סימן ה

(לאו"ח סימן פ"ה).

קריאת איש ששמו שלום בבית המרחץ

 

ב"ה כ"ג אייר תש"ה.

לכבוד רב חביבאי, בר אבהן ובר אוריין, כה"ר יהודה חיימוף רבין יצ"ו. שלום וברכה.

 

שאלתני חביבי לחוות דעתי בשאלה שעמדה לפניך באיש שהוא בעל בית מרחץ ונקרא בשם שלום וכל המתרחצים גם כשעומדים בחדר הפנימי קוראים אותו בשמו שלום, לבקש ממנו כל שירות  הצריך לבית המרחץ, ונסתפק מעכ"ת אם יש בזה משום איסור הזכרת שם השם בחדר הפנימי של המרחץ.

 

והנה אחרי שעיין מעכ"ת בדברי הפוסקים וציין דעת האוסרים והמתירים צדד לחלק "דכל מחלוקת הפוסקים היא במקרה שאם פגש את חברו שנקרא שמו שלום בבית המרחץ, אבל בנדון דידן  שבעל המרחץ נקרא שלום וכל המתרחצים קוראים אותו בשמו זה להנאתם ולצרכם אפשר להתיר", אלו תוכן דבריו.

 

והנני נעתר לבקשתו להשיב כהלכה לפי קוצר דעתי בסיעתא דשמיא.

 

ראשית דבר אני אומר כי לא זו הדרך בשאלתם של תלמידי חכמים השוקדים באהלה של תורה לציין דברי הפוסקים במחלוקתם מבלי להזכיר טעמם ונמוקם ממקורות ההלכה, ומכל שכן שלא נכון  הדבר לחדש איזה חלוק מדעתנו מבלי להביא לו סמוכות. וכשאני לעצמי איני מוצא כל טעם וסברא הגיונית לחלק בין פגישה מקרית לבין צורך הכרחי, שלדעת האוסרים במקרה ודאי שאוסרים  במכל שכן בתמידות, אפילו אם הוא לצורך, כי כל אסורים שבתורה אינם ניתרים מפני איזה צורך שהוא, מחוץ לפקוח נפש, ואין צריך לומר באיסור הזכרת שם שמים במקומות המטונפים שיש בו  שני איסורים, א. הזכרת שם ה' לבטלה, ב. הזכרת שמו יתעלה במקום טנופת וזוהמה. שזהו בגדר ולא תחללו את שם קדשי.

 

א. קריאת איש ששמו שלום בבית המרחץ. 

 

ולעצם השאלה הב"ח ודעמיה אסרו לקרוא את מי ששמו שלום בבית המרחץ, משום דהקב"ה שמו שלום וכמו שפירושו התוספות: שנקרא ה' בשם זה על שם שהוא, עושה שלום, הלכך אע"ג דמתרגמינן:  ה' דעבד ליה שלום, אין זה תואר או כינוי כגון נאמן או רחום, אלא שהוא נקרא כן מפני שהוא עושה שלום במרומיו או בעולמו (שבת י: תד"ה ומתרגמינן), וכן פסקו המג"א או"ח סי' פ"ד ס"ק ב',  והפר"ח הוסיף להביא ראיות מכריעות לאסור ממ"ש בספרי: גדול שלום ששמו של הקב"ה קרוי שלום, שנאמר: ויקרא לו ה' שלום (במדבר כ"ו). וממ"ש בגמרא: אסור לו לאדם שיתן שלום לחברו  בלילה חיישינן שמא שד הוא, ופירש רש"י: שמא שד הוא ואין מוציאין שם שמים על המזיק ושלום שם שמים הוא, שנאמר ויקרא לו ה' שלום (סנהדרין מ"ד).

 

לעומת זאת תמה על זה שלא הזכיר הרמב"ם דין זה בהלכותיו, ותירץ שדעת הרמב"ם שדין זה נדחה מהלכה מסוגיא דגמרא דפרכינן התם: אלא מעתה הימנותא אסור דכתיב האל הנאמן? וכי תימא  הכי נמי. והא אמר רב: שרי למימר הימנותא בביה"כ, ומשני התם, שם גופיה לא איקרי דמתרגמינן: אלקא מהימנא, הכא שם גופיה איקרי שלום דכתיב ויקרא לו ה' שלום. ויראה דהאי שנויא דחיקא  היא מכח מה שהקשו התוס' דגם גבי שלום מתרגמינן ה' דעבד לו שלום ותירוצם אינו מספיק.

