סימן ו
אם מותר לסתום לאיש שבילי הזרע שלו לשם רפואה
ואם מותר – אם יכול להמשיך נשואיו אחרי הסתימה
(לאה"ע סי' ה)
כט ניסן תש"ג
שלמא רבא מן שמיא
לכבוד ידידי הרה"ג חו"ב משנתו קב נקי
כמוהר"ר חיים יודא ליב אויערבאך יצ"ו
ר"מ בישיבה הקדושה "שער השמים"
פעיה"ק ירושלים
נדרשתי לאשר בקשני לחוות דעתי הקצרה בשאלה דדינא שעמדה לפניו בתלמיד חכם ירא את ה' מרבים זקן ונשוא פנים ואב לבנים נשואים, שהתנפחו אשכיו והוא סובל מזה מכאובים איומים, והרופאים שבדקוהו מצאו שזה נגרם על ידי שהזרע עובר בין עורקי הבצים, והתרופה למחלתו היא לסתום את שבילי הזרע.
והוא שואל כהלכה אם מותר לו לעשות זאת לרפואתו, או שהוא אסור מדין סרוס?
אם תמצי לומר שאין בזה משום אסור סרוס, אם מותר לו להמשיך נשואיו עם אשתו, או שאסור משום "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'"? [דברים כג,ב].
ומעכ"ת יצ"ו נשא ונתן בהלכה כיד ה' הטובה עליו, וגם דלֹה דלה מבורות עמוקים בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים, נשא ונתן בחכמה ותבונה וזו הלכה העלה להתירו להמשיך נשואיו, ומענותנותיה דמר בקשני לחוות דעתי הדלה, והנני נענה לו לפי קוצר השגתי בעזרת צור חמדתי.
א. שותה כוס עיקרים לרפואתו
הרמב"ם והשו"ע פסקו: המשקה כוס עיקרים לאדם כדי לסרסו – אסור, ואין לוקין עליו (ה' איסורי ביאה פט"ז הי"ב ושו"ע אה"ע סי' ה' סעיף י"ב).
מדבריהם למדנו, שלא נאמר דבר זה אלא במתכוין לסרס, אבל אם אינו מתכוין לסרס, אלא ששותה זה להנאתו או לרפואתו, מותר בהחלט.
אולם דבריהם צריכים ברור ועיון, דמסוגיא דגמרא מוכח בפירוש, שלא הותר דבר זה אלא דוקא לאשה זקנה או עקרה, אבל לאיש – אפילו אם הוא זקן וסריס, ואפילו אם מתכוין לרפואה – אסור, מדכתיב: "ובארצכם לא תעשו" [ויקרא כב,כד] – בכם לא תעשו. ופירש רש"י: לא תיעשה (שבת קי,ב), כלומר שפעולת הסירוס לא תיעשה אפילו אם מכוונת לרפואה ולא לסירוס.
והנה התוספות פירשו דמכם קדריש, ומכל מקום אסור אפילו באינו מתכוין, משום דודאי יסתרס בשתית כוס עיקרין, הלכך אפילו לר"ש דסבר דבר שאין מתכוין מותר, וקיימא לן כוותיה בכל התורה כולה, אסורה שתית כוס עיקרין, משום שהוא בגדר פסיק רישיה ולא ימות (שם תד"ה תלמוד לומר, וכ"כ הר"ן והרא"ש והרשב"א שם).
מכאן למדנו שהלכה פסוקה ומוסכמת היא לאסור שתית עיקרין, אפילו אם מתכוין לרפואה ולא לסירוס, ודברי הרמב"ם ושו"ע שכתבו: משקה כוס עיקרין ומתכוין לסרסו צ"ע, וכן ראיתי בספר אדמת קדש (ח"א אה"ע סי' כ"ג) דכתב: וקשה לע"ד טובא בדברי הרמב"ם דנקט בלישניה כדי לסרסו, וקשה דמהתם מוכח דאף שאינו מתכוין לסירוס אלא לרפואה, אסור, מחמת שנמשך ממנו הסירוס, דהא כוס עיקרין אוקימנא בשם דהוא לירקונא, ואפי"ה אסור לאיש לשתותו, והטור נשמר מזה וכתב, דאפילו אינו מכוין לרפואה אסור, אכן דברי הרמב"ם צ"ע.
