סימן ה- חרם דרבינו גרשום מאור הגולה

סימן ה

(לשו"ע אה"ע סי' א')

חרם דרבינו גרשום מאור הגולה

שאלה

בפנינו הופיע מר ז.כ. ובידו כתבו של הרה"ג ד"ר ש. שזה תוכנו: הנני מודיע לך בתשובה למכתבך מיום 25 לחדש שעבר בדקלמן: אשתך הגרושה ממך לפי החוקים האזרחיים, יצאה את העדה היהודית הגרמנית מפה ביום 28 לחדש אפריל 1933, זאת עוד לא אומרת שבזה יצאה מכלל ישראל, ועל אחת כמה וכמה את כניסתה לתוך עדה דתית אחרת. אולם לפי אשור המשטרה דפה, המצורף למכתב זה הנה אשתך הגרושה ממך לפי הדינים האזרחיים היא עתה אשה נשואה לויהר. שמזה יוצא שהיא נשואה לאיש ששמו ויהר.

ה' ז…כ… התחתן עם צ….ח… (מכונה צ…) בת מ…מ…בכ"א אדר תרפ"ב כדת משה וישראל ובשנת תפר"ח י"ג אייר נתגרשו בבית משפט אזרחי ולא רצתה לבא להתגרש לפני ב"ד ישראל כדת משה וישראל. והרב דהמבורג מודיע שהאשה הזאת יצאה את העדה היהודית הגרמנית ביום כ"ח אפריל שנה זו. אמנם זה איננו מחייב את יציאתה מכלל ישראל ועל אחת כו"כ את כניסתה לתוך עדה דתית אחרת. אבל לפי המשטרה היא כבר התחתנה עם אחר ששמו ויהר בנשואי אזרחיים". השואל הנ"ל הציג לפנינו תעודת המשטרה שבעיר המבורג שבה נאמר:

ע"ד רשום איש דלקמן. שם המשפחה: ויהר. שם הפרטי צ…..ילידה מ…….נולדה בפ: 23-7-33 לפי כרטיס הודעה הנ"ל נשואה צ… ויהר, ילידה מ….מיום 19-1-32 נרשמה לרחוב ל…16.

ועל יסוד זה בקש מאתנו לעיין בדינו ולמצוא לו תקנה להתירו מכבלי עגון ולהתיר לו נשואין עם אשה אחרת מישראל, כי זה כחמש שנים שהוא שרוי בלא אשה ונכשל בהרהורי עברה ורצונו הוא לבנות לו בית נאמן בישראל.

 

תשובה

מתעודתו של הרה"ג ד"ר ש. מתברר: א) כי אשה זו נתגרשה מבעלה בגט אזרחי מה שמוכיח על רצונה להתגרש מבעלה. ובכל זאת לא רצתה לבוא לבית דין להתגרש בג"פ כדת משה וישראל להתיר עצמה לעלמא עפ"י דין תורה ב) אשה זו יצאה מרשימתה בכלל העדה היהודית הגרמנית. ג) שהיא מוחזקת לאשת איש, לאיש אחר ששמו מוכיח עליו שאינו יהודי.

בצרוף שלשה דברים אלה קרוב לודאי שאשה זו המירה את דתה בדת אחרת או לכל הפחות יצאה מכלל ישראל שבלא זה לא יתואר שאשה מישראל תמאן לקבל גט פטורין מבעלה כדי להתיר נשואיה עם איש אחר מישראל. וגם יציאתה מהעדה היהודית אחרי גרושיה האזרחיים ונשואיה עם אחר מוסיפים לאמת את המרת דתה. ולכן נלע"ד להתיר למר ז. כ. לישא לו אשה אחרת מישראל כחפצו מבלי שיצטרך לזכות או להשליש גט לאשתו הראשונה מג' טעמים שנבאר להלן.

א. חרגמ"ה במקום שהאשה המירה דתה

מרן הב"י הביא תשובה מהר"י איסרלן יצ"ו בדין אשה שהמירה דתה שבזה נחלקו הרבנים קדמונים של שתי קהלות בישראל, קהלת אוסטרייך פסקו להצריך את הבעל לזכות גט לאשתו המומרת דזכות הוא לה שתזנה פנויה ולא אשת איש. ולדעתם מתגרשת האשה בגט זה גם קודם שיגיע לידה והלכך מותר בעלה הראשון לישא אשה אחרת אחרי זכוי גט לאשתו המומרת אבל רבני קהלת רינוס סוברים שאין צרך בזכוי הגט הואיל ולא גזר רגמ"ה שלא ישא אחרת. באשה שהמירה דת (כתבי מהר"י איסרלן סי' רנ"ו וב"י אה"ע סי' א').

