סימן ז

(לאו"ח סי' תרמ"ח).

אם מותר לתת מכסף מעשר להדור מצוה

 

להרה"ג הנ"ל

 

שאלה ב. אם מותר לתת מכסף מעשר להדור מצות ד' מינים שבמצות לולב.

 

והנה מעכ"ת יצ"ו צדד להתיר ממאי דאמרינן: הדור מצוה עד שליש במצוה, ולפי דעת האחרונים הדור מצוה אינו כמו המצוה עצמה אלא הוספה למצוה. מטעם זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות.  והסתייע ממ"ש בתשובות חכם צבי שאם אדם אבד אתרוג חברו אינו משלם אלא דמי אתרוג שאינו מהודר.

 

ומזה יצא לדון דיכול להוסיף מדמי מעשר דמי הדור של האתרוג, כגון אם אתרוג פשוט שוה סלע ומהודר ד' סלעים, משלם דמי אתרוג פשוט, דהיינו סלע מדמי חולין, ושלשה סלעים מדמי מעשר.

 

ולע"ד נראה דאין ללמוד מזה להתיר בנדון דידן. והנה עיקר דין הדור מצוה, אם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן ואסמכוהו אקרא. נחלקו הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל, ויש אומרים שעיקר  מצות הידור היא מדאורייתא, ושעורו עד שליש במצוה הוא מדרבנן. ויש אומרים דכל עיקר מצות הידור הוא מדרבנן. ומרן השד"ח ז"ל לקט ואסף כל סברות הפוסקים מערכה מול מערכה ונשא  ונתן בדבריהם בעומק עיונו ובקיאותו הנפלאה. (עין שדי חמד מערכת ז' כללים). ורבים וגדולים הם הסוברים שעיקר מצות הדור היא דאורייתא ביסודה ושיעורה.

 

אבל ודאי שגם לדעת האומרים הידור מצוה הוא מדרבנן מכל מקום חובה היא על כל איש ואשה מישראל לקיימה, וחמורים דברי סופרים מדברי תורה, ולא יעלה על הדעת לומר שמשום שהיא  מצוה דרבנן מותר לקיים חובתו זאת מכסף מעשר.

 

ומדברי מהר"מ מינץ אין להביא ראיה לנדון דידן. ואדרבה מדבריו יש ללמוד דאין רצונו של אדם לעשות מצוה מן המובחר מחייב את הגנב להביא שור לעולה. משום דאמר ליה עולה מחייבת  ועולה משלימנא לך ולא הפסדתיך תו מידי דהא יוצא אתה בה ידי נדרך. (ב"ק עח: רש"י ד"ה בכבש). ומכאן נלמוד במכל שכן שאינו רשאי לקחת מדמי מעשר שהוא לעניים להדור מצוה. ותשובתו  של מהר"מ מינץ מופרכת מעיקרא. דשאני התם. דהשור הוא של הקדש ואין הגנב חייב לשלם הפסד ההקדש, דמבית האיש כתיב. (שם רש"י ד"ה גנב פטר עצמו). הלכך אינו משלם לבעלים אלא מה  שהפסידם ולא הפסד ההקדש. מה שאין כן גנב או מאבד אתרוג חברו, שגוף האתרוג והדורו הוא של בעליו. יכול הוא לתבוע כל הפסדו, שהיה לו אתרוג מהודר ששוה ד' סלעים. ובאמת החכם צבי  שם סתר דברי מהר"מ מינץ בראיות מכריעות. ובכלל דבריו דברינו, ובכל אופן אין ללמוד מסוגיא זאת דב"ק ולא מתשובת מהר"מ לנידון דידן. והנה רב נהוראי יצ"ו הסתיע מדאמרינן: בית הלל  אומרים מן המעשר. אמאי דבר שבחובה הוא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין? אמר עולא בטופל. מכאן למד דכשערב חולין ומעשר מותר לתת כסף מעשר לדבר שבחובה, הלכך גם לענין  הדור מצוה כיון שעיקר המצוה עושה מדמי חולין מותר לצרף כסף מעשר להדור מצוה.

 

ולע"ד נראה שאין הנדון דומה לראיה שדוקא בכסף מעשר שני הוא שאמרו להתיר בטופל. משום דמצות מעשר שני היא לאוכלו בירושלם כדכתיב: ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכו'. ושמחת  אתה וביתך (דברים טו כז). וחגיגת יום טוב נמי מצותה היא לשמחת יום טוב כדכתיב: ועשית חג שבועות לה' אלקיך מסת נדבת ידיך וכו' ושמחת לפני ה' אלקיך (שם טז י"א).

 

הלכך כיון ששתי המצות מכוונות לדבר אחד ומתקיימות במעה אחד שהוא אכילה של שמחה. בטופל שני הדברים יחד נמצא שאינו יוצא ידי חובתו בכסף מעשר אלא כל מצוה מתקיימת בתערובת  חולין ומעשר.