וראיתי אחרי רואי בספר זרע אברהם (אה"ע סי' א'), דהקשה כזאת וכתב: ונראה דלא קשה מידי, דהא דאיצטריך לאוקמיה בסריס, היינו לרב אשי דפירש ההיא דרבי יוחנן דמותר ליטול כרבלתו, היינו משום רמות רוחא, כלומר שאינו מסתרס בכך, אבל סתמא דתלמודא דמייתי, הרוצה לסרס תרנגולו יטול כרבולתו, משמע להדיא דאפילו במתכוין לסרס מתיר רבי יוחנן, והיינו משום שאינו נוגע באברי הזרע. אם כן גם באדם, כל שאינו נוגע באברי הזרע –מותר, דהא לא קא מכוין, וכמו שתירץ בגמרא, הני מילי היכא דקא מכוין הכא מעצמו הוה, ומייתי להא דאמר רבי יוחנן הרוצה ליסרס תרנגולו לרבותא, דרבי יוחנן שרי אפילו לכתחלה ובמתכוין לסרס, וכל שכן כשאינו מכוין, וכמו"ש הרשב"א בחידושיו.
ושוב הביא דברי הרשב"א [שבת קי,ב] דגריס בגמרא: והא אמר רב אשי א"ר יוחנן רמות רוחא הוא דנקיט, ולפי גירסא זאת לו יהא דהוו תרי אמוראי אליבא דרבי יוחנן אזלינן לחומרא במידי דאורייתא כנודע, אלו תוכן דבריו.
ולע"ד לא זכיתי להבין דבריו, דהא גם לפי גירסה שלפנינו דרב אשי הוא דקאמר הכי, אין לומר שרב אשי פליג ארבי יוחנן, אלא הוא מפרש דמ"ש רבי יוחנן הרוצה לסרס – לאו דוקא, אלא הכי פירושו, הרוצה שתרנגולו לא יוליד יטול כרבלתו, ועל ידי כך נופלת רמות רוחא של התרנגול ונמנע מבעילותיו, והרי הוא כמסורס, וכיון שכן קיימא לן כרב אשי בפירוש דברי רבי יוחנן, ומזה יוצא לדין לאסור אפילו כשאינו פועל באברי ההולדה, ואפילו באינו מתכוין, דהא מדברי רבי יוחנן למדנו, שאין כל אפשרות לסרס תרנגול אלא דוקא בנטילת הכרבולת, שאינו מעשה סירוס, אלא רמות רוחא הוא דנקיט, הא כל שיש בו מעשה סירוס אפילו שלא באברי ההולדה, ואפילו שלא במתכוין אסור, וכדמסיק בגמרא דלא הותר לירקונא אלא בזקנה או עקרה.
שוב ראיתי שגם הרב זרע אברהם לא סמך על תירוצו זה, משום דסבר שגירסת הרשב"א היא יותר נכונה ומדויקת, ולכן אסיק וכתב דהרמב"ם השמיט הך מימרא דרבי יוחנן, דהרוצה לסרס תרנגולו, כנראה דס"ל כדאמר רב אשי משמיה דרבי יוחנן דליכא סירוס בנטילת כרבלתו, גם כשהעתיק מתניתין [שבת קט,ב] דאוכל אדם וכו' כל המשקין שותה חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין, מפני שהן לירוקה, הזכיר איסור שתית כוס עיקרין בשבת, משמע דבחול מותר, דליתא דודאי אסור משום סירוס (זרע אברהם – יצחקי – שם).
מדבריו אלה למדנו בדעת הרמב"ם שהוא כרב אשי, וכל גורם לסירוס, אפילו שלא באברי לידה ובלא מתכוין נמי אסור, ולפי זה דברי הרמב"ם ומרן שכתבו כדי לסרסו, צריכים עיון, וכדכתב הרב אדמת קדש.
ועתה נהדר אנפין לדברי ידידי הרה"ג הפוסק יצ"ו, דהנה בראש דבריו עמד על דברי הרמב"ם אלה וכדי לתרצם כתב להקשות אסוגין דגמרא מדגרסינן התם: הרי שהיה שם כתוב על בשרו כורך עליה גמי ויורד וטובל, דכתיב: "לא תעשון כן לה' אלקיכם" [דברים יב,ד] – עשיה הוא דאסור גרמא שרי (שבת קכ,ב וכ"מ ה' יסודי התורה פר' ה' ו').