 

ועוד אם איתא דשלום הוי שמו ממש היכי מזלזלינן כולי האי ליתן שלום לנכרי, כדאמרינן בפרק הנזקין, וכן אמרו על ריב"ז שלא הקדימו אדם שלום ואפילו נכרי, וכן בהנזקין אמרינן עוד: שלמא  עלייכו מלכי שלמא עלייכו מלכי וכו' והא אמרינן באומר מודים מודים משתקין אותו. וכן מוכח בפ"ק דסוטה: א"ר יוחנן שמשון ע"ש של הקב"ה נקרא וכו', אלא מעתה לא ימחה, מכאן מוכח דכל  שהוא שמו של הקב"ה ממש אינו ראוי שימחה וכו' ודלא כמ"ש התוס' וכו', מכל אילין ראיות דמייתינן אפשר שדחה הרב ז"ל ההיא מימרא דפ"ק דשבת מהלכה (פר"ח או"ח סי' פ"ה סק"ב).

 

את זאת כתב הפר"ח להליץ בעד הרמב"ם ז"ל שהשמיט מהלכה דין זה אבל הוא עצמו פסק להלכה דאסור אפילו להשיב שלום במרחץ, כדאמרינן: אמר ליה אין משיבין במרחץ, ולא אמר אין משיבין  שלום במרחץ (ע"ז מד ב). לפי זה איש שנקרא שלום אסור לקרותו בביה"כ ובבית המרחץ וכ"כ בב"ח, אלא שכתב שבלשון לעז מותר ולא נהירא דכיון דשלום הוא שמו של הקב"ה ודברים של קדש  אסור לאומרן בלשון חול פשיטא דאסור (שם סי' פ"ד).

 

והנה דבריו של הפר"ח צריכים עיון, דהנה מ"ש תירוצא דגמרא: שלום גופיה שם, הוא דחיה בעלמא, אינו מתקבל על הדעת, ובאמת תירוץ התוס' מספיק. והכי פירושו האל הנאמן הוא תואר שהוא  נאמן לעובדיו וכמו שאמרו: נאמן הוא בעל מלאכתך לשלם לך (אבות בפ"ב מ"ד תו"כ אחרי מות פ"ט) וכן מוכח מסיפיה דקרא, האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו (דברים ז'  ט'). אבל שלום הוא שמו של הקב"ה שהוא עושה שלום בעולמו כדכתיב: עושה שלום במרומיו (איוב כ"ה). ומשלום הכלל מגיע שלום ליריאיו, ולפיכך שלום הוא שמו של הקב"ה ולא מדה ממדותיו ולא  תואר מתואריו (עיין מהרש"א שבת שם).

 

ובאמת הלכה זאת נאמרה במדרש רז"ל: גדול שלום ששמו של הקב"ה נקרא שלום הדא הוא דכתיב: ויקרא לו ה' שלום, א"ר תנחום בר יודן: מכאן שאסור לו לאדם לשאול בשלום חברו במקום מטונף  (ויקרא רבה פ"ט ט'), ודין זה פסקו הרי"ף והרא"ש להלכה כלשונו וכנימוקו, ואיך נאמר מדעתנו שתירוץ זה של הגמרא הוא דחיה בעלמא.

 

הראיה השנית ממה שלא מצאנו שם שלום שהוא בכלל השמות שאינם נמחקים אינה ראיה מכרעת לע"ד, דיש לומר לענין מחיקה אע"פ ששם שלום הוא שם בכל זאת אינו קדוש ככל שבעה שמות  שאינם נמחקים, ואעפ"כ לענין הזכרה שם במקום מטונף אסור משום שיש בו אסור הזכרה. וזלזול שם שמים.

 

תדע שהרי הרא"ש ז"ל פסק דין זה שאסור לתת שלום לחברו בבית המרחץ משום דשלום גופיה שם הוא (פסק י', הרא"ש שבת פר"א), ואילו בתשובותיו פסק דשלום אינו משמות שאינם נמחקים, וכן  כתב: לא מצינו מי שאוסר למחוק שלום ואע"פ ששלום הוא שם כדקאמר התם וכו' משמע דשם גופיה איקרי שלום, הרי מוכח דאע"פ שהשם עצמו נקרא שלום כיון שאינו שם העצם אלא ע"י הפעולה  נקרא כך הוה ליה כמו הגדול וכו' שנמחקין (תשובות הרא"ש כלל ט"ו סי' ג').