ורמ"א בד"מ (שם) כתב בשם מהרי"ק דודאי בכי האי גונא לא גזר רגמ"ה וגם רמ"א עצמו סובר כן, אלא שלדעתו ראוי לקיים המנהג, במקום שנהגו כן, משום חשש שמא תפול האשה השנית לפני יבם ותתיבם לו, והואיל ואשתו המומרת אסורה עליו משום שודאי זינתה בהיותה מומרת נמצאת אשתו השנית צרת סוטה ואסורה להתיבם, וכן פסק להלכה בשו"ע שבמקום שאין מנהג אין להחמיר (שם סעיף י'). ומשמע מדבריו שאין לחוש אפילו לטעם צרת סוטה במקום שלא נהגו להחמיר ויותר מזה כתב מרן החת"ס שבמקום שלא התפשט המנהג כבני אוסטרייך אין צרך לזכות לה גט. שהואיל ולהרי"ף אין האשה מתגרשת בגט זה, להיותה מותרת לעלמא למה לנו להכניס עצמנו נגד דעת הרי"ף באסור דאורייתא, בלי שום טעם מפני המרשעת הזאת, והלא יכול לישא אשה אחרת בלי שום טורח ועגון דבמקום מצוה לא גזר רגמ"ה (חת"ס אה"ע סי' ג') ועיין בתשובות חכם צבי סי' צ"ו ובפתחי תשובה אה"ע סי' א' ס"ק כ"ב) הביא משם החמדת שלמה דבמקום שאין מנהג אין רשאים להחמיר להצריכו זכוי הגט משום שגט זה דינו כגט מעושה. הואיל והאיש מחוייב הוא מדין תורה לישא לו אשה ובית דין מעכבים אותו שלא כדין מחמת חומרות יתרות לזכות גם לאשתו הראשונה והוי גט פסול.

מכל זה יוצא בנדון דידן שמר ז.כ. מותר לו לישא אשה אחרת ואינו חייב לזכות גט לאשתו המומרת ולא להיתר מאה רבנים. שהואיל ומהרי"ק ורמ"א סוברים בהחלט שלא החרים רגמ"ה בכגון זה חזר הדין לסיני ומותר לו מדין תורה לישא אשה אחרת על אשתו המומרת. אולם בנד"ד שיש להסתפק שמא לא המירה דתה צריכים אנו לבקש צדדי היתר ברורים ונבאר לקמן.

ב. חרגמ"ה במקום שהאשה נאסרה על בעלה

רמ"א ז"ל פסק אשה הנאסרת על בעלה מזכה לה גט ע"י אחר ויש מחמירים בזה (אהע"ז ס' ק"מ סעי' ה') והב"ש (שם סק"ו) כתב דלא כתב רמ"א להחמיר אלא דוקא בנאסרה משום דבמומרת כיון שנתפשט המנהג להתיר בכה"ג לא בעינן למשכוני נפשין לשנות המנהג אבל בנאסרה לבעלה הואיל ולא נתפשט המנהג להתיר על ידי זכוי חיישינן לסברת הרי"ף שאין האשה מתגרשת בזכוי הגט עד שיגיע הגט לידה. הלכך אין להתיר זכוי הגט.

אולם מרן החת"ס (אה"ע סי' ג') שדי ביה נרגא בדין זה וכתב: מה בכך דלא שכיחא וליכא מנהגא מכל מקום כיון שנתפשט המנהג שלא להתיר אלא במאה רבנים, א"כ יתעגן הבעל וימצא מאה רבנים, א"כ טוב לזכות לה גט ולא לחוש לדעת יחידאה ע"כ. ובפ"ת כתב משם הנוב"י שטעמם של המחמירים נאסרת על בעלה הוא משום דנהי שזנתה פעם אחת אינה מוחזקת להיות מזנה עוד. ומה זכות הוא לה ע"כ. ולע"ד לא זכיתי להבין דבריו שגם אם אינה מוחזקת לזנות עוד מכל מקום כיון שנאסרה לבעלה ואין לה ממנו מזונות ולא כתובה זכות הוא לה שתהיה מגורשת כדי שתהיה מותרת לעלמא.

ודומה לזה שנינו במתניתין האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים שזכין לאדם שלא בפניו ואם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי (גיטין י"א:).