הא למדת שכל מקום שנאמר: "לא תעשו" גרמא שרי, וא"כ גם לענין סירוס דכתיב: "ובארצכם לא תעשו" נימא דגרמא מותרת, ואם תמצא לומר דבמחיקת השם, כיון שהוא כורך גומי על ידו, מוכח הדבר שאינו רוצה למחוק את השם, ולכן זו היא גרמא רחוקה, מה שאין כן כוס עיקרין, אין שום הוכחה שאינו רוצה בכך, והוה ליה גרמא קרובה, הלכך אסור.
אבל עדיין קשה מדין הטלת מום בבכור, דגרסינן התם: תניא "מום לא יהיה בו" [ויקרא כב,כא], אין לי אלא שלא יתן בו מום, מנין שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנה, ת"ל "כל מום" (בכורות לד,א). הרי שאם לא התרבה מכל מום היתה גרמת מום מותרת מדין גרמא לסירוס, ועוד הקשה דבירקונא, כיון שמכוין לרפואה לישתרי, מתוך זה אסיק לחלק דבמחלה שבאברי הלידה עצמם, ומכוין לרפואתם – מותר.
אבל כשהמחלה היא בשאר אברי הגוף, ובא לרפאותם על ידי שתית כוס עיקרין שהוא מסתרס בה, אפילו שהוא מכוין לרפואה אסור, עכת"ד.
ולע"ד אין דבריו נהירין, דהנה בדין מוחק את השם מסקינן בגמרא דיורד וטובל גם בלא כריכת גומי, וטעמיהו דרבנן דאמרי כורך עליו נמי הוא משום דסבר אסור לעמוד בפני השם ערום (שבת קכ,ב).
ולפי זה נפל פיתא בבירא במה שחלק מעכ"ת, דהתם שאני, משום שמשתדל שלא ימחק השם.
אולם באמת אין כאן קושיא מעיקרא דשותה כוס עיקרין אין זה גרמא, אלא זהו מעשה הסירוס עצמו, שכך הוא מסרס עצמו בפעולה שבאברי ההולדה או בכל גופו, והכי משמע פשוטו דקרא "ומעוך וכתות וגו' לא תקריבו… ובארצכם לא תעשו" סתם הכתוב ולא פירש עשיה זאת, ולכן פירשו רז"ל: בכם לא תעשו, כלומר שלא תהיה נעשית בכם פעולה זאת, וכן מתפרשים דברי התוס' שכתבו מכם קא דריש, והכוונה שלא תמצא בכם אפשרות זאת, וכיון שנתפרש אסור זה בתורה, יצא מכלל גורם ונעשה הוא עצמו אסור.
ולקושיתו בסוגין דגמרא דבירקונה, הרי מכוין לרפואה! נראה לי שאין כאן קושיא כלל, שמכיון שלמדנו ששותה כוס עיקרין, אע"פ שאינו נוגע באברי ההולדה אסור, ממילא יוצא שגם במתכוין לרפואה אסור, שהרי הלכה פסוקה היא, שאין מתרפאין באיסורין אלא בחולה שיש בו סכנה, וירקונא הוא חולי שאין בו סכנה, הלכך אין מתרפאין במעשה סירוס, שהוא מעשה איסור (עיין פסחים כה ושו"ע יו"ד סי' קנ"ה).
ולמסקנת מעכ"ת שיצא לחלק דמחלה שבאברי ההולדה מותר לרפאותם על ידי שתית כוס עיקרין, אני אומר לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי, אלא הלכה פסוקה היא, שאין מתרפאין באסורין, ואפילו כשהיא מחלה שבגוף, וכל שכן כשהיא מחלה מיוחדת באברי ההולדה.
מכל האמור ומדובר למדנו, שאסור להתיר כוס עיקרין אפי' אם מתכוין לרפואה, ומעתה דברי הרמב"ם והשו"ע שכתבו: המשקה כוס עיקרין כדי לסרסו אסור, דמשמע שאם לא כיון מותר, צ"ע.
