* מבאר המקור והטעם הן למנהג הספרדים שמברכים רק ברכה אחת על התפילין, והן למנהג אשכנזים שמברכים שתי ברכות *
* מבאר שהספרדים שקיבלו הוראות מרן השו"ע ונהגו כן, אינם רשאים לשנות מנהגם זה *
י"א שבט תשי"א
ברכות שמים מעל לכבוד ידיד ה' ועמו
רב חביבאי הגאון המפורסם וכו'
כמוהר"ר ישראל וועלץ יצ"ו
שלום וברכה ברוב חבה.
מכתבו מיום ו' תמוז תש"י, הגיע לידי במועדו, ועוד פעם הנני מבקש סליחתו על אחור תשובתי מסבות טרדותי התכופות.
מקרב לב עמוק הנני מודה למעכ"ת על ברכותיו ואיחוליו אלי, וברך אשיב למעכ"ת בבריאות שלמה ונהורא מעליא למען ישקוד באהלה של תורה מתוך שמחה וחדוה ודעתא צילותא, ועוד ינוב בשיבה טובה, דשן ורענן, יחד עם כל אשר באהלו, אהל ישרים יבורך. ועל מה שבעתה באתי לחו"ד הדלה בענין ברכות התפלין של יד ושל ראש, ואען ואומר:
הלכה זאת נדונה לעומקה והיקפה בדברי רבותינו הראשונים וגדולי הפוסקים מרן הב"י והב"ח ודרישה, ואין מה להוסיף עליהם, וכל דברי מעכ"ת נזכרו בדבריהם, ומה אנו להכריע ולדון בראיותיהם לקיימם או לדחותם, אלא אנו צריכים ומחוייבים לקיים מנהג אבותינו בידינו, וכן נוהגים בכל קהלות הספרדים לברך ברכה אחת והיא 'להניח תפלין', ואם סח בין תפלין של יד לשל ראש, מברך על של ראש 'על מצות תפלין'. ובקהלות האשכנזים נוהגים כפסק רמ"א לברך שתי ברכות, אפילו אם לא שח ביניהם.
והנה מעכ"ת הביא ראיה נוספת ומכרעת מדברי הירושלמי וכפירוש הפני משה ומראה הפנים, שהוכיח מדברי הירושלמי לחייב בשתי ברכות אפילו אם לא סח, ואנא דאמרי אם באנו ללמוד מדברי הירושלמי, הדברים מפורשים יותר בדבריהם: באיזה צד הוא מברך וכו', על מצות תפילין, כשהוא נותן על הראש מהו אומר: ברוך אקב"ו על מצות הנחת תפלין, כשהוא חולצן מהו אומר: ברוך אקב"ו לשמור חקיו (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג).
מכאן מפורש יוצא דהירושלמי פוסק לחייב שתי ברכות על התפלין, אלא שהוא משנה את סדר הברכות, דבתלמודין על של יד מברך להניח, מפני שזו היא עיקר המצוה, דכתיב: 'וקשרתם לאות' [דברים ו,ז] וקשירתם זו היא הנחתם, ובשל ראש מברך על מצות, משום שהוא גמר עשיית המצוה. ואלו בירושלמי הוא פוסק להיפך: על של יד מברך על מצות, ועל של ראש על מצות הנחת, וזהו הלכתא בלי טעמא, כלומר שהטעם וההגיון אינם יכולים לקבלה.
במראה הפנים כתב: ובפרק הקומץ [מנחות לו,א] אמרינן: על של יד להניח, ועל של ראש על מצות, ויש לגרוס כאן נמי על של יד להניח.
ולענ"ד נראה לקיים גירסת הירושלמי שלפנינו, והכי פירושא: כשהוא נותן על יד מברך על מצות תפלין, לפי שאין לברך להניח, הואיל והנחתן אינה מצוה אלא עם קשירתן, הואיל ובלא זה אינן עומדין במקומן, וקשירתם נמי אינה תכלית המצוה אלא אמצעי להנחתן שיעמדו במקומן, הלכך מברך על מצות, שהוא כולל הנחה וקשירה. כשהוא נותן על הראש אומר על מצות הנחת, משום שההנחה היא גמר מצותה.
ואל תתמה על זה שמברכין שתי ברכות על מצוה אחת, שכיון שהן נבדלות בסדר קיומן, חשובות כשתי מצות חלוקות, לענין ברכתן.
אבל תלמודין סבר דעל יד מברך להניח, היינו תפלין של יד ושל ראש כל אחד כצורת הנחתו, ועל של ראש מברך על מצות, אם סח ביניהן לדעת הרי"ף ודעמיה, כיון שהוא חלק המצוה, ולא נכון יהיה לחזור ולברך להניח שהיא נתקנה על המצוה בשלמותה.