 

תדע שהרי נחלקו שם אמוראי. חזקיה אמר טופלין בהמה לבהמה ואין טופלין מעות למעות. ורבי יוחנן אמר טופלין מעות למעות ולא בהמה לבהמה. ופרש"י: דחזקיה סבר דכשהביא בהמה אחת מן  החולין, הרי יצא ידי חובתו בחגיגת יום טוב, ואת הבהמה השניה מביא כולה מן המעשר ומקיים בה מצות מעשר. ולרבי יוחנן טופל מעות במעות עדיף טפי. משום שבכל אכילותיו מעורב בהן דמי  החולין, או דפליגי אם אדם חולק חובתו לשתי בהמות. (עין תד"ה טופלין).

 

ואף גם זאת לא התירו בטופל לכל מר כדאית ליה אלא בחגיגת יום טוב דכתיב ביה: כאשר יברכך ה' אלקיך.

 

מה שאין כן בשתי מצות חלוקות בקיומן ועשייתן אין ללמוד ממנו שמותר לטפול. דון מינה בשאלה דנדון דידן דמצות מעשר מממונו היא רק לעניים, ומצות ארבעה מינים שבלולב היא ככל מצות  עשה שבתורה כגון ציצית ותפילין. מאי אהני דמערב. אדרבה התערובת פוגמת, נמצא שלא קיים בה מצות מעשר, שהרי לא נתנו לעניים. ולא מצות ארבעה מינים. דכתיב בהו: ולקחתם לכם ביום  הראשון וכו', ודרשינן לכם משלכם. וכסף מעשר לאו שלו הוא. דאע"ג דיש לו רשות ליתנה לכל עני שהוא רוצה, מכל מקום אין לו בה אלא טובת הנאה, וקיימא לן טובת הנאה אינה ממון. (ה' אישות  פ"ה ה' ו'). ולא תימא שבהידור מצוה לא בעינן משלכם, שהרי ההדור שבארבעה מינים הוא גוף אחד עם המינין עצמם. וכיון שהוא קנוי מכסף שאינו שלו אינו יוצא בו ידי חובת ד' מינים. ואינו יוצא  גם ידי חובת מעשר שהוא מיוחד לצדקה לעניים. ולא עוד אלא שיש לומר שזהו מעין מצוה הבאה בעבירה. הואיל וגוזל חלקם של עניים להדור מצוה. וכמו שכן כתב מעכ"ת בשאלתו: אין לו להוציא  כספים לאתרוג מהודר ממעות עניים כי יכול הוא להסתפק באתרוג כשר.

 

מכל שכן הוא מ"ש השבות יעקב בנדונו דאסור ליקח ממעות מעשר שכר משרת ומשרתת אע"ג דסגי ליה לפי עבודתו במשכרת קטנה. (פתחי תשובה יו"ד ס' רמ"ט).

 

הא למדת שגם בנותן כסף מעשר לעני היינו המשרתת הגדולה שאינו צריך לה. בכל זאת כיון שיש לו הנאה פורתא אינו רשאי לעשות זאת מכסף מעשר. מכל שכן באתרוג מהודר, אע"ג דמצות לא  להנות ניתנו היינו – בגוף קיום המצוה, אבל לא בהידורה של מצוה.

 

ובלא זה נמי כבר כתבתי דמצות ד' מינים אין בה כל ענין למעשר שהוא מוקדש לעניים. וזהו טעמו ונמוקו של פסק רמ"א משם מהרי"ל, דאין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת  או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים. (יו"ד ס' רמט סעיף א' בהגה). וסתם דבריו משמע דאפילו בעירוב מעות חולין למעות מעשר נמי אסור משום דמצות נרות לביהכ"נ או כל שאר דבר מצוה אינו  נותן מכסף מעשר שהוא לעניים. ואף הטו"ז שהתיר לקנות מצות בביהכ"נ במעות מעשר אם היה דעתו על זה בשעת קניית המצות. אין זה אלא משום דהמעות לצדקה אזיל (טו"ז שם ס"ק א').

 

הסבר דבריו הוא משום דכשקנה המצות על דעת לשלם מדמי המעשר אין זה פורע חובו או מקיים מצוה מדמי מעשר, אלא הוא מפריש דמי מעשרותיו לביהכ"נ שהוא צרכי רבים, וזהו בגדר צדקה  לעניים. וזהו הטעם שמשלמים ממעות מעשר כלי זמרים ומשרתי סעודה, ששמחת חתן וכלה נמי הויה בכלל צדקה לעניים, אבל כל מצוה אחרת שכל איש מישראל חייב בה אין אדם יוצא ידי חובתו  אלא כשמקיימה משלו. וכסף מעשר אינו שלו אלא של עניים.

 

תו חזיתיה לרב חביבאי יצ"ו. שהוסיף להביא סעד וראיה לדבריו ממ"ש בבאר הגולה: פי' שבלאו הכי מחוייב על כל פנים לעשות מצוה זאת ורצה לפטור ממנה במעשר אינו רשאי אבל אם רוצה  לעשות בו מצוה שאינו חייב כבר רשאי. (באר הגולה יו"ד ס' רמט סעיף א').