ולבד זה דברי הרמב"ם קשים להולמם, דמדבריו משמע שאם הוא מסורס כבר מותר, ומסוגין דגמרא נאמר מפורש דמסרס אחר מסרס אסור. וכן פסק הרמב"ם עצמו (שם), ועוד קשה בדבריו שכתב שגם במתכוין לסרסו איסורא הוא דאיכא ואין לוקין עליו, ובגמרא מוכח דמסרס באברי ההולדה ושותה כוס עיקרין דינם שוה, והלכך הדין נותן גם בשותה כוס של עיקרין שיהיה לוקה.
והנה המ"מ כתב: בגמרא מפורש שם כל היכא דלא נגע באיברי הלידה לא מחייב, ובאמת בסוגיא לא מוכח כן, ועוד דאם איתא דשותה כוס עיקרין לא מחייב מלקות משום דבקרא כתיב: "מעוך וכתות" דהיינו באברי ההולדה, אם כן גם אסור מנא לן ונימא שהוא מותר גמור, וכן הקשה במנחת חנוך (מצוה רצא).
ולע"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ם אלה, אחרי שנדקדק בלשונו שכתב: המשקה כוס עיקרין לאדם או שאר מינים כדי לסרסו, ומדלא תני כדינא דגמרא: השותה כוס עיקרין, או אסור לשתות עיקרין כדי לסרסו, בין בגופו, בין בגוף של אחרים, וכדכתב בהלכה הסמוכה לו: אסור להפסיד אברי זרע וכו', מזה מוכח דסובר הרמב"ם דשותה כוס עיקרין, הוא עצמו אסור, דהיינו הפסד איברי זרע שכתב לעיל, אלא שאם אחד מפסיד אברי הזרע בגופו של אחרים, סובר הרמב"ם שאם נגע באברי הזרע הוא לוקה, שהרי הכתוב אמר "לא תעשו", וזה הוא מעשה האסור, אבל המשקה את אחרים כוס עיקרים, הואיל אין בזה מעשה סירוס, אין בו מלקות ולא אסור, אלא אם היתה כוונתו לסרסו, אבל אם לא כיון אלא לרפואה, אין כאן לא מלקות ולא אסור, שהרי לא עשה מעשה ולא כיון לעשות לסרס, ועל כך לא יתחייב מלקות ולא יהיה זה חמור ממכה את האדם ושסה בו את הכלב עד שביטל ממנו אברי תשמיש, שאינו לוקה עד שיסרס בידו, וכמו"ש הרמב"ם בהלכה זאת, והוא הדין משקה כוס עיקרין אינו לוקה עד שיממס בידו, ואינו אסור עד שיכוין לסרס, שהכוונה מחשיבה את ההשקאה למעשה לאסור ולא למלקות, שהרי הוא בכלל לאו שאין בו מעשה. וזהו במשקה עיקרין לאחרים, אבל אם שותה הוא עצמו, אעפ"י שמכוין לרפואה, אסור, ולוקה משום דשתיתו היא מעשה סירוס שנאמר בה "ובארצכם לא תעשו", והיינו כל מעשה שמביא לידי סירוס, הלכך אפילו אם כיון לרפואה אסור מדין אין מתרפאין באסורים.
ואפשר לומר עוד, דגם בשותה כוס עיקרין, אינו לוקה לשיטת הרמב"ם, דסובר שכל לאו שלא נאמר בתורה בפירוש, אעפ"י שהוא נלמד מדרשת הכתוב, אין לוקין עליו (עיין במשפטי עזיאל ח"ג כללים סימן ט"ז), הלכך בשותה כוס עיקרין, אפילו אם כוין לרפואה, אסור, ובמסרס את אחרים אינו אסור אלא במתכוין לסרס, וכדאמרינן, אבל באינו מתכוין פטור ומותר. ובזה עלו דברי הרמב"ם מתורצים שפיר, דקושטא הוא דמסרס אחר מסרס לוקה, אבל משקה כוס עיקרין, כיון שאינו אסור אלא במתכוין לסרס, וכשהוא מסורס כבר אין כאן כוונה לסרוס.