 

והנה דבריו אינם מבוררים, שהרי לענין שאלת שלום בבית המרחץ מביא דברי הגמרא שאסור משום דשלום גופיה הוי שם, מכאן השלום הוא שם עצם ולענין מחיקת השם: כתב כיון שאינו שם העצם  וכו', ובאמת התוספות סברי דשם שלום אינו נמחק מכח סוגין דשבת, ואע"ג דלא נמנה בין שבע שמות שאינם נמחקים תנא ושייר (סוטה י' תד"ה אלא).

 

ולפי זה דברי הרא"ש קשים להולמם, דאם הוא שם גופיה מדוע הותר במחיקה, אם לא שנאמר כמו שכתבנו דשאני הזכרת השם בבית המרחץ או כל מקום מטונף, דגם שם שנקרא על פי מעשיו כמו  שם שלום אסור, אבל לענין מחיקת השם לא נאמרו אלא שבעה שמות שאינם נמחקים (והמה אלה השנויים בפ' שבועות העדות ל"ה. וברמב"ם ה' יסודי התורה פרק ו' ה"ב). וסובר הרמב"ם דשבעה  שמות הם דוקא ודלא כמ"ש התוס'.

 

הראיות האחרות ממה שנותנין שלום לגוי וכופלין להם השלום גם היא אינה ראיה לסתור סוגיא ערוכה דתלמודין, דמה שאסרו בגמרא דילן הוא שאילת שלום, והיינו כלשון שלום עליך רבי ומורי  או שלום לכל אדם מישראל שהכוונה היא ברכת ה' ששמו שלום עליך, כמו שמצינו בשאלת שלום של בועז, ה' עמכם, וכן הוא שלום עליכם של נותן שלום ומשיב שלום, אבל אמירת שלום שהיא מכוונת  לשלמות של בריאות וממון כמו: ויאמר להם השלום לו, ויאמרו שלום (בראשית כ"ט), וכן השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי ויאמרו שלום לעבדך (שם מ"ג) וכן וישאלו איש לרעהו לשלום  (שמות י"ח) וכן ואתה שלום וביתך שלום (שמואל א כ"ה), כל אלה לא נאסרו כלל וכמו שנבאר להלן משם הט"ז.

 

ובכן מכל האמור ומדובר מתברר הדבר כשמלה שהלכה זאת שאסור לתת שלום לחברו בבית המרחץ היא הלכה פסוקה שאין עליה חולק, ולכן הדעת נוטה לומר שהשמטת הלכה זאת בדברי  הרמב"ם היא השמטת סופר, ובאמת הרמב"ם אינו חולק על הלכה פסוקה שבתלמוד שפסקה להלכה הרי"ף ז"ל.

 

ב. הזכרת שלום בדרך שיחה. 

 

הפר"ח דייק מדאמרינן: לא ישאל אדם שלום לחברו בבית המרחץ ואם שואלהו אומר לו מרחץ הוא, ויש אומרים משיבו ואין בכך כלום (מסכת דרך ארץ רבה פרק י'). ומדלא אמר: אין משיבין שלום  במרחץ, משמע שאפילו בדרך שיחה אסור, ומכאן למד לאסור לקרוא בבה"כ או בבית המרחץ איש ששמו שלום ואפילו בלשון לעז.

 

ולע"ד אין מכאן ראיה, דבבית המרחץ יש איסור נוסף של הרהור בדברי תורה והוראת הלכה, ולכן לא היה יכול לומר אין משיבין שלום בבית המרחץ דזו היא הוראת הלכה וכמו שרבן גמליאל לא  ענה לשואלו עד שיצא מבית המרחץ (ע"ז מ"ד ב), ולפיכך אומר לו מרחץ הוא שאין זה בגדר הוראה, ואין ללמוד מזה שאסור לומר שלום בבית המרחץ או לקרוא את מי ששמו שלום, ואם באנו לחוש  לדברי הפר"ח, אסור לקרוא שם שלום לכל אדם משום שבכל זמן ובכל מקום שיקראנו בשמו הרי מזכיר שם שמים לבטלה, ועוד יותר מזה שהוא מזלזל שם שמים כשקורא את מי שהוא בשמו של  הקב"ה.

 

אולם הראיה שהביא הפר"ח מדאמרינן בגמרא: שמשון על שמו של הקב"ה נקרא שנאמר: כי שמש ומגן ה' אלקים: אלא מעתה לא ימחה? אלא מעין שמו של הקב"ה מה הקב"ה מגן על כל העולם אף  שמשון מגין בדורו על ישראל, וכתבו התוס': תימא מאי שנא משלום וכו' ונראה דתנא ושייר ועדיף מחנון ורחום וכו' (סוטה י תד"ה אלא), מכאן מוכח שדוקא בשמשון הוא דנמחק כדמתרץ בגמרא  מעין שמו נקרא, אבל שלום הוא משמות שאינם נמחקים.