 

מינה למד לנדון דידן שהידור מצוה אינה מצוה שחייב עליה אלא היא רשות, לפיכך יכול לעשות ההידור מכסף מעשר.

 

ואף בזה נלע"ד שאין הנדון דומה לראיה, שהרי הדור מצוה אעפ"י שאינה חובה, מכל מקום אינה רשות אלא מצוה מן התורה או מדרבנן. לכל מר כדאית ליה, שחלה בבת אחת עם חלות המצוה,  הלכך הרי זה פורע חובת מצוה זאת מדמי מעשר. ומ"ש באר הגולה: אם רוצה לעשות מצוה שאינו חייב עליה, הוא במצות נדבה שאינו חייב לקיים אלא מדין כאשר נדרת בפיך. הלכך כיון  שהתחייבותו באה על מנת לשלם ממעשר, הרי זה כנתינת מעשרותיו לעני. וכך הוא נותן לעני או מתנדב לביהכ"נ. והם הם הדברים שכתב הטו"ז דאם בשעת קנית המצות היה דעתו על זה שרי (שם  טו"ז ס"ק א'). והיינו טעמא משום שלא היה חייב בהם אלא משעת התנדבותו והוא לא התנדב אלא על דעת לשלם מדמי המעשר, ולפיכך אין זה נקרא פורע חובות ממעות מעשר.

 

והנה החת"ס כתב ע"ד באר הגולה: במח"כ שגה בזה דבמהרי"ל (הלכות ר"ה ובתשו' ס' נו) כתב להדיא הטעם משום דמעשר שייך לעניים ואיך יכול ליקח נרות ביהכ"נ ממעות עניים, אפילו לא יהיה  חייב בהם בלאו הכי, מכל מקום איך יכול לגזול עניים ולו אין לו במעות אלה אלא טובת הנאה ולא יותר. ואפילו למאן דאמר דבר שבחובה באה ממעשר שני (עיין מנחות פה) היינו לגבוה משום  דמע"ש הוא ממון גבוה יכול להביא תודתו לגבוה ממעות מעשר שני. אבל לא עלה על דעת אדם מעולם שיעשה מצוה במעות עניים וכו' (חתם סופר יו"ד ס' רל"א).

 

ולע"ד נראה לקיים דברי באר גולה מטעמא שכתב הטו"ז, דהא המעות לצדקה אזיל, וכדאמרן דכל צרכי רבים הוא דבר שבצדקה. ובנרות לביהכ"נ גם העניים נהנים מהם כמו העשירים. ועל זה הוא  דכתב הבאה"ג שאם היה חייב עליהם, כלומר שנדב על דעת לשלם מדמי חולין שלו שוב אינו יכול לשלם מדמי מעשר. אבל במצוה שאין בה הנאה לעניים כלל אפילו אם לא היה חייב בה, אינו יכול  לקיימה מכסף מעשר.

 

ולזה מכוונים דברי הדרישה בשם מוהר"ר מנחם שמותר ליתן מן המעשר להיות בעל ברית או להכניס לחופה או לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכלת בידו  ולא היה עושה המצוה, (טו"ז שם).

 

וכל אלה הם בגדר צדקה לעניים, וכיון שלא היתה יכולת בידו לעשות צדקה זאת ולא היה עושה המצוה, נמצא שכשהוא מחייב את עצמו בכך הוא על דעת לשלם מדמי המעשר, והואיל ודברים אלה  הם בכלל צדקה לעניים, אין זה פורע חובו אלא נותן מעשרותיו לעניים.

 

אבל הידור מצוה שאין בו כלל משום גדר צדקה לעניים בודאי הגמור שאינו רשאי לעשותו מדמי מעשר, שאם כן הרי הוא גוזל את העניים וכדכתב החתם סופר ז"ל.

 

לאודועי אני צריך. לפני חדשים אחדים נשאלתי מחו"ל אם מותר לתת נדבות לקרן קיימת לישראל מדמי מעשר. והוריתי להתיר, משום דקרן קיימת לישראל כיון שהיא נועדת לגאולת הארץ  ולישבה באוכלוסי ישראל, אין לך צדקה לעניים גדולה מזאת, שכל ישראל הם עניים לגבי ישוב הארץ, שהמתישבים באדמות אלה. הם מוצאים מנוח לגופם ושדה עבודה לפרנסתם, ומה טוב אם  יתנה שתרומתו תהיה נרשמת לישובים של שלומי אמוני ישראל, שמתישבים באדמות אלה ועובדים ובונים ישובים שיש בהם תורה ועבודה.

 

אבל לענין הדור מצוה אדרבה מצוה לקיימה משלו ולא מדמי מעשר, אלא יתננו לעניים ויביא עליו ברכת ה' בכל מעשה ידיו כאמור: כי בכלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח  ידיך. והנלענ"ד כתבתי.

 

בהיותי עסוק בשאלותיו הגיעתני שאלה תכופה ולכן הוכרחתי לדחות עיוני בשאלתו השלישית, ואני מקוה שבקרב ימים אעיין בה ואמציא לוחות דעתי.