דבר זה למדתי מדברי הטור ז"ל שכתב: אסור לשתות כוס עיקרין אפי' אינו מכוין אלא לרפואה. וכתב הבית יוסף: וכן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר (אה"ע סי' ה'). ולכאורה קשה טובא, שהרי הרמב"ם לא כתב כן אלא כתב: המשקה עיקרין כדי לסרסו אסור, אלא ודאי כמ"ש שהרמב"ם כתב: וכן משקה כוס עיקרין, והטור כתב דשותה כוס עיקרין, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. מכלל הדברים נלמוד: אסור לאיש מישראל לשתות כוס עיקרין אם הוא חולה שאין בו סכנה, כגון ירקונא.
ועתה נהדר אנפין לשאלה דנדון דידן, שכפי מה שביאר הרה"ג הפוסק יצ"ו, רפואתו של איש זה אינה על ידי שתית כוס עיקרין, אלא על ידי סתימת חוטי הבצים שהם שבילי הזרע, או על ידי חתיכת שביל הזרע.
והנה הרה"ג הפוסק פסק בסכינא חריפא דאם קושר שבילי הזרע, אין כאן אסור כלל, הואיל ומצות עונתה לא נגרעת, דהרי נשאר קשוי אבר, וגם כח התאוה או האביונה נשאר בו על ידי גיד המעורר התאוה, ואדרבה על ידי זה שאין הזרע יוצא מתוך הבצים לתוך הגיד מתגבר כח התאוה.
ומה שקושר שביל הזרע, ודאי דאין זה נקרא פצוע דכא, דהרי לא קלקל במאומה את אברי הזרע, ולא את הגיד, ולא את הבצים, דהרי יכול אח"כ להתיר את זה, ואפילו חותכין את השביל מותר, אלא שכדי לצאת ידי כל הדעות, נראה להשתדל לעשות ע"י אומן נכרי, ובאופן זה אין בזה משום דין דאחד המקיף ואחד הניקף, כדיני גלוח. עכת"ד.
ואני רואה לע"ד שכל דבריו מופרכים ואין להם על מה שיסמוכו, דהנה ההנחה ראשונה שעונתה לא נגרעת, אין בה ממש, דמי תלה דין פצוע דכא וכרות שפכה בהעדר קשוי אבר ועונה, ואדרבה בכל הסוגיא נאמר לא מוליד והרי בניקב וכו'.
ההנחה השנית שהרי יכול אח"כ להתיר את זה, גם היא בטלה מעיקרא, לפי שעל ידי הקשר נסתם לגמרי ואינו שב לבריאותו המינית, תדע מדגרסינן התם: "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד" [שמואל ב, יג,טו], מאי טעמא? קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה (סנהדרין כא,א). ועוד שבאמת אין בידו להתיר קשר זה, אלא על ידי רופא מנתח ואחרי בדיקה שכבר התרפא.
ובר מן דין ובר מן דין, דבר ברור הוא דלא אמרו בניקב וחזר ונסתם כשר לבוא בקהל, אלא בנקב שנסתם מאליו על ידי קרום, וזהו דבר יוצא מן הכלל, וכמ"ש: נקב וחזר ונסתם כשר, מפני שהוא מוליד, וזה פסול שחוזר להכשרו (יבמות עו,א), מכלל דכל זמן שלא נסתם עומד בפסולו.
וכן פסק הרמב"ם ז"ל: נסתם הנקב חזר להכשרו (ה' אסורי ביאה פט"ז ה"ה). מכלל דכל שלא נסתם הרי הוא בפסולו, והיינו מטעמא דגמרא דכל שלא נסתם אינו מוליד, והוא הדין בנסתם על ידי קשר מתוך הכרח של רפואה אינו מוליד. וכיון שכן, אסור לעשותו מדין סירוס, מדכתיב "ובארצכם לא תעשו" [ויקרא כב,כד].
ומה שהוסיף הרה"ג הפוסק יצ"ו, דאפילו לחתוך הגיד מותר, הוראה זאת תמוהה מאוד בעיני, ולא יכולתי למצוא טעמיה דמר, מאין למד היתר זה שאין לו שחר לע"ד.
ועוד תמוהים לי דבריו שכתב להתיר על ידי לא יהודי, ואין בזה משום דין דאחד המקיף ואחד הניקף כדיני גלוח.
