שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד –
עניינים כלליים סימן ה
ברכת המצוות
ב"ה, ירושלים, בין כסא לעשור. תרנ"ן לפ"ק.
לכבוד ידידי הרב הגאון דעסיק באורייתא תדירא חו"ב סוע"ה כמוהר"ר אהרן יצחק זסלנסקי שליט"א. עורך הירחון התורני "שערי ציון" בירושלם
בראשית דברי הנני מודה למע"כ מעומק לבי על ברכתו הנאמנה אלי לרגלי התישבותי בעיקו"ת ירושלם במשרתי הכבודה, והנני משיב לו תודה עמוקה וברכה לבבית להצלחתו המלאה בעבודתו הצבורית החשובה ופעילה מאד ובעבודתו הספרותית בירחונו החשוב. והנני אומר לו: ישר כחך לאורייתא, עלה והצלח!
יחד עם ברכתו היקרה הואיל מעכ"ת להמציא לעיוני חדושי תורתו. ואם אמנם טרידנא טובא בימים האחרונים, ביחוד לרגל המצב החדש שנוצר בעולמנו ופגע גם בארצנו. אולם מחביבותיה דמר גבן, ומשום עשה דכבוד תורה, הנני נעתר לבקשתו לכתוב חו"ד לפי קצר השגתי.
והנה מעכ"ת עמד על דברי התוספתא דתניא: היה הולך להפריש תרומה ומעשרות אומר: ברוך אשר קדשנו להפריש תרומה ומעשר. מאימתי מברך עליהם? משעה שמפרישן. ומעכ"ת תמה וכתב, דזו היא משנה שאינה צריכה דהואיל דתרומה ומעשר עיקר מצותה היא הפרשתה להתיר את הפרי מטבלו. מה מקום יש לומר דהברכה היא בשעת נתינתה? ותירץ דמתניתא אתא לאשמעינן שברכת המצות היא בשעת עשייתן, וברב הונא ולאפוקי מרבי יוחנן דס"ל דמברך עובר לעשייתן. ומאי דתנאי זה בדין תרומה ומעשר, היינו, משום דתני: היה הולך להפריש, מברך להפריש, ולא תימא, שהכוונה היא מיד כשילך להפריש. לכן תני מאימתי מברכין? משעה שמפרישן, כלומר בשעת עשייתן. את"ד.
ואני אענה חלקי ואומר: מאי דפשיטא ליה למעכ"ת דעיקר מצות תרומ"ע היא ההפרשה להתיר הכרי מטבלו. לדידי אין זה מחוור, דבאמת מצות תרומ"ע היא כפולה בהפרשה ונתינה. וכן אמרו בגמרא: שאני תרומה דנתינה כתיבה בה, ופרש"י ועליו ליתנם לכהן (חולין קל"ד). והוא הדין גם למעשרות. ודוקא במתנות עניים הוא דבעזיבה לחודיה מקיים משום דכתיב בה: לעני ולגר תעזוב אותם. אבל מתנות כהונה וכן תרומות ומעשרות, אין המצוה מתקיימת בשלמותה אלא בנתינה לכהן. ובאמת הפרשה ונתינה הן מצות חלוקות, שכל אחת משלימה פעולה אחת:
מצות הפרשה מתירה את הכרי מטבלו, ומצמצם אסור אכילה שבו שגורר אחריו עונש מיתה בידי שמים בחלק התרומה ומעשר שהופרשו ממנו, וגם מתיר לכהן וללוי לקחת את מנת תרומתם, שקודם שהופרשו לא היו רשאים בכך.
והנתינה לכהן היא מצוה שניה, שמחייבת את ישראל לתת תרומותיו ומעשרותיו לכהנים וללוים, ונהי שאם אבדו שלא בפשיעתו אינו חייב באחריותם וגם אינו חייב להביאם מהגורן לעיר, אם יש שם כהן שיכול הוא לבוא ולקחתם. אבל אם אין שם כהן, שוכר פרה ומביאה משום הפסד כהן. ואם לא עשה כן חייב מדין מזיק בידים ופושע (עיין חולין שם).
