סימן ו

(לאו״ח סי׳ רכ״ו)

ברכת האילנות ביומי דניסן.

 

ב׳׳ה כ״ח טבת תרפ״ז.

לכבוד ידידי הרב המובהק צמ׳׳ס כקש׳׳ת מוהר״ר יצחק נסים בהה״צ מו״ה רחמים זצ״ל

 

לעשות רצונו חפצתי ופניתי לעיין בדב״ק (בשערי תורה שנה ז׳ חוברת א – ג סי׳ ז׳) במה שנשאל בדין ברכת האילנות אם היא ברכה שקבועה ביומי דניסן, או שאין לה זמן קבוע, וכל שרואה אילנות מלבלבים קודם ניסן או אחריו מברך עליהם. ועל זה פלפל כחכמה ומסיק להלכה שבין לדינא דתלמודא ובין לדינא דקבלה אין לברכה זו זמן קבוע שלא הזמן הוא הגורם לברכה זו אלא פריחת האילנות ולבלובם. ואחריו סמך ידו הרה״ג כמוהר״ר צבי פסח פראנק ראב״ד ומו״צ בעיקו״ת ירושלים. וגם אני הנני נעתר לבקשתו לחוות דעתי הקטנה בשאלה זו.

טרם נבוא לדבר על עצם השאלה מוצא אני לנחוץ ומועיל לבאר ולברר מה טיבה של ברכה זו אם היא בכלל ברכת הנהנים כלומר על הנאת ראיה של אילנות פורחים בהדורם; או שהוא ברכת הודאה שאין בה הנאה אלא הערצה והודאה ליוצר עולמו בחכמה כברכת הרואה את הים הגדול או הימים ומדבריות וכדומה. ונראה ברור שברכה זו היא ברכת הודאה שהרי אמרו (ברכות נ״ח ב׳) הרואה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו. הרי על עצם אילנות טובות שהעין והנפש נהנים מיופים והדרם קבעו ברכה מיוחדת לאומרה בכל שעה שהוא נהנה בראייתם להודות את בוראם שברא עולמו בחכמה נפלאה. וכן מצינו שרשב״ג ראה נכרית אחת נאה ביותר ואמר מה רבו מעשיך ה׳ ומפרש בגמ׳ אודויי הוא דקא מודה וכו׳ הא למדת שברכה זו אינה על הנאת העין, אלא הודאה ותהלה לבורא עולמו בשלימות היופי וחכמה נפלאה, וברכה זו היא גם על אילני סרק. ומה שכתב הלקט שאין לברך ברכה זו על אילני סרק (ח״ב סי׳ כ״ב) היינו דוקא ברכת האילנות שבשעת לבלובם, שהיא כפולה על יופי הבריאה ועל התועלת הנמשכת ממנה ליהנות בהם בני אדם, אבל ברכת האילנות שהיא מיוחדת על יופי הבריאה, נאמרת גם על אילני סרק אם הם נאים ביותר. ומזה אנו למדים שברכת האילנות במטבע שלא חסר בעולמו כלום וכו׳ היא הודאה על עצם הפריחה והרעננות שאילנות נובלים אלה שנדמו לעץ יבש שבו לפריחה והפראה, כמאמר הכתוב: וידעו כל עצי השדה כי אני ה׳ השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש אני ה׳ דברתי ועשיתי (יחזקאל ז׳ כ״ד) ובזה מתבאר טעמם של כל הפוסקים שברכת האילנות נאמרת פעם אחת לשנה (או״ח סי׳ רכ״ו) ובפעם ראשונה לראייתם (מרדכי פרק כיצד מברכין) דלכאורה קשה למצוא מקור להגבלות אלה לברכה זו, ולא יהיה דינה ככל ברכות הנהנין או ברכות הודאה אחרות שמברך עליהם בכל שעת הנאתם או ראייתם או לכל היותר פעם לשלשים יום, אם לא שנאמר כמו שכתבנו שברכה זו נתקנה על עצם כח הפריחה והצמיחה שנתן ה׳ בחסדו בטבעם של מעשה בראשית המתחדשים בטובו בכל יום ובכל תקופה בצורה רעננה נהדרה ומועילה ליהנות בהם בני אדם. וזה הוא שדקדק המרדכי לומר ״בפעם הראשונה״ ונראה שזהו לעכובא ואם לא ברך בפעם הראשונה לראייתו לא יברך שוב. וכן מוכח מדברי הב״ח. אולם הפרישה וכן במחצית השקל השוו דין ברכת האילנות לדין ברכת שהחיינו וסוברים שלמאן דאמר בברכת שהחיינו לברך בראייה שניה, הוא הדין בברכת האילנות.

