התוס, חלקו על פירוש זה וכתבו הקפהו – בחמה איירי (שם תד״ה הקפה), אבל אין ללמוד מזה שמחלוקתם היא בהוראת מושג קרש, אלא האמת הוא שמושג קרש הוא נקפה, מסיבת האור או מסיבת החמה, ובכל מקום מתפרש לפי ענינו, וכן אין מקום לחלק בין דם שבשלו לבין דם שמלחו, שאעפ״י שבשניהם אינו מתבטל הדם מכחו וטעמו, אסורו הוא משום שנפסלו לקרשים מדין מליח הוא כרותח, וכמ״ש רש״י ז״ל. וגם התוס׳ לא חלקו בין בשול למליח, ובאמת בתוס׳ כתבו: ״לכן נראה דבזעירי כו״ע לא פליגי״ [מנחות כא,א ד״ה כאן בחטאות], וכוונתם מבוארת שהיא על שתי ההלכות שבזעירי ־ בשלו או מלחו, ששניהם שוין בדינם, שגם מליח הוא כבשול באור, הואיל והמלח שורף, וכדכתבתי לעיל משם הרמב״ן (עי׳ בתוס׳ ד״ה דם שבשלו, מנחות שם), אלא שלדעתם בשניהם מתבטל המלח מכחו, וכדברי זעירי דם שבשלו ודם שמלחו, ובכל הסוגיא המשא ומתן היה על שתי ההלכות שדינן שוה, וזה ברור לכל ישר הולך להבין הדברים על בוריין.
מענין לענין באותו ענין, עמד כבודו על מה שכתבתי: דברי רש״י צריכין ביאור וכו׳ דמאי סברא היא זו, ולא יהיה דם חטאות הפנימיות גרוע מחולין, דעובר עליו, וצ״ל לפירושו דאינו עובר עליו דקאמר, היינו משום איסור אכילת קדשים וכו׳(משפ״ע יו״ד מהדו״ת סי׳ יא אות ב), וכבודו כתב: לפי האמור לעיל ברור הדבר שהפטור הוא החלטי, והאריך להסביר דבריו.
ולדידי כל הסבר זה אין בו ממש, שהרי סמוך ונראה אמר: ורבא דידיה אמר, אפילו בחטאות הפנימיות הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החצוניות, והם הם דברי בקושיתי, אלא שאני דחקתי את עצמי להסביר דעת רב חסדא שאמר בחטאות הפנימיות פטור, משום דלאו בר הזאה וטבילה, דפטור דקאמר הוא משום אכילת קדשים, שאע״ג שדם זה חשוב דם לענין אסור אכילה, הואיל ולא נפסל לחטאות החצוניות, אבל לענין אכילת קדשים הוא בטל מכלל דם, גם לדעת רש״י, ואמנם דבר זה אין לו סמך מריהטא דסוגיא, אבל כך הוא דרך למוד תורה להסביר דברי כל אחד [מן] האמוראים לחיוב או לפטור.
באותו פרק רמי דידי אדידי, דבתשובתי האחת כתבתי: ומליחה זאת אינה אלא במלח, משום שמתבטל מארסו, וכדאמרינן כיון דמלחיה נפיק ליה מתורת דם, ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו וכו׳, דטעמא דמלח שמולחין בו הבשר שרי, לפי שהדם נשרף במלחו(משפ״ע שם סי׳ ח אות א). מכאן שהנני נוקט כדעת התוס׳ ודעמייהו, שפירוש נפיק ליה מתורת דם, הוא שהמלח משנה את הדם, ובתשובתי האחרת נקטתי כדברי רש״י דפירש בטיל מתורת דם, לפי שאינו ראוי לכפרה (שם סי׳ יא אות ב)*, וכתב: ואולי מה שכתב דנפיק מתורת דם היינו לענין פעילות המלח, אבל במה שנוגע לאיסורי דאורייתא לא קיימא לן כזעירי.
לזאת הנני משיב ואומר: יפה כיון לדעתי ואבאר את דברי, מחלוקת רש׳׳י ותוס׳ היא לענין דינא, אבל אינה במציאות עובדתי, וכלל גדול הוא בתלמוד שאין לאוקים מחלוקת במציאות, לפיכך גם רש׳׳י ודעמיה סוברים שהמלח שורף את הדם, שכן טבע המלח שהוא שורף כל דבר, ומקרא מפורש הוא: ״גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח״ (דברים כט,כב), הרי לך מפורש שהמלח הוא שורף מטבעו כמו הגפרית (ראה הרמב׳׳ן על התורה ויקרא ב,יג), ועל זה לא נחלק אדם מעולם, אבל מחלוקתם היא בזאת, דרש״י סובר דאעפ״י שהדם נשרף במלח אינו ניתר באכילה משום כך, כמו שלא הותר דם שבשלו, דמליח הרי הוא כרותח ולא יותר מרותח, אלא טעם היתרו הוא משום שאינו ראוי לכפרה, והתוס׳ סוברים דטעם היתר דם מבושל או מליח, הוא משום שהוא בטל מעצמו. דון מינה לענין מליחה, כו״ע מורים שאין הבשר מותר אלא במליחה, לפי שיש בו כח שורף שהוא מושך את הדם ומפליטו. דברים אלה לא נתפרשו בדברי, אבל הם מובנים לכל מענינם.