ואל תשיבני לאמר, שאם כן צריך יהיה לברך גם על הנתינה לכהן. בשאלה זו עמד בה ה"מגילת אסתר" ותירץ שאין מקום לברכה זאת שהרי משלחן גבוה קא זכו. ולע"ד אין תירוץ זה מספיק שהואיל והכתוב הכתיב בהם נתינה שפיר ראוי לברך על שקדשנו לקיים מצותו ולתת מנת חלק גבוה מתבואתנו לזוכים לה משולחנו של מקום.
אבל מה שאין מברכין על הנתינה, מבואר בדברי הרמב"ם עצמו שכתב, כי היות לקחת חלק ממה שיש לו הוא חלק מחלקי המצוה כמו שזכרנו בעור העולה. (הרמב"ם סה"מ שורש י, ב). הלכך כמו שאין מונין כל חלק מחלקי המצוה, כן אין מברכין על כל חלק מחלקי המצוה. ונראה לי שגם הרמב"ן שמונה מצות הפרשה ונתינה לשתי מצוות מודה שלענין ברכה אין מברכין אלא על החלק הראשון של המצוה ולא על כל חלק וחלק ממנה.
והרי זה דומה למצות תפילין, דלרש"י מברך רק ברכה אחת להניח תפילין ופוטר את של ראש, משום ובשל יד מתחיל להניח (מנחות ל"ו). ואע"ג דאם סח, מברך שתים, היינו משום דעיקר מצותן הוא שיהיו שניהם בבת אחת, והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שתים, הילכך כשסח מברך על מצות תפילין על של ראש שהיא גמר המצוה. ולר"ת דמברך שתים אפלו לא סח ס"ל שמצות תפילין הם שתי מצוות חלוקות אלא שצריכות להעשות זאת אחרי זאת כדי שתהיינה שתיהן יחד (שם). אבל בהפרשה ונתינה של תרומ"ע שהנתינה היא חלק המצוה ושלא אמרה תורה לעשותן בבת אחת, לכל הדעות מברך ברכה אחת בשעת התחלת המצוה.
מכל האמור למדנו שלדברי הכל תרומות ומעשרות יש בהן שתי מצוות שהן מצות הפרשה ומצות נתינה. ולא עוד אלא שהפרשה לבדה אינה משלמת המצוה עד שיתקיים מצות נתינה, שהרי יכול לישאל עליה ותחזור חולין כמות שהיתה (שו"ע יו"ד סי' של"א סעיף מ"ז).
אבל משנתנה הואיל ובאה לרשות כהן לא מהניא חזרתו להוציאה. ולכן אין הדבר פשוט לומר שמברכין על ההפרשה, ואדרבה הסברא הפשוטה היא לברך על הנתינה, ומה גם כשמפריש כל התרומות ומעשרות בבת אחת ודאי דיש להסתפק טובא אם יברך בשעת ההפרשה או בשעת הנתינה של כל אחת ואחת. וכדתנן: הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת נוטל אחד וכו' (דמאי פ"ה מ"ב). ובירושלמי גרסינן: רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יוחנן צריך לברך חמש ברכות. תני רבי חייא כוללן בברכה אחת (ירושלמי שם).
מכאן אנו למדים שלדברי הכל מברך בשעת הפרשה ולא נחלקו אלא אם מברך חמש ברכות או שכוללן בברכה אחת. (יו"ד סי' של"א סעיף ע"ח).
ועל פי זה מתבארים שפיר דברי התוספתא שנראים כמיותרים לגמרי. דברישא תני ההולך להפריש וכו' מברך להפריש תרומה ומעשר, הרי דהברכה היא קודם ההפרשה שזה הוא מובן לשון ההולך, ולפי זה מה מקום לשאלה: מאימתי מברך עליהן? משעת הפרשתן. והא מרישא שמעינן לה, וקושיא זאת עצמה עומדת על דברי התוספתא היה הולך להפריש תרומה ומעשר ראשון ומע"ש מאימתי מברך עליהן משהפרישן (תרומות פ"ג מ"ב). וקשה דמתניתא זאת אם באה להשמיענו עיקר זמן ברכות תרומה ומעשר ליתני: המפריש תרומה מאימתי מברך, משעת הפרשתה.
