סימן ה
- להנ"ל בענין הנ"ל -
י"ז אדר ב' תשי"א
שלמה רבה מן שמיא למאן דזיו ליה כבר בתיה,
ונהורא עמיה שריא הגאון הגדול סבא דמשפטים וכו'
כמוהר"ר רבי יעקב חי זריהן יצ"ו,
רב ראשי ונשיא כוללות רמב"ם ספרדים בעיה"ק טבריה.
שלום וברכה ברוב חבה והוקרה
בשובי אל עבודתי בירושלים עיה"ק, הנני מתכבד להביע למעכת"ר ולכל חבורתא קדישתא במשרד הרבנות דמח"ק על אותות החבה והכבוד אשר הואילו בטובם לעשות עמי בימי שהותי בחברתכם הנעימה מאד, והנני מודה לכת"ר על זאת מקרב לב עמוק ומלא תודה ואהבה, מחביבותיה דמעכ"ת גבאי עיינתי בענג רב בדבריו הנני כותב הדברים דלקמן:
א. השגותיו על ב' התירוצים של מהרש"י הן נכונות ומוצקות לענ"ד. אולם תירוצו של מעכ"ת על יסוד ההלכה שאין פוסקין הלכה על פי נביא, אינו מישב את הדעת דבמעשה העגל אין בו פסק הלכה שהרי נאמר אמר בדברות ראשונות לא תעשה לך פסל וכל תמונה וכו'. לא תשתחוה להם ולא תעבדם. אלא שהיתה צריכה עדות בדבר, לפיכך יכול היה משה בתור מלך ודיין בישראל לשבר את הלוחות על פי עדותו של הקב"ה: כי שחת עמך עשו להם עגל מסכה וכו', ובאמת במדרש רבה הובא מאמר זה בשינוי סגנון: ויהי כאשר קרב משה אל המחנה וגו' שלא שברן שלא עד שראה בעיניו, אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שאמר לו כי שחת עמך וכו'? אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל אפילו שיהא אדם שומע דבר מן היחידי נאמן, אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה (שמות רבה פרשה מ"ו א'). והם הם דברי הירושלמי: מכאן שלא יהא אדם דן אומדות, דגזרת הכתוב היא: על פי שני עדים יקום דבר, וכל מקום שאין עדות כהלכה הרי זה בגדר אומדות שאין דנים על פיה, אפילו אם ברור הדבר כשמלה, וכעובדא דשמעון בן שטח שהיה ודאי לו שהרודף הרגו, ובכל זאת אמר מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה: על פי שנים עדים יומת המת (סנהדרין ל"ז:).
ובזה מתורצת תמיהת מעכת"ר יצ"ו על החת"ס, דקושטא הוא דבימי משה למדין הלכה מפי נביא וכמו שכן מפורש בענין פסח שני: עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, וכן בבנות צלפחד, כן בנות צלפחד דברות, אבל אין הדברים אמורים אלא בהוראת הלכה, אבל לענין עדות אין הבדל בין משה לכל ישראל שכן גזרה התורה שלא לדון דיני נפשות וענשין אלא על פי שני עדים כשרים, וכמ"ש הירושלמי: ושמור שלא יהא אדם דן אומדות.
אחרי כתבי זאת קבלתי מכתבו מיום כ' דנא, והנני מודה לו על דנו אותי לכף זכות לאחור מכתבי זה, ולעצם דבריו בישוב דברי הירושלמי הנ"ל, נלע"ד נראה נכון כמו שכתבתי שאין כאן הוראת הלכה אלא עדות יחיד שדינו כאומדנא, שאין דנין על פיה. ועוד יש לומר בפשיטות יותר שאם אמנם משה היה יכול לדון גם בלא ראיה דגדולה עדות נותן התורה כי שחת עמך וכו', אלא עכב ההוצאה לפועל של דינו, כדי ללמד דרך ארץ לדיינים שבדורו והבאים אחריהם. כמו שאמרו מעין זה: וירד ה' לראות וכו' לא הוצרך לכך אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו את הנדון עד שיראו ויבינו (רש"י בראשית י"א ה') ארדה נא ואראה, למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, (שם י"ה כ"א), וכן מתפרשים דברי הירושלמי ומדרש רבה הנ"ל והדברים ברורים ומזהירים.
מענין לענין ובאותו ענין כתב מעכת"ר יצ"ו לפלפל בחכמה על דברי השו"ע: ואומר ויכולו מעומד (או"ח סי' רע"א סעיף י'), ומעכ"ת יצ"ו נתן טעם לזה שהוא מדין עדות, ולפיכך הקשה דהרי אדם הראשון נברא ביום הששי ולא ראה מעשה היצירה שבששת הימים ואיך יוכל להעיד על זה? ותירץ זה על יסוד מאמרם ז"ל שהקב"ה נמלך בבריאת העולם עם נשמותיהם של ישראל. ולדידי קושיא מעיקרא ליתא שהרי מרן הבית יוסף כתב בשם ארחות חיים: ולא הקפידו בו כל כך שיצטרך לאומרו מעומד, ורמ"א ז"ל כתב: ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכולו רק כשמתחילין עומדים קצת כי מתחילין יום הששי ויכולו השמים ונרמז השם בר"ת (שם). מכאן שאין אמירת הקדוש או ויכלו מעומד הוא מדין עדות. ובכל אופן קדושת יום השבת היא עצמה עדות על בריאת העולם ושביתת הבריאה ביום השבת כמו שנאמר: ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו.
והנני מסיים בברכה לבבית עמוקה למעכת"ר וביתו לאורך ימים ושנות חיים בבריאות שלמה נהורא מעליא ודעתא צלותא, ועיניו תחזינה ביעוד נביא הגאולה, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.
והנלע"ד כתבתי.