 

והנה ראיתי להתשב"ץ ז"ל שכתב: שמות בני אדם כגון צורי שדי ועמנואל ואליה וכיוצא בהם אע"פ שהם נקראים בשם הקב"ה, שמות בני אדם הם ולא נתקדשו וכו' אלא שצ"ע בזה מ"ש בסוטה  ששמשון ע"ש הקב"ה ואקשינן א"כ יהיה אסור למוחקו, ולא קשה מידי שלא אמרו זה על שמשון אלא על שמש ומגן ה' צבאות ולפום מאי דס"ד דשם הקב"ה הוא שמש, ותירצו דכנוי הוא שהוא כשמש,  אבל מ"מ אפילו שלמה דשיר השירים שהם קודש מותר למחקו ולא הוי קדש אלא לענין שבועה (תשב"ץ ח"א סי' קע"א).

 

והנה דבריו לא נהירין לי, דריהטא דסוגיא משתמעא דאשם שמשון הוא דמקשינן אלא מעתה לא ימחה וכו' דשמשון הוא שם קטנות וחבה משם שמש כמו איש אישון וכדומה לו.

 

אבל באמת אין סתירה מסוגיא זאת, דלמאי דסלקא דעתין דשמשון נקרא בשמו של הקב"ה ודאי אינו נמחק והוא הדין או כל שכן לשם שלום. אבל לתירוץ הגמרא דמעין שמו הוא נקרא, הוא הדין  למי ששמו שלום מעין שמו נקרא שהוא איש שלום או עושה שלום. ולשם זה קורין אותו כך כדי שיהיה בדיק בשמא, וכמו שאמרו שלמן אתה ושלמה משנתך ששמת שלום בין התלמידים (ברכות ל"ט).

 

ולפי זה לא פליגי התוס' על הרא"ש, דלמסקנא דגמרא גם התוס' מסכימים דמותר למחוק שם שלום.

 

הדרן לדיננא, דמה שאסרו שאלת שלום בבית המרחץ אינו אלא משום דהכוונה היא להזכיר שם שמים כמו ה' עמכם. אבל שלום שנאמר בדרך שיחה להורות על שלמות בגוף בחכמה וברכוש, וכן מי  שנקרא בשם שלום שקריאתו היא זאת, מותר למוחקו, ומותר גם לקוראו בשמו בכל מקום ואפילו בבית המרחץ.

 

אולם מצאנו ראינו בדברי רמ"א שכתב: ויש נזהרין אפילו במלת שלום שלא לגמור כתיבתו (יו"ד סי' רע"ו סעיף י"ג), אבל משם ראיה דאין זה מדינא אלא דיש נזהרין בכך ממדת חסידות, וצא ולמד  מ"ש הרדב"ז ז"ל: ולפיכך אני אומר שמה שיש להזהר שלא לכתוב שלום מלא היינו בזמן שאלת שלום דבאותה שעה מתכוין לתת שלום לחבירו מאת בעל השלום כמו שאמר בועז לקוצרים ה' עמכם  שזו כוונת הנותן שלום לחברו, אבל אם בא לכתוב שיש שלום בעולם או בין פלוני לפלוני אין צריך ליזהר (רדב"ז החדשות ח"א סי' ר"ך), דון מינה לקריאת שם שלום למי ששמו כך דמותר מטעם זה.

 

מכל האמור ומדובר נראים דברי הטו"ז שהתיר לקרוא מי ששמו שלום אפילו בבית המרחץ (או"ח סי' פ"ד ס"ק ג').

 

מכל מקום הואיל והב"ח והפר"ח ודעימייהו פסקו לאסור לכן אין אני מכריע להתיר, אלא דעבד כמר להתיר – עבד, ואין מוחין בידו, והנזהר להחמיר תבוא עליו ברכה, וכן כתב מרן החיד"א ז"ל:  עין רואה ואוזן שומעת דרובא דעלמא אינם נזהרין מלכתוב שלום מלא, ומאחר שכן, נראה דלתת שלום או להחזיר שלום בביה"כ ובית המרחץ אסור, אך לקרוא איש ששמו שלום שרי וכו', והמחמיר  בזה הנה שכרו אתו (ברכי יוסף או"ח סי' פ"ה סק"ט) כן ראוי להורות. והנלענ"ד כתבתי.