אולם כד דייקינן שפיר נלמד דמתניתא פשיטה לה דברכת תרומות ומעשרות כשהן נעשות כל אחת בפני עצמה היא בשעת ההפרשה, וסמוך לה: כדקי"ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ולא בשעת עשייתן (עיין ירושלמי ברכות פ"ט) ואצטריך לאשמועינן בתורם תרומה ומעשר בבת אחת. שכוללן בברכה אחת ואומר: אשר קדשנו להפריש תרומה ומעשר. ועל זה הוסיף ותני: מאימתי מברך משעת הפרשתן, והיינו פירוש לדין הרישא שאם אתה אומר שהברכה היא בשעת נתינה ודאי שאי אפשר לכלול אותם בברכה אחת, הואיל וכל נתינה היא מעשה בפני עצמו. אבל הואיל והברכה נתקנה על שעת ההפרשה יכול לכוללן בברכה אחת. וזהו דקדוק לשון התוספתא: מאימתי מברך משעת הפרשתן, הלכך כוללן בברכה אחת. ובזה נתפרשו דברי התוספתא היטב.
וכן מתפרשים דברי מרן ז"ל בשלחנו: המפריש תרומה מברך קודם שיפריש אקב"ו להפריש וכו' (דכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן). הפריש הכל זה אחר זה מיד ולא סח ביניהם כוללן בברכה אחת, ומברך להפריש תרומות ומעשרות (יו"ד סי' של"א סעיף מ"ח וש"ך ס"ק ק"ז) ולמד זה ממ"ש בתוספתא ברכות ותרומות שם, וירושלמי דמאי שם.
וכן מתפרשים דברי הגר"א בהגהותיו (יו"ד שם ס"ק קכו קכז) ובאמת בתוספתא זו לא עסקינן בדין זמן הברכה אלא על עצם הברכה בשעת הפרשה. אולם מילתא אגב אורחא שמעינן מלשון משעת הפרשתן ולא בשעת הפרשתן, כלומר משעה שהוא נגש להפרשתן וכרישא דמתניתא היה הולך להפריש דלשון הולך במקום זה משמעותו סמוך להפרשה קודם לה שכל הנגש לפעולה נקרא הולך בלשון המקרא והמשנה.
ועתה נהדר אנפין לעין בפירושיהם של רבותינו הקדמונים בדברי התוספתא אלה.
והנה בהגהות אור הגנוז הגיה היה הולך להפריש תרומ"ע מברך שהחיינו לזמן הזה וכשהוא מפריש מברך אקב"ו להפריש תרומה ומעשר.
והגהה זאת היא תמוהה מאד בעיני, שלפי גירסא זאת יוצא שמברכין שהחיינו לפני ברכת המצוה, ובאמת בכל המצות כגון ברכת המילה, שופר, סוכה ולולב מברכין על המצוה תחלה ואח"כ שהחיינו. והוא הדין לתרומה ומעשר ועוד שלא מצאנו בשום מקום לברך שהחיינו על הפרשת תרומה ומעשרות.
זאת ועוד אחרת: דלפי גירסא זו קשיא רישא לסיפא, דברישא תני היה הולך להפריש היינו בשעת ההפרשה או אחריה, מברך: להפריש תרומה ומעשר, ובסיפא תני: משעת הפרשתן דהיינו קודם הפרשתן דהכי משמע משעה כלומר קודם שעת ההפרשה.