מכאן אנו למדין דהירושלמי פליג על הבבלי במטבע הברכות, וממילא יוצא שהוא פליג על סדר הברכות, דלהירושלמי מברך שתים גם אם לא שח ביניהן.
לאור דברים אלה יתפרשו היטב דברי הירושלמי: העושה תפילין לעצמו וכו' כשהוא לובש אומר: על מצות תפילין (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ג), והיינו על תפילין של יד שהוא לובשן תחלה אומר על מצות, וכשיטתו. מכאן ראיה מכרעת לקיים גירסת הירושלמי שלפנינו (לעיל פ"ב).
ולשיטה זאת אומר הירושלמי: תפילין של יד שברכתם היא על מצות תפלין, מברך כל זמן שהם בידו עד שיחלוף, אבל של ראש, הואיל ומטבע הברכה הוא על מצות הנחת, מוכרח לברך עליהם לפני עשייתם, והיינו עד שלא ייבה, כלומר עד שלא יתקשט בהם, והוא מלשון ב"בא וסבתכא, ופירשב"ם: מיני צעיפים וקשורי נשים (ב"ב קמו,א). מן דייבה הוא ייבה, פירוש, משהתקשט בהם הרי נגמרה מצותו שהיא הקשוט, וכדכתיב 'והיו לטוטפות' [דברים ו,ח].
ושיעור דברי הירושלמי כך הוא אתיא, דרב הונא דאמר כל המצות מברך עליהם בשעת עשייתן, כשמואל דאמר כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן, חוץ מתקיעה וטבילה, ופירוש, תקיעה אין לברך עליה אלא קודם עשייתן ולא בשעת עשייתן, משום דאי אפשר כמובן, ולא אחר התקיעה שכבר נגמרה מצותה, וכן טבילה שאין לברך עליהם קודם הטבילה, דבשעת הטבילה הרי היא ערומה, ואסור לברך כשהוא ערום, ומכאן ראיה לפסק מרן ז"ל: כשפושטת מלבושיה כשעומדת בחלוקה תברך, ודלא כפסק רמ"א שלא תברך עד אחר הטבילה (יו"ד סימן ר). ולזה מסיים הירושלמי: אית לך חוריי תפילין של יד, אבל תפילין של ראש גם לרב הונא מברך לפני הנחתם.
על כל פנים מדברי הירושלמי מוכח ברור שיש לברך שתי ברכות על התפלין, אבל אין ללמוד מזה להלכה, הואיל ובתלמודין חולק על עצם מטבע הברכות, וכבר כתבתי דמחלוקת במטבע הברכות היא גוררת אחריה מחלוקת במספרן. ובודאי שאין לתפוס החבל בשני ראשין, לברך על תפלין של יד להניח ולחייב ברכה על תפלין של ראש. וכבר ידוע כלל זה שבכל מקום ששני התלמודין חולקין בהלכה, נקטינן כתלמוד דידן שהוא תלמוד בבלי (עיין יד מלאכי ח"ב כללי שני התלמודים סימן ב וסימן ה).
אסיפא דמגילתא אייתי לן דברי גאון עוזנו מרן החיד"א במחזיק-ברכה (סי כה) משם 'תשובה מן השמים', ושוב הביא דבריו בברכי יוסף (או"ח סימן ל"ב) דאין שומעין אפילו לנביא להכרעת הלכה, ויש לציין מ"ש התוס' ביבמות יד,א ד"ה לא עשו, וב"מ נט,ב ד"ה לא בשמים, ואין להאריך עוד בזה.
מכל האמור ומדובר תורה מכריזה ואומרת: הנח להם לבני ישראל לנהוג כמנהגם, ואין לומר אדרבה המחמיר תבוא עליו ברכה ויברך שתי ברכות גם אם לא שח ביניהם, זה אינו, שהרי בחומרא זאת יש צד אסור דברכה לבטלה, שהיא בכלל 'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא' [שמות כ,ז].
ואין להחמיר בדבר, שאם לא ברך אין בו אסור תורה. ולברך ולהכנס בספק אסור ד'לא תשא', תדע מדכתב רמ"א: וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה בשכמל"ו (או"ח כה סעיף ה), והנה בהלכה זאת הקשו עליה, דלא מצאנו היתר להכנס בספק ברכה לבטלה ע"מ שיאמר אחריה בשכמל"ו, עיין בית יוסף ובמחצית השקל שם סק"י.
ואם כן לאלה שקבלו דעת מרן ודעמיה ונהגו כן, אינם רשאים לשנות את מנהגם, ומצוה עליהם להמשיך מנהג שקבלו אבותיהם, כאמור: 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך' [דברים לב,ז].
והנלע"ד כתבתי, בברכה ורגשי כבוד רב,
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
נ"ב. לרוב טרדותי נאלצתי להפסיק בזה, ועוד חזון למועד לעיין ביתר שאלותיו.