סימן ה' בטעם איסור קירוב מיתת הבהמה והעוף לאחר השחיטה

קונטריס זה לא נמצא במחיצתי, ואין דעתי נוחה לאסור משום גזרה, כי אין לנו להוסיף גזרות מדעתנו, אבל לדעתי דין זה מפורש בסוגיא דגמרא (חולין קיג,א), ופסקו להלכה מרן ז״ל: ״השובר מפרקתה של בהמה, אסור לאכול מבשרה חי, אלא אם כן מולחו יפה יפה״ וכו׳, ורמ״א הוסיף וכתב: ״וה״ה אם חותך בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה, יש אומרים שיש למהר לכתחלה לשבר מפרקת הבהמה, או לתחוב סכין בלבה כדי לקרב מיתתה, משום שמבליע דם באברים״(יו״ד סימן סז סעיף ג). מכאן שאסור לקרב מיתת הבהמה לאחר השחיטה, משום הבלעת הדם באברים, דאע״ג דסגי במליחה יפה יפה, היינו בדיעבד, אבל לכתחלה אסור לעשות כן, וכן מפורש בשבלי הלקט: ״מכאן שאסור לקרב מיתת הבהמה לאחר שחיטה, על ידי הושטת סכין בלבה, מפני שמתה ואין בה כח להתאנח ולהוציא דמה, והרי הוא נבלע באברים״. והדברים מפורשים יותר בבנימין זאב: ״מצאתי תשובת גדול אחד: מכאן שאסור לקרב מיתת הבהמה לאחר שחיטה ע״י הושטת סכין בלבה… משום דמבליע דם באברים, ומיהו אין הבשר נאסר בכך, אלא נדנוד עבירה הוא״ (בית יוסף וד״מ שם).

מהאמור ומדובר למדנו בשאלה תרץ דידן: דקירת המוח במחט כדי לעצור הדם, שאע״ג שאין העוף נאסר בכך, אלא ניתר ע״י מליחה או צליה, מכל מקום יש בזה נדנוד עבירה שמבליע הדם באברים. ובזה מתורצת תמיהת הפרמ״ג עמ״ש רמ״א: י״א דאסור לשבור וכו׳ הא גמרא ערוכה היא? ואולי בגמרא אוסר לאחרים דגוזל רבים, וכאן אמר אף לעצמו אסור, ומ״מ צריך עיון (שפתי דעת ס״ק ט). ולפי מ״ש, דברי רמ״א הם לאסור קרוב מיתה לכתחלה אף לעצמו, שמדברי הגמרא לא למדנו אלא דאסור לאכול ממנה באומצא, וכדכתב מרן ז״ל: ״אסור לאכול מבשרה חי״, ורמ״א אשמועינן לאסור המעשה עצמו לכתחלה.

ועדיין יש מקום עיון לברור הלכה זאת מדכתב בד״מ (שם): ״ולעיל [בטור] סימן כג משמע דשרי״ וכוונתו למ״ש הטור לעיל: ״שחט רוב אחד בעוף, או רוב שנים בבהמה ושוהה למות, מוטב שיכנה על ראשה ממה שיחזור וישחט״. ובאמת קשה דרמ״א ז״ל פסק כדברי הטור, ופסק נמי כדברי הבנימין זאב, והנה הש״ך עמד בזה וכתב: ״אפשר דאין הדמים נגררין כל כך אחר הראש״ (ש״ך סי׳ סז ס״ק ט). ולפי״ז יש לומר בנדון דידן, שדקירה על המוח אינה עוצרת את הדם ולא מבליעה אותו באברים.

 אולם דברי הש״ך שאמרם בדרך אפשר, אינם מבוססים, דהא אחזינן שנעצר הדם ע״י דקירה במוח. והנה הדרישה (ס׳׳ק ב) כתב: שדוקא שבירה אסורה, אבל לחתך שם כדי שיצא הדם שרי. וגם לפי״ז יש להתיר בנדון דידן, כיון שאינו דרך שבירה או דרך שחיטה. ולא נהירא לי, דבאמת המיתה היא עוצרת הדם, דכיון שמתה אין לה כח להוציא דמה, וראיה ממכה בסכין על לבה, וכך הוא סכין על לבה בדקירת מחט במוחה.

והמחוור ביותר לע״ד הוא תירוצו של הט״ז, ״דלעיל מיידי ששהה זמן רב ועדיין חי, וכבר יצא הדם מה שיש לצאת בזינוק, ומה שנשאר קצת יהיה נבלע באברים, וכאן מיירי שרוצה למהר המיתה תיכף אחר השחיטה בעודו זונק, ובזה יבליע הדם באברים״ (ט׳׳ז שם סק״ב). ועוד יש לומר, דמה שהותר להכות על ראשה כדי שתמות, הוא משום דהכאה על הראש מבחוץ אינו מטריף את העוף או הבהמה, אלא מבלבל אותה ומתה, ועדיין נשאר בה חיות קצת עד שמוציאה את דמה, אבל שובר מפרקתה הואיל ומתנבלת בכך, וכמ״ש: נשברה מפרקת ורוב בשר עמה, מטמא באהל (חולין כא,א). וכן מכה בסכין על לבה, הרי היא נטרפת בכך, וכדתנן: ניקב הלב לבית חללו(חולין מב,א), הלכך כיון שנטרפה בכך מחיים, מקרב מיתתה ומבליע הדם.

לפי״ז יוצא להלכה בשאלה דנדון דידן, הואיל והדקירה במוח נוקבת קרום המוח של העוף או הבהמה ונטרפת בהם, וכדתנן: ניקב קרום של מוח (חולין מב,א), אסור לדקור אותה תיכף אחר שחיטה, משום שמבליע הדם באברים ויש בזה נדנוד עבירה, וכמ״ש בבנימין זאב.

והנלע״ד כתבתי