ותשבחות, במקום טינופת.
לע״ד נראה שלא רק דברים שיש בהם הזכרת שם שמים או אפילו שירות ותשבחות במקום טנופת, אלא כל פסוקי תפלה או דברי תורה אסור להשמיע על ידי מכונות אלה, ועל כיוצא בזה אמרו רז״ל הקורא פסוק שיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב״ה ואומרת לפניו: רבש״ע עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו לצים (סנהדרין ק״א. ומס׳ כלה פ״א) והרשב״א בתשובתו כתב שליח צבור שקולו ערב ומאריך בתפלתו כדי שישמע קולו ומתגאה בכך אם מכוין להשמיע קולו הרי זה מגונה ועליו נאמר נתנה עלי בקולה ע״כ שנאתיה (בית יוסף או״ח סי׳ נ״ג).
מהאמור יוצא לדינא שאסור להשמיע על ידי מכונה גראמופונית או קול־נועית כל פסוקי תורה ותפלה אפילו שלא במקום טנופת ואפילו אם אין בהם הזכרת שם שמים לשוא וכמו שאסור להשמיע כן אסור גם לשמוע, ועל שניהם התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו לצים. ואשרי האיש שלא ישב במושב לצים זה ועליו תבוא ברכת טוב.