ובמנחות בכורים פירש, בשעת הפרשתן עד שלא קרא עליהם שם. אי נמי בא לומר דלא יברך עליהם בשעת ההפרשה, אלא בשעת נתינה דבאריותו הם, ועיין ברא"ש בכורות פרק א' סי' י'. וגם שני פירושים אלה אינם מחוורים בעיני דלפירוש הראשון יוצא דמתניתא דהכא סתמא הלכה כרבי יוסי דסבר הפריש תרומה ומעשר ראשון ומע"ש ולא קרא להם שם. (תוספתא מע"ש פ"ד ה' ט"ז).
אבל לא אמר רבי יוסי זה אלא בהפריש כל אחד לעצמו שהפרשתו היא קריאת שמו, בל במפריש הכל בבת אחת, וכההיא דתנן במסכת דמאי (פ"ה ה"ב) אי אפשר בלא קריאת שם, הואיל והוא מפריש בבת אחת מן הכרי מפריש אחד ממאה ומעט יותר ואומר וכו' והמעט הוא תרומה וכו' (דמאי שם ושו"ע יו"ד סי' של"א סכ"ח). ובאופן זה צרך לקרוא לו שם. שאם לא כן, במה תתקיים ההפרשה? אתאן לתירוצו השני דבא לומר שלא יברך עליהם בשעת הנתינה, וכדי שלא תאמר מהיכא תיתי לברך בשעת נתינה ציין למ"ש הרא"ש בבכורות, והילך לשון הרא"ש ז"ל: דהנה תנן התם: פודה בו פעמים הרבה ואם מת נהנין בו דמית בידי בעלים (השה שפדה בו פטר חמור) ונהנה בו כהן דמהו דתימא כל כמה דלא מטא לידי כהן לא זכה ביה קמ"ל דמעידנא דאפרשיה זכה ביה כהן (בכורות י"א).
ג. פדיון הבן ופטר חמור וברכתם
מכאן למד הרא"ש ז"ל: הפודה פטר חמור מברך אקב"ו על פדיון פטר חמור, בשעה שהוא פודהו בשה או בשאר דבר בשווין ואין לו להמתין מלברך עד שיתן הפדיון לכהן כדרך שעושין בפדיון הבן דהתם חייב באחריותן עד שיבוא ליד כהן, הלכך לא נעשית המצוה עד שיבוא ליד כהן, אבל בפדיון פטר חמור מיד בשעת פדיון נגמרה המצוה, הלכך מברך לאלתר (הרא"ש בכורות, פ"א סי' י"ד).
והשתא נחזי אנן: תרומה ומעשר למה הוא דומה לפדיון בכור או פדיון פטר חמור? ונראה ודאי דתרומה ומעשר דמיין לפדיון הבן, שהואיל ויכול לישאל עליה וחוזר התרומה להיות חולין גמורים (שו"ע יו"ד סי' של"א סעיף י') הרי שלא זכה הכהן משעת הפרשתו אלא עד שיגיע לידו, והלכך צריך להמתין מלברך עד שעת נתינה. ולזה כיון המנחת בכורים לציין דברי הרא"ש כדי שלא תאמר לברך בתרומה ומעשר בשעת נתינה. אלא שאם כן היא גופא קשיא, דלמה לא נאמר גם בתרומ"ע שיברך בשעת נתינה כמו פדיון הבן? ובעיקר דברי הרא"ש יש לי מקום לעיון רב, דהנה הרא"ש פשיטא ליה מדאמרינן: דמעידנא דאפרשיה קמה ברשות כהן, שאין הבעלים חייבים באחריות השה.
ולע"ד נראה שבאמת גם בפדיון פטר חמור חייבים הבעלים באחריות, והכי מסתברא: דכיון שמדין פדיון קונה הוא את פטר חמור להיות שלו. מזה יוצא שאעפ"י שבפדיונו יוצא פטר חמור לחולין ונעשה שלו, בכל זה אינו מיפטר מאחריות עד שיתן פדיונו ליד כהן, דומיא דפדיון הבן וגם בפדיון הבן משעה שפדאו נעשה בנו פדוי, אלא שהוא חייב באחריותו והלכך גם בפטר חמור מברך משעת פדיונו, שהרי קיים המצוה, ונעשה השה או תמורתו פקדון בידו להתחייב באחריותו.