ולע״ד אין כל דמיון בשתי הברכות האלו, דברכת שהחיינו היא בגדר ברכת הנהנין שאנו נהנים בראותנו בחיים התחדשות התקופה ופירותיה, והלכך סוברים רמ״א ודעימיה שאם לא ברך בראיה ראשונה יברך בשניה שעדיין שם פרי חדש עליו, והרואה נהנה בזה שזוכה לראות בחייו התחדשות תקופה זו, אלא שהר״מ והסמ״ק סוברים שאינו מברך משום שלדידם ההנאה היא בשעת הראיה הראשונה (עי׳ מג״א סי׳ רכ״ה) אבל בברכת האילנות שאינה ברכת הנאה אלא שבח והודאה ליוצר בראשית, מי שעבר ולא ברך בפעם ראשונה הרי הוא בכלל מעוות לא יוכל לתקן (ברכות כ״ו), כדין מי שבטל קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית ותפלה של ערבית במזיד וכן בברכת האילנות מי שראה בפעם ראשונה ולא ברך במזיד הרי בטל ברכת הודאה זו, ואין מקום לברך עוד.

ועתה נשוב לדון על עצם השאלה, וכיון שבררנו שזו ברכת שבח ותהלה לה׳ יוצר העולם ומקיימו, הנובעת מתוך הסתכלות ביצירותיו הנפלאות והנשגבות שמתגלות לעינינו כפעם בפעם בצורותיה הנהדרות, הסברא הפשוטה נותנת לומר שאין קביעות זמן לברכה זו, ובכל מקום ובכל זמן שנפגוש חזיון נפלא זה נתפעל ממנו בפעם ראשונה ונבוא לידי הכרה לברך את אלקי מרום, מקור החיים שמחיה את הכל בעולמו ליהנות בהם בני אדם.

אולם לאידך גיסא יש מקום לומר הואיל וברכה זו אינה קשורה עם ראיית העין אלא בהבנת הלב, או במלים אחרות, בראייה השכלית המתפעלת מתוך הסתכלות חודרת מהמסובב אל הסבה העליונה והנפלאה, קבעו לה חכמים זמן קבוע תקופת הפריחה בארץ־ישראל שהיא טבורו של עולם ושהיא בתקופת ניסן.

וכאשר נדקדק על זה במקורה של הלכה זו נראה להכריע כהצד הראשון: שהרי בגמ׳ אמרו האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר ברוך וכו׳ (ברכות מ״ג) הרי שחכמים לא תלו זמן יומי ניסן לזמן הברכה אלא הדבר תלוי בראיית לבלוב האילנות שאם לא תאמר כן, היה להם לומר כך: האי מאן דחזי בימי ניסן, ומזה מובן היטב שיומי ניסן שאמרו לאו דוקא אלא שרגילות הוא ביומי ניסן לצאת אל השדות וליהנות מהדר הטבע והעיקר הוא בסיום מאמרם – וחזי אילני דמלבלבי – בין שרואה אותם קודם ניסן או אחריו וכ״כ בצידה לדרך (מאמר א׳ סוף כלל ג׳) שאם ראה אילנות פורחות בחדש אדר מברך עליהם (ראה ברכי יוסף או״ח סי׳ רכ״ו ס״ק ב׳ ובאה״ט ס״ק א׳) ומסתברא שהוא הדין אחרי ניסן, ואל תשיבני מתשובת הלקט (שם) שכתב דעל פרחי שקדים שמקדימים הרבה קודם ניסן אין לברך עליהם, הרי שלא נתקנה ברכה זו אלא דוקא ביומי ניסן והוא חולק על הרב צידה לדרך, אולם כשנעיין בדברי הלקט נבין ששעור דבריו כך הוא: שהוא ז״ל הסתפק אם ראוי לברך ברכה זו קודם ניסן על אילנות השקדים המקדימים לתת פרח גם באדר, ובסס את שאלתו בפירוש – אילני דמלבלבי – אי הוי פרח או ציץ שאם נאמר שמשמעו הוא ציץ הבא אחרי פרח הנובל הרי נפתר מעצמו שגם בשקדים הציץ נמצא ביומי ניסן, וע״ז משיב ואומר: מתוך מה שפירש בשו״ע דלבלוב נקרא גם הפרחים וגם הנצנים הסברא נותנת לברך על פרחי השקדים שבאדר. אולם מיתור לשון הסוגיא דאמרה: היוצא ביומי ניסן, ומדברי הרמב׳׳ם שהוסיף לומר: היוצא לשדות או לגנות, למד הלקט שברכה זו לא נתקנה אלא במקום רבוי אילנות פורחים ולא על מעוט מין אילנות פורחים ומזה יוצא שאילנות שקדים כיון שהם מעוט מין אילנות שמקדימים פריחתם אין מברכים עליהם. מזה מובן שלא בא הלקט למעט אלא מעוט אילנות המקדימים פריחתם אבל במקום שרוב אילנות פרחו קודם ניסן או שאחרו אחר ניסן לא איתמעטו מברכה זו וזהו שסיים הלקט וכתב שאם גדלו הפירות אין מקום לברכה וכונתו בזה להורות, שלא תאמר שמה שאין מברכים על השקדים באדר הוא משום ראיתיה בתקנתיה לברך עליהם ביומי ניסן עם ברכת שאר אילנות לזה סיים שמובן דמלבלבי אינו כולל מצב אילנות אחר שנתנו פירותיהם וא״כ אין להשקדים תקנה אלא להקדים ברכתם לאדר. ולפי מה שכתבנו שאם ראה ולא ברך במזיד שוב לא יברך א״כ לא תמצא לעולם ברכת האילנות בניסן. ומזה הכריע סברתו הראשונה שעל פרחי השקדים שבאדר כיון שהוא ממעוט האילנות אין חובת ברכת האילנות, שנתקנה על רוב האילנות, חלה עליהם כלל שלא נתקנה ברכה אלא על זמן פריחה לרוב האילנות ועל רבוי אילנות ממינים שונים. וקרוב לזה כתב הברכי יוסף (שם) בתירוצא קמא. ומרן השד״ח (במערכת ברכות סי׳ י״ב סעיף א׳) הביא מחלוקת הפוסקים בניד״ז.