ולא ידעתי מדוע אין בזה משום מסייע שאסור בדיני גלוח, וכן בכל התורה, ומהיכן להקל במסייע בדין סרוס שהוא ודאי מסייע שיש בו ממש, שהרי חוטי הבצים שהם שבילי הזרע הם מכלל אברי ההולדה, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: ובשלושה אברים אפשר שיפסל הזכר: בגיד, ובבצים, ובשבילין שבהם מתבשל הזרע, והם הנקראים חוטי הבצים, וכיון שנפצע אחד מאברים אלה או נדך, הרי זה פסול (שם ה"ג ושו"ע אבן העזר סימן ה' סעיף ב'). הלכך גם נקשרו שבילים אלה ונסתמו על ידי כך, הרי הם בכלל נדוך ואוסרים לבא בקהל, וממילא שאסור לעשות זאת, דכל המפסיד אברי הזרע עובר בלאו זה ולוקה עליו, בין שעושה זאת בגופו או בגופן של אחרים, ואפילו אם מכוין לרפואה, שלא התירו לאחרים אלא במשקה כוס עיקרין, ומכיון רק לרפואה, משום דאין בזה לא מעשה ולא כוונה של אסור, אבל בעושה פעולה בשבילי הזרע שהם חוטי הביצים, אסור בהחלט, ואפילו על ידי לא יהודים, מדין מסייע, דאסור כדין מקיף וניקף בפאות הזקן, וכדין מסייע לאינו יהודי להוצאת דשן בשבת (ועיין טו"ז או"ח סי' שכ"ח ס"ק א'), וכל שכן בסירוס שהוא מוסר עצמו לפעולה זאת, ודאי שאסור.
קושטא הוא דהש"ך דחה דברי הטו"ז וכתב: דאין אסור במסייע אלא בנוקף וניקף, שרבתה התורה, אבל לא בשאר איסורין (נקודות הכסף סי' קצ"ח), מכל מקום אין לנקוט דבריו כהלכה פסוקה ולמיחש בעי לסברת הטו"ז, ועוד דאף להש"ך יש לומר ודאי דסירוס הואיל ואמרה תורה "לא תעשו" וקרינן ביה: לא תיעשו, כדפירש רש"י, הרי זה דומה לאסור הקפה, דאחד המקיף ואחד הניקף – אסורין, והוא הדין בדין סירוס.
אגב אורחא עמד הרה"ג הפוסק יצ"ו לפרש מאמרם של רז"ל: ב' נקבים יש באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך, אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר (בכורות מד,ב). והנה במאמר זה מלגלגין אנשי המדע הרפואי ואומרים שאין דבר זה מתאים אל המציאות.
ומע"כ הרה"ג יצ"ו הביא בראשונה תירוץ מפי השמועה על פי מה שאמרו: אין לך אדם שאינו נעשה סריס חמה לפני מותו (יבמות עט,ב). ובאמת אין זה תירוץ, שהרי מה שאמרו זאת, כוונתם לומר שיסורי המיתה מתישים כחו של אדם לפני מותו, ואפילו אדם שמת משבץ הלב, שהיא מיתה פתאומית, חלישות כוחות החיים שבכל האברים קודמים למיתה, והם סיבת המיתה, וכמו שכן מסיק סתמא דתלמודא התם: כחישותא דאתחילה ביה (שם), וחלילה לתלות בוקי סריקי בדברי רז"ל לומר שנמוגים כל העורות המבדילים.
ועל כגון זה נאמר: ודע מה שתשיב לאפיקורוס [אבות פ"ב מ"ד]. כי מה נענה לאלה אשר יבואו עלינו בטענה מתוך נתוחים שעשו בחיים באברי התולדה ולא מצאו שם שני שבילים.
ואפריון נמטיה למע"כ שבאר הדברים לאמתותם, שכוונת רבותינו היתה על שני שבילין שבתוך הבטן סמוך לגוף. ויפה כתב. וכדי להסביר הדברים היטב, הנני מוסיף משלי לבאר מאמר זה כפי מה שלמדתי מפי ספרים מוסמכים לאמר: האשכים הם יוצרים את הזרע ומבשלים אותו דרך שבילים דקיקים מאד שהם בגוף בשר הספוגי של האשך, ונחלקים לתאים מבדילין בין הצנורות הדקים. יחד עם זה, האשכים יוצרים הפרשה פנימית שהיא חודרת לתוך צנורות הדם ונשארת בגוף. לעומת זאת יש עוד שני צנורות שנמשכים מהכליות ויורדים לתוך כיס השתן.