בזה מתורצת לי קושיתו העצומה של הלכות יום טוב, דכתב: יש לדקדק דאי פשיטא ליה לתנא דמשעת הפרשה הפטר חמור פדוי והותר בהנאה אם כן פשיטא, דמשעה דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי וכו' ואי תימא הא קא משמע לן דמשעת הפרשה הוא פדוי אף דלא מטא ליד כהן הא דין זה תנא ליה במתניתין דלקמן דפליגי רבנן וכו' (במת פטר חמור אחרי שפדאו בשה וטרם שהגיע השה ליד כהן) דלרבנן משעת הפרשה הוא פדוי וטלה לכהן, ולר"א אינו פדוי שיגיע ליד כהן, וקי"ל הלכה כרבנן ונדחק לתרץ. (מהריט"א הלכות בכורות פ"א אות ט').
ולענ"ד נראה דלא נחלקו ר"א ורבנן אלא במת הפטר חמור, ובזה הוא דסברי רבנן דאע"ג דחייב באחריות השה מעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי אלא דישראל חייב לשלם דמי השה, והכי מסתברא דלא נחלקו ר"א ורבנן אם חייב באחריותו של שה או לא ולכו"ע חייב באחריותו דכמאן דלא אפרשיה דמי ורבנן סברי דאע"ג דחייב באחריותו ההפרשה היא קיימת, וכן משמע מפירש"י דמתניתין דמת פטר חמור (בכורות י"ב).
אבל במת השה שלא בפשיעת הבעלים הואיל ואין הפודה חייב בתשלומין יש מקום להסתפק ולומר דבטל הפדיון מעיקרו ואין השה קנוי לכהן ליהנות ממנו. לזה קמ"ל דמשעה דאפרשיה קם ברשות כהן וברשותו מת הלכך הפטר חמור פדוי והכהן מותר ליהנות בשה.
על כל פנים מהאמור למדנו: דפדיון הבן ופטר חמור שוים בדינם ובשניהם הבעלים חייבים באחריות פדיונם והכי מסתברא, שהרי בשניהם נאמר לשון פדיון וכן פדיון מחייב באחריותו את הבעלים שהפדיון בידם, והוא הדין לענין ברכה דינם שוה.
ויש לקיים דעת הרא"ש כוותיה ולא מטעמיה, דבפטר חמור הואיל ונאמר בו ואם לא תפדה וערפתו. מאותה שעה שפדאו אעפ"י שלא הגיע ליד הכהן פקעה מהבעלים חובת עריפה, הואיל ומשעת פדיה עומד השה ברשות כהן, הלכך מברך תיכף בשעת פדיה, משא"כ בפדיון הבן הפרשת חמשת הסלעים אינה מפקיעה קדושת הבכור עד שיגיע הפדיון ליד הכהן הלכך מברך בשעת הנתינה.
את זה אני אומר לשם משא ומתן בהלכה לברורה, אבל היות והדברים יצאו מפה קדוש הוא הרא"ש ז"ל ושגם מרן ז"ל פסק כמותו שכתב: מיד כשהפריש הטלה, תחת פטר חמור חזר הפטר חמור חולין אפילו קודם שנתנו לכהן ומותר ליהנות בו. ואם מת לא יקבר הכהן זכה בשה מיד. והוא באחריותו שאם מת ביד הבעלים קודם שנתנו לכהן פטורים. לפיכך מיד כשמפרישין מברך אקב"ו על פדיון פטר חמור (שו"ע יו"ד סי' שכ"א סעיף ו') והם הם דברי הרא"ש ואין לנו לזוז מדבריהם.