קושטא הוא דבירושלמי מוכח דזכות וחובה לעבד אינו תלוי במזונותיו ויש שניחא לו לעבד להיות נקרא עבדו של קצין אעפ"י שאין לו מזונות ממנו ולהיפך חובה לאשה להיות אשת מוכה שחין גם כשהיא מקבלת מזונותיה (שם תד"ה בגיטי נשים) אולם אין הדברים אמורים אלא בידוע שהיה עבדו של קצין או אשת מוכת שחין אבל אין לומר זה בסתם כל אדם שניחא לה לאשה להיות אסורה לכוליה עלמא גם כשאין לה היתר לחיות עם בעלה ואין לה מזונות ממנו ומטעם זה נ"ל ברור לומר דזכות הוא לה לאשה שנאסרה לבעלה לקבל גט ממנו ומזכין לה גט שלא בפניה מטעם דזכין לאדם שלא בפניו וכדכתב החת"ס.

ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא מאי טעמיהו של המחמירים בזכוי הגט לנאסרה לבעלה ומאי שנא ממומרת שהתירו לזכות לה גטה.

ויותר נכון נראה לומר בפירוש דברי רמ"א שמה שכתב יש מחמירים בזה הוא לענין זה שלא תהיה האשה הנאסרת על בעלה מותרת להנשא לאחר עד שיגיע הגט לידה. וטעמא דדינא הוא דבמומרת מהניא זכוי הגט להתירה דודאי אינה מקפידה בכך כיון שבלא זה נמי בהיותה מומרת לא תנשא לישראל כחוק, אבל באשה שנאסרת על בעלה כיון שיכולה להנשא לישראל אחר אמדינן דעתה שרצונה הוא לקבל גטה ככל הנשים. והלכך אינה מתגרשת בזכוי הגט עד שיגיע לידה. כן דאיקי דברי רמ"א שכתב ויש מחמירין בזה. כלומר: בענין זה להצריכה גט אחר, שינתן לידה בשעה שתחזור לדת ישראל או שתרצה לפרוש מאסור ולהיות כשרה וצנועה. אבל לענין נשואי בעלה עם אחרת מסתברא, שלמנהג בני אוסטרייך, מזכה לה בעלה גטה ומותר לישא אשה אחרת, ולדעת בני ריינוס ומהרי"ק שבמומרת לא גזר רגמ"ה הוא הדין בנאסרה על בעלה דחד טעמא הוא דכיון שנאסרה עליו לא גזר רגמ"ה לעגנו וממילא אין מקום להטריחו לבקש היתר של מאה רבנים.

והכי מסתברא, שלא גזר רגמ"ה לעגן את האיש במקום שהאשה נאסרה עליו מחמת שהקדיחה תבשילה ובגדה בו. ועדיפה מינה כתב הרשב"א בתשובותיו דלא גזר רגמ"ה במי שאשתו בעלת מום מאותן שאין הבעל רשאי לקימה (עיין שד"ח אסיפת דינים מערכת אישות סי"ב אות ב') ואין צריך לומר כשהיא אסרה את עצמה עליו במעשיה הרעים והפרה ברית נשואיה, ועיין בפ"ת סי' א' סקכ"ב ובשד"ח שם סעיף כ' ד"ה ולפי דבר הצמח צדק.

מכל האמור יוצא בנדון דידן שברור לנו שאשה מרשעת זו שהיא מוחזקת לאשת איש של בעלה השני ומזנה עמו תמיד לא חל עליה חרגמ"ה, הלכך מותר לבעלה לישא אשה אחרת בלי זכוי והשלשת גט ובלא היתר מאה רבנים.

ועוד בה שלישיה, בנידון דידן שהבעל רצה לפוטרה בג"פ כדת משה וישראל והיא מאנה בזה, בכגון זה ודאי שלא גזר רגמ"ה לחוש לתקנתה ולעגן את בעלה או אפילו להצריכו היתר של מאה רבנים והשלשת גיטה, שהרי היא אמרה שאין לה צרך בגט ואינה חוששת לדין תורה, ואנו נחוש לתקנתה?

מכל הטעמים האלה נלע"ד להלכה להתיר מכבלי העגון את מר ז… כ… ומותר לו לישא אשה אחרת כחפצו. את זה כתבתי להלכה, ולמעשה ראוי הדבר שימסור גט ע"י שליח ושיצטרפו בהיתר זה מאה רבנים כנהוג היום שאין מתירים לאיש לישא אחרת אפילו כשההיתר הוא ברור אלא בצרוף מאה רבנים ובהשלשת גט.