בסוף האשכים יוצא כעין כפתור קטן שהוא קשור בצנורות ארוכים ועבים וחודרים לתוך חלל הגוף, עוברים ומתפתלים על גב שלפוחית השתן ויורדים לתוך צנור הנמשך משלפוחית הזרע שעומד בצד שלפוחית השתן ומתחברים אל צנור אחד שבתוך הערמונה, שנקרא prostat , ומשם מתחבר על צנור השתן שהוא גם צנור הזרע, שני צנורות אלה סילון השתן, ושביל הזרע, נבדלים על ידי שרירים דקים שהם מתכווצים ונפתחים בשעת פליטה על ידי כך שאין שריר סילון השתן נפתח בשעה שהזרע זורם החוצה, וכן להיפך, אין שריר שביל הזרע נפתח בשעה שסילון השתן יוצא החוצה. ולזה כוונו רבותינו באומרם: שני נקבים יש באדם, אחד מוציא שתן, ואחד מוציא שכבת זרע, ואין ביניהם אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לזה נמצא עקר.
ודבריהם אלה מפורשים במקום אחר, שאמרו על תלמידיו של רב הונא שאעקרו מפרקיה (יבמות סד,ב), פירושם של דברים הכא שבמקרה של עצירות השתן, עד שכיס השתן מתמלא בכל חללו, השריר של צנור השתן לוחץ מלמעלה על שביל הזרע ועוצר אותו לבלי הפליט החוצה, אף בשעת תגבורת האביונה המינית, או שמתוך לחץ נפתח השריר של שביל הזרע ואז יוצא הזרע דרך שריר סילון השתן וזה גורם לעקרות, ויש שהתנפחות כיס השתן גורם סתימת שביל הזרע לגמרי, אז נשפך הזרע לשלפוחית הזרע אל סילון השתן ישר ולא עובר אל תלולות הזרע, וזה שאמרו: ההוא עובדא דהוה בפומבדיתא איסתתים גובתא דשכבת זרע ואפיק במקום קטנים (יבמות עה,ב), וכן פסקו הרמב"ם ושו"ע: נסתם שביל שכבת זרע וחזר לראות שכבת זרע במקום שמשתין בו – הרי זה פסול (ה' איסורי ביאה פט"ז ה"ו, ושו"ע אה"ע סי' ה' סעיף ו'). ולפי הדברים אלה התאמתו דברי רז"ל, ברוך שבחר בהם ובמשנתם, שהם אמת ודבריהם אמת.
ועתה נשוב לשאלה דנדון דידן. מתוך מה שבארנו התברר כי התנפחות הערמונה נגרמת משתי סיבות, מסיבת זקנה, או מסיבת מחלה של דלקת הערמונה, ובמקרה זה גורם הרגשתו מכאובים ועצירת השתן, והתרופה האחרונה לדבר זה הוא נתוח רפואי למעט או לבטל לגמרי נפח זה, ואז יכול לשוב החולה לבריאותו המינית, אלא שאינו מוליד, משום שהזרע מתערב עם השתן, ולפי זה יש להתיר פעולת נתוח זה על ידי קשירה סותמת שבילי הזרע, כדי להפסיק את דלקת והתנפחות שמסיבתם מדין חולה שיש בו סכנה שמותר להתרפא באסורין, חוץ משלשה דברים: ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים, וכמו שנבאר להלן.