אמנם אין ללמוד מזה לתרומה ולומר דתרומה דמיא לפדיון הבן לענין זה שלא לברך עד שעת נתינה, אפילו אם נאמר דתרומה חייב באחריותה עד שתגיע ליד כהן, בכל זאת אין שום ספק בדבר שהברכה היא בשעת הפרשה משום דתרומה נתינה כתיבה בה והרמתה זו היא הפרשתה ולא נסתפק אדם מעולם על זה אלא הספק היה אם לברך גם על הנתינה (עין מג"א סת"מ להרמב"ם שורש י"ב) הלכך אם באנו לפרש התוספתא דברכות ודתרומות לאשמועינן על זמן הברכה שהוא בשעת הפרשתה, תהיה משנה שאינה צריכה ולכן מחוורתא לע"ד כמו שפירשתי דמתניתא זו בא ללמדנו שאם מפריש תרומ"ע בבת אחת כוללן בברכה אחת, הואיל והפרשה היא התחלת המצוה והיא מצוה מיוחדת.
ד. ברכת המצוות
תו חזיתיה למעכ"ת רב נהוראי מ"ש בענין ברכת המצוות אם היא תלויה במחלוקת רב הונא ורבי יוחנן (ירושלמי ברכות פ"ט) ואסיק: בברכת הנהנין לכו"ע מברך עליהם עובר לעשייתן. ואני אומר יפה כתב מר ויפה הורה והדברים ראויים למי שאמרן.
מענין לענין באותו ענין דקדק מעכ"ת בדברי התוספתא דבכל הברכות נקטה לשון "העושה" "המל" וכו' ואילו בדין תרומ"ע כתב: היה הולך להפריש, ומתוך זה למד שבתרומה ומעשר הואיל והתורם שלא מדעת בעל הכרי אין תרומתו תרומה, לכן היה מקום לומר שהברכה כלומר: זכות הברכה לענין אם קדם אחר ובירך שייכה להמשלח ולא לשליח. לזה תני היה הולך להורות שגם בתרומ"ע הברכה שייכה לשליח. את"ד.
דבריו אלה הם פלפלא חריפתא. אבל באמת לא ידעתי מה ענין חטיפת הברכה בתרומות ומעשרות דבשלמא במילה וכסוי הדם הואיל וכל ישראל חייבים בה, ולכן יכולים לקיים המצוה שלא מדעת בעל הדבר ולברך עליה. בזה יש מקום לדון על הפסד זכות הברכה מבעליה משא"כ בתרומ"ע שחובתם היא רק על בעלי התבואה או להמפריש בשליחותו אין מקום למי שהוא אחר לקיים את המצוה ולא לברך עליו ולא היה צריך להשמיענו שזכות הברכה שייכה להשליח.
ולעצם דקדוק בלשון "היה מהלך" נראה לי דדאיק לומר כן, לפי שדין זה הוא במפריש תרומה ומעשר בבת אחת בזה אחר זה ואי הוה תני "המפריש תרומה ומעשר" לא היה הלשון מבורר שהוא מפרישה בבת אחת.
ודקדוק לשון: אימתי מברך עליהם משעת הפרשתן: לדעתי הוא להורות על המשך הזמן, דומה לזה מאימתי קורין שמע בערבית (ברכות ב') ועוד הרבה כאלה: מאימתי כל אדם מותרין בלקט (פאה פ"ח מ"א) מאימתי אוכלין פירות האילן (בשביעית ושביעית פרק ד' משנה ז') ועוד כמה דוכתי ואף בתרומות ומעשרות זמן הברכה הוא עובר להפרשן אבל אם לא ברך קודם מברך בשעת הפרשה או אפילו בשעת נתינה שהוא גמר המצוה, והרי זה דומה לברכת הנחת תפילין שלדעת הר"ת והרא"ש מברך על של ראש על מצות תפילין, ולדעת רש"י ומרן ז"ל שפסק כמותו אם סח בינתיים מברך על של ראש על מצות תפילין. והוא הדין לתרומה ומעשר אם לא ברך קודם מברך בשעת עשייתן או בשעת הנתינה.
והנלענ"ד כתבתי.