על מה שכתבתי: נראה דהרי״ף, הרא״ש והרמב״ם סברי כדעת רש״י, מדהביאו בדבריהם סוגיא דכריתות, דמשמע דאפילו מבושל חייב וכדברי רש״י [משפטי עזיאל מהדו׳׳ת יו״ד סימן יא סעיף ב], השיג כבודו וכתב: אין זו ראיה, שהרי הרא״ש עצמו כתב כדברי התוס׳ והרשב״א ״אע״ג דדם שמלחו אינו עובר עליו, מ״מ מתחלה היה דאורייתא עד שלא נתבשל״(פר׳ כ״ה סי׳ כז), ״דם שמלחו – אין עובר עליו, היינו שאינו עובר עליו אפילו בלאו, כמו שאינו עובר עליו בכרת, דנפק לגמרי מתורת דם הנפש ואינו ראוי לכפר״ (שם סי׳ לז). במעדני יום טוב ציין דברי הרא״ש אלה (פרק כל הבשר סי׳ כח אות ל), ומכל מקום אין להוכיח מזה שהרא״ש סובר כן להלכה, דהנה דברי הרא״ש הם הם דברי התוס׳(חולין קיא,א ד׳׳ה דמא), והרא״ש נקט דבריהם ופירש שאף לזעירי שאמר דם שמלחו אינו עובר עליו, לתוס׳ בדם חולין, ולרש״י בדם חטאות החצוניות, שפיר מתפרש מאמר הגמרא דם דאורייתא, משום דמתחלה קודם שנתבשל הוי דאורייתא, ומדבריו בסי׳ ל״ז יש להוכיח להיפך דלא סבירא ליה כהתוס׳, דהנה על מ״ש הרשב״ם כיון דדם האברים מדרבנן, אין להטריח יותר מדאי, כתב הרא״ש, הא ליתא וכו׳ ואין לפרש שהדם הזה מדרבנן, אם לא נפרש דהא דאמרינן דם שמלחו אינו עובר עליו, היינו שאינו עובר עליו אפילו בלאו, כמו שאינו עובר עליו בכרת דנפק לגמרי מתורת דם הנפש שאינו מכפר (פכ׳׳ה סי׳ לז).
דבריו אלה ברור מללו, שהרא״ש עצמו אינו מפרש כן, אלא הכי קאמר ־ דברי רשב״ם אינם מתקיימים אלא אם נפרש כדעת התוס׳ שדם שמלחו פטור, כלומר שאינו עובר עליו אפילו בלאו, אבל באמת הלכה היא כדעת רש״י דדם שבשלו או מלחו חייב, ואינו פטור אלא בדם חטאות פנימיות, וגם לפירוש התוס' אינו עובר עליו בכרת, אבל איסור דאורייתא ישנו אפילו במבושל, וכיון שכן, אין טעם לדברי הרשב״ם שכתב דדם האברים הוא מדרבנן, דאם לא פירש הרי הוא מותר אפילו מדרבנן, ואם פירש אסור מדאורייתא אפילו אם בשלו או מלחו, הלכך לא משכחת דם שהוא אסור מדרבנן, ונראה ודאי שכבודו לא עיין בדברי הרא״ש במקומם.
מכל האמור מתברר שאין כל ראיה להוכיח שהרא״ש סובר כדעת התוס׳, ולפיכך יש לומר שהוא סובר כדעת רש״י, שהיא דעת הרי״ף והרמב״ם. ועור כתבתי ראיה מכרעת לכך, דברי הטור שכתב: אם בשלו בלא קריעה אסור, ואוסר עד ששים [סימן עב], משמע דאסור ועובר עליו, משמעות דבריו שעובר עליו וחייב כרת, וכן הבין בדברי אביו הרא״ש.
עוד הוסיף מר וכתב: וממילא אף לדעת הרי״ף אין להוכיח שסובר שדם שבשלו חייב עליו. פשיטותיה דמר לא ידענא ליה, שאם אמנם בדברי הרא״ש יש מקום לטעות מדהביא מילתיה דזעירי בדבריו, אבל בדברי הרי״ף אין מקום ספק וטעות. מר הסתייע מדברי הר״ן שפירש מתניתין דכריתות כדברי התוס׳, ואין זו ראיה לסתור, דמ״ש הר״ן וזה שלא כדעת רש״י, לאו דוקא, אלא כדעת רש״י ודעמיה, והדבר מוכרע מעצמו, מדהשמיט הרי״ף בדבריו דברי זעירי, וכדברי התוס׳ היה צריך להזכיר זעירי, שהם כהלכה, ועוד זאת מדהביא הגמרא בכריתות ככתבה, ובלי שום פירוש נוסף, מוכח שהוא מפרשה כרש״י, וכבר כתבתי, שפירוש התוס׳ הוא דחוק, אלא שלתרץ מתניתין אליבא דהלכתא הוא שאמרו כן, אבל בדברי הפוסקים אין לומר כן, שהיה להם לפרש ולא לסתום, או לכל הפחות להזכיר דברי זעירי להלכה.
ועל כל פנים אני נזהרתי בדברי וכתבתי: ולהלכה נראה דהרי״ף והרא״ש והרמב״ם סברי כדעת רש״י וכו׳, הרי שלא כתבתי בהחלט שהרי״ף והרא״ש והרמב״ם סוברים כדעת רש״י, אלא נראה וכו׳, ובזה הסתלקה לגמרי כל הערתך זאת, שודאי יש פנים מסבירות לומר כן, אעפ״י שאינן מכריעות.
מסקנא דדינא: אם אמנם הרבה מן הפוסקים האחרונים סוברים דדם שבשלו ואכלו אין בו איסור כלל מדין תורה, אלא אסור מדרבנן, אנו אין לנו אלא דברי הרדב״ז שכתב: שומר נפשו ירחק ממנו, ולא יכניס עצמו למחלוקת באסור כרת(הרדב״ז ח״א סי׳ קצ״ט), וכן ראוי להורות לע״ד, וכמו שכתבתי במשפ״ע מהדו״ת(יו״ד סי׳ יא), ותו לא מידי.
והנלע״ד כתבתי
|
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון , הרב הראשי לישראל
|
|
|
|