אולם לע״ד נראה להלכה ולמעשה דברכת האילנות אין לה זמן קבוע ובכל מקום ומקום מברכים ברכה זו ברבוי אילנות ובתקופה של פריחת רוב האילנות בין שהיא קודם ניסן או אחריו.

ועדיין נשאר לנו לברר אם גם על פי תורת הח״ן מצוה לברך ברכה זו קודם ניסן או לאחריו. ובברכ״י (שם) כתב: שברכה זו שייכא דוקא לימי ניסן והכי חזינן לרבנן קשישאי ברוכי מברכי על פרחי שקדים בימי ניסן וגם אני הקטן הנני מעיד שכן ראיתי ושמעתי מעט״ר א׳׳א זצוק״ל ומרבותינו שבירושלים שדקדקו תמיד לברך ברכת האילנות דוקא בימי ניסן, וטעמם ונמוקם עמם דמה שראו אילנות שקדים או אפילו אילנות אחרים בודדים פורחים ומלבלבים אין זה מחייב ברכת אילנות זו, דתרתי בעינן, רוב מיני אילנות ורוב אילנות פורחים וזה אינו אלא בימי ניסן אבל קודם ניסן יש מיעוט מיני אילנות או אילנות אחדים שהם מקדימים לבלובם ואחרי ניסן רוב מיני האילנות משירים פרחיהם ומתחילים לחנוט פירותיהם ובימי ניסן הוא שרוב האילנות מלבלבים ונותנים פרחים ולא פירות.

ולכן נראה ברור שבאותם המקומות שגם בניסן ימצאו פרחים וציצים באילנות מוטב לאחר ברכה זו עד ניסן, אבל במקום שאין ציצים ופרחים בניסן בודאי שגם עפ״י תורת הח״ן אין לאחר ברכה זו עד ניסן שהרי התנאי העקרי לברכה זו הוא ״וחזי אילני דמלבלבי״ ותורת הח״ן אינה באה אלא לקשר ציצים ופרחים ולגלות את הסוד והמסתורין של ההלכה אבל לא לשנות את פניה וצורתה, או לחלוק עליה. וכיון שההלכה קבעה ברכה זו בתנאי זה של ראיית אילני דמלבלבי שממנו למדנו שאם גמרו הפירות לא יברך שוב מוכרחים אנו להתאים ההלכה אל הסוד ולפרש שלא אמרו בעלי הח״ן לאחר ברכה זו בניסן אלא במקום שגם בניסן אפשר לקיים ראיית אילני דמלבלבי, ובמקום שאי אפשר שכבר גדלו הפירות או שעדיין לא צמחו הפרחים אין מברכים ברכה זו בניסן אלא באותה התקופה שהיא תקופת אילני דמלבלבי ברוב האילנות, ודבר בעתו מה טוב.