חולה שיש בו סכנה
פסק הרמב"ם ז"ל: אם יש מכה בחלל גופו מן השפה ולפנים, בין בפיו בין במעיו, בין בכבדו וטחולו, או בשאר מקומות, כל שיש בחללו הרי זה חולה שיש בו סכנה, ואין צריך לומר שחוליו כבד הוא, ולפיכך מחללין עליו את השבת מיד בלא אמירה וכו'. וכן כל חולי שהרופאים אומרים עליו שזה יש בו סכנה, אעפ"י שהוא בעור הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת על פיהם (ה' שבת פ"ב ה"ה). מדבריו למדנו: שבכל מכה שבחלל גוף, אין צריך אומד הרופאים, לא לקבוע שיש בו סכנה ולא לקבוע את זמן הסכנה, שמציאות המכה בחלל היא עדות ברורה שחליו כבד ועלול בכל שעה להסתכן ולמות מפני תסביך המחלה, או עצמת המכאובים הנמשכים ממנה.
ועדיין צריכים אנו לדעת מהו הסימפתום הקובע מציאות המכה בחלל הגוף, והנה הרשב"א ז"ל כתב: פירוש מכה של חלל שנתקלקל אחד האברים הפנימיים מחמת מכה שיש בו, או מחמת בועה שנעשית בו, אבל מיחושים אינן נקראים מכה, ולא מחללין עליהם את השבת (שם).
ומדבריו למדנו, דאין צורך בבדיקה רפואית לקבוע שיש מכה, אלא כל שמרגיש מכאובים חזקים או "דכאיב ליה טובא", כלשון התלמוד, זה מוכיח שיש קלקולים פנימיים במקום הכאבים, כן משמע מסוף דבריו שכתב: אבל מיחושין אינן נקראים מכה. דוק מינה מכלל דמכאובים נקראים מכה. אלא שאם אין הרגשת מכאובים צריכה בדיקה רפואית לברר בועה או מוגלא, ולפי זה מדבריו למדנו דקלקולים פנימיים או בועה שהתבררו על ידי בדיקה מדעית, אעפ"י שאין בו אלא מיחושים ומכאובים חזקים, אעפ"י שלא ידענו אם יש קלקולים פנימיים, מחללים עליהם את השבת, שהמכאובים מעידים על קלקולים פנימיים, והם עצמם יכולים לגרום מיתה תכופה.
והרמב"ן ז"ל כתב: אבל כשיודעין ורגילים באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חלול, ודאי אסור לעשות לו (מ"מ שם). ואף לדבריו נראה שזה הוא דוקא כשאין החולה מרגיש מכאובים חזקים, אבל במקום מכאובים שיוצאים מאברים שבחלל הגוף, מחללים עליהם את השבת בלי אומדנא, לפי שהמכאובים מעידים שחוליו כבד ועלול להסתכן ולמות מתוך המכאובים, וכמו שכן אמרו בחושש בעיניו, או שהיו דמעות שותתות מהן מרוב הכאב (רמב"ם שם ה"ד), והוא הדין לכל הרגשת מכאובים חזקים שבאברים הפנימיים שבחלל הגוף.
ועל כל פנים בנדון דידן שיש מכאובים גדולים מסיבת נפוח אברי המין, וגם שגורמים עצירת השתן, ודאי הוי כחולי שיש בו סכנה, ובכגון זה מותר להתרפאות באיסורין. וכן כתב מפורש מהר"א יצחק ז"ל משם הריטב"א מכתיבת יד למס' שבת: אם צריך לשתות כוס עיקרין מפני סכנת החולי, הא קיימא לן: שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש, אלא: ע"ז וג"ע וש"ד (זרע אברהם ח"ב אה"ע סי' א'). וחולי זה כפי מה שביארנו הוא בגדר חולי סכנה, הלכך מותר להשקותו כוס עיקרין, או לעשות פעולה ממשית בחוטי הזרע להציל על ידי כך את החולה ממכאובים קשים ועצירת השתן המביאים לידי סכנה, וזו היא דרכה של תורה כדרשת רז"ל: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" [ויקרא יח,ה] – ולא שימות בהם, ודבר זה צריך להעשות בלא דחוי, כיון שאין תקנה אחרת, ובכל זמן שיעשה* אותם הוא באסור, ולכן למה לדחות את התרופה לעוד ימים או חדשים, ומוטב להקדים ולהציל ולהנצל מחיי מכאובים שיש בהם בטול תורה וגם חיי צער ומכאובים, ולהשיב את החולה לחיי שקט ושלוה בדרכי התורה והמצוות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
והנלע"ד כתבתי
* אולי צ"ל: שידחה [א.י